ASHLAG ARCHIVE
EnglishעבריתРусскийEspañol

הרב יהודה צבי ברנדווין בעיתונות

גודל טקסט

שלוש כתבות בעברית על הרב יהודה צבי ברנדווין. הסריקות מופיעות כפי שנדפסו; לכתבה מעיתון דבר שני חלקים.

האדמו״ר של ההסתדרות

מאת נפתלי לביא · הארץ · 1957-09-20 · עמוד 3

פתיחת הסריקה (PDF) · עמוד 3

תמליל הכתבה

תמליל עברי לפי הסריקות. לבדיקה או לציטוט מדויק אפשר לפתוח את המקור הסרוק.

הורדת התמליל בעברית (TXT)

נסיונותיה של הסתדרות העובדים הכללית להוכיח את יחסה הליברלי לחבריה הדתיים, בהקימה מדור לעניני דת וסיעת „העובד הדתי”, לא הצליחו לטשטש את הרושם שנוצר בציבור הדתי, לפיו מיצגת ההסתדרות את הגורם האנטי־דתי בארץ. עתה, לאחר שריכזה למעלה מחצי מיליון חברים ובהם כ־100 אלף דתיים, לא יכלה להשאר באדישותה לבעיה הדתית. שני הגופים הדתיים הפעילים בתוכה לא יכלו לספק את דרישתם של רבבות החברים הדתיים מהעליה החדשה, משום שלא יכלו לשמש מתחרים למפלגות הדתיות בהשפעתן בקרב הצבור הדתי. סיבות אלה עוררו את הצורך להקים בהסתדרות מחלקה לסיפוק צרכי הדת.

ארבעה רבנים ידועים, מספר עסקנים בעלי עמדה במפלגות הדתיות ומפלגת פועלים דתיים אחת ניהלו שיחות על רקע זה עם נציגי הועד הפועל של ההסתדרות. שלושה מהרבנים תופסים עמדות חשובות בהסתדרות הפועל המזרחי ואחד מהם ממלא תפקיד בצבא. שלושתם אנשי מפלגה פעילים, ואילו מסיבה זו לא הוכתרו השיחות בהצלחה. הרביעי מעולם לא כיהן ברבנות אך סמכוהו שלושה מגדולי התורה של הדור הקודם: הרב הראשי ראי״ה קוק, הרב ח. ז. זוננפלד, הרב הראשי של העדה החרדית, והרב י. כ. חרל״פ זכרם לברכה. פרנסתו היתה על מלאכות בניה ברחובות ירושלים, ובשעות הפנאי הרביץ את תורת הנסתר לתלמידיו. באישיות חרדית זו, שלא היתה מעולם מעורבת בבעיות הצבור בארץ, בחרו נציגי הועד הפועל של ההסתדרות לעמוד בראש המחלקה לסיפוק צרכי הדת.

המו״מ עם פא״י נכשל

הגישושים שנעשו אצל עסקני הפועל המזרחי מצד שליחי ההסתדרות לא הביאו להמשך. אחד האישים בהסתדרות זו, עמו התנהלו שיחות אלה, הביע את רצונו לקבל עליו את התפקיד באותם התנאים שלפיהם הוקמה כעת המחלקה. אך אנשי ההסתדרות לא התלהבו ממועמד זה, שמעמדו בצבור הדתי מעורער. לעומת זאת גילו אנשי ההסתדרות ענין במו״מ עם הרב כ. פ. טכורש, חבר הרבנות הראשית בתל אביב וראש חבר רבני הפועל המזרחי. השיחות אתו עוד היו בשלב מוקדם כאשר נציג הועד הפועל גילה במועמד זה „נטיות ימניות” והמו״מ נסתיים לפני פתיחתו הרשמית.

שיחות רציניות מאד התנהלו עם אנשי פועלי אגודת ישראל. בדיונים אלה, בהם השתתפו מזכיר ההסתדרות מר פינחס לבון, מזכיר מפא״י ד״ר גיורא יוספטל, חבר הכנסת מר יונה כסה ואנשי ההסתדרות ומפא״י אחרים, נמצאה לשון משותפת עם ראשי פא״י, שהביעו את נכונותם לקבל לידיהם את הטיפול בעניני הדת של ההסתדרות. הסכם זה היה מלווה תנאי בדבר הצטרפות פועלי אגודת ישראל להסתדרות העובדים הכללית. אנשי פא״י, שאינם רואים עצמם כגורם מתחרה להסתדרות או למפלגה השלטת, היו נכונים לשתף פעולה עם מפלגת הפועלים האחות במסגרת ההסתדרות, על בסיס שיבטיח אי פגיעה בעניני הדת של הפרט והכלל בהסתדרות. נציגי ההסתדרות היו גם הם מעוניינים להגיע להסכם עם פא״י. הצטרפותה של מפלגת פועלים זו להסתדרות יכלה לתרום לחיזוק הרוב של מפא״י. בסיבה זו היה ענין רב למנהלי המו״מ מצד ההסתדרות, שנמנו כולם עם מפלגת הרוב, בהסכם המוצע עם פא״י. אולם לחץ שהפעילו גדולי התורה על ראשי פועלי אגודת ישראל מנע את ההסכם, ונציגי ההסתדרות הגיעו למסקנה שאין טעם להמשיך בשיחות אלה.

מו״מ בין הפועל המזרחי ל„העובד הדתי”

עדיין אין כל הוכחות מה קדם למה, אם גישושי ההסתדרות אצל עסקני הפועל המזרחי הביאו לפעולות־נגד מצד הפועל המזרחי שהקים מגע עם „העובד הדתי”, או ההיפך. אך עובדה היא כי באותו זמן, ששליחי ההסתדרות ניהלו שיחות עם אנשי הפועל המזרחי, פנו נציגי הנהלת המפלגה הדתית־לאומית לראשי „העובד הדתי” להצטרפותה של הסיעה ההסתדרותית למפלגה זו. קרוב לחצי שנה התנהלו שיחות אלה, ובאחת מישיבות המזכירות של „העובד הדתי” השתתף גם נציג הפועל המזרחי שהציע לחברי „העובד הדתי” לעבור בצורה קיבוצית למפלגה הדתית־לאומית תוך הבטחת ייצוגם המתאים בכל מוסדות של מפלגה זו. מסתבר כי התמרמרותם של אנשי „העובד הדתי” על המו״מ של הועה״פ עם גורמים דתיים שונים בדבר הקמת מחלקה לעניני דת בהסתדרות היתה רבה והסכם היה קרוב למדי. פעילי הפועל המזרחי לא ציפו להתגברות כמותית מהסכם זה. מגמתם היתה הפגנתית בעיקר. לוא הושג הסכם זה, היה משמש בידיהם כנשק יעיל במאבקם נגד ההסתדרות, שיגבר עתה בישובי העולים, עם התקרב מועד הבחירות.

נראה כי תוצאות אפשריות של הסכם כזה החישו את פעולתם של אנשי ההסתדרות לקראת הקמתה של המחלקה לסיפוק צרכי הדת. ההחלטה העקרונית שנתקבלה בועד הפועל בעת דיוניו על התקציב 1957/58, לפיה הוקצבו 100 אלף ל״י לפעולות המחלקה לסיפוק צרכי הדת שתקום, אפשרה לנציגי הועד הפועל לנהל המו״מ וסיומו. ללא שיתופן של הסיעות האחרות המיוצגות בועדה המרכזת של ההסתדרות וללא התייעצות בסיעת „העובד הדתי” באו נציגי מפא״י בועד הפועל של ההסתדרות במגע עם אישיות תורנית שהוצאה זה עתה מאלמוניותה. לאחר בירורים ממושכים הסכים המועמד, האדמו״ר מסטרטין, הרב יהודה צבי בראנדוויין, לקבל על עצמו את תפקיד ראש המחלקה ללא כל משכורת. אנשי „העובד הדתי” מיהרו וסירבו להשתתף במחלקה על בסיס בלתי מפלגתי. רק לאחר פגישות מספר הוסכם על הרכב הנהלת המחלקה: שלשה אנשים, והם הרב בראנדוויין, ראש המחלקה, מר א. ארליך מטעם „העובד הדתי”, ומר ס. לוי מטעם המדור לעניני דת שליד המחלקה לתרבות.

הסיעות האחרות אינן מתנגדות

פנינו לנציגי סיעות המיעוט בהסתדרות כדי לשמוע על עמדתם בענין זה, והתברר כי אין להם שום התנגדות להקמתה ולהרכבה של מחלקה זו. נציג מפ״ם מר ב. לין סבור כי פעילותה המוגברת של ההסתדרות בשטח הדת תמנע את זיקת העולים החדשים למפלגות הדתיות ותחליש את לחצן של מפלגות אלה בעניני דת. לדבריו של מר לין היו שותפים מסיעות „אחדות העבודה־פועלי ציון” ו„העובד הציוני”. נציג הסיעה האחרונה, מר י. שערי, הטעים כי פעולתה של מחלקה זו אמנם עלולה לשרת מפלגה מסוימת בהתחרות עם הפועל המזרחי, הפועל בשטחים אלה באמצעות משרד הדתות. אשר לעצם בחירתו של האדמו״ר לתפקיד ראש המחלקה הסתייגו הדוברים בתגובותיהם. אחדים מהם הביעו את דעתם כי אדמו״ר המייצג במידת מה את הישוב הישן עלול להתאים לתפקיד זה יותר מאשר אישיות דתית מסוג אחר.

פועלי אגודת ישראל, שנשארו בינתיים מחוץ להסתדרות, הגיבו בהתאפקות על הקמת המחלקה. „אם יתברר שההסתדרות רוצה באמת לספק צרכי דת לחבריה — אדרבא ואדרבא”, אומרים ראשי פא״י, המוסיפים כי הציבור החרדי יקדם זאת בברכה. תגובה דומה השמיעו רבנים מפורסמים בירושלים ובתל אביב, בהם הידועים בקיצוניותם.

לעומת תגובות אלה טוענים ראשי הפועל המזרחי כי עניני ההסתדרות בהקמת מחלקה זו, בראשותו של אדמו״ר, לרווחים פוליטיים.

האדמו״ר מבטיח: „דת לשם דת”

בפעם הראשונה בחייו הופיע השבוע האדמו״ר בפני צבורי „חסידים” מסוג שונה. היו אלה חברי הועדה המרכזת של ההסתדרות, עסקני פועלים ותיקים וחברי המחלקה החדשה. והרבי האלמוני, היושב עד היום מרבית שעות היום על ספריו, מצא עצמו בבנין הועד הפועל של ההסתדרות מוקף חברים דתיים ובני־רבנים חילוניים, מראשי ההסתדרות, שהעלוהו לתפקיד זה. שום תכנית פעולה טרם הוצגה, אך דבר אחד הובטח: „דת לשם דת ולא דת לשם מפלגה או מפלגה לשם דת”. כיצד הוא חושב לממש זאת? — שאלנו אותו. „פשוט למדי, על ידי אהבת ישראל וללא שום כפיה”, השיב. שאלנו בדבר תקציב. 180 אלף ל״י הובטח למחלקה. רצונו לסייר בארץ, בישובי עולים, בשיכוני ותיקים ובקיבוצים כדי לשוחח עם הצבור ולשמוע על צרכיו הרוחניים. עד כה נתקבלו פניות להקמת 250 בתי כנסת וכמאה שיעורים תורניים.

לא הצלחנו לעמוד על השקפתו העצמאית של האדמו״ר. בן ה־54, לבית סטרטין שנולד בצפת, דירתו הצנועה שעל גבול „כרם התימנים” בתל אביב, הליכותיו, מוצאו מחצר סטרטין העממית, ועברו הפועלי מעידים על השתייכותו ל„מעמד הפועלים”. כאשר חזר מישיבת הונגריה לא קיבל על עצמו משרה של משמש בקודש, אלא טיפס על פיגומי הבנינים שהקים בשכונת הבוכרים בירושלים. מלאכת כפיים לא מנעה ממנו התמסרות ללימודי הנסתר והנגלה, כך שגדולי הרבנים בירושלים סמכוהו לרבנות, וחסידי סטרטין „המליכוהו” לרבם. מאז סיום מלחמת העולם השניה יושב הוא בתל אביב ומתפרנס בדוחק, אך עם הסכמתו לנהל את המחלקה ההסתדרותית התנה במפורש שלא יקבל משכורת. התנאי השני היה כי ההסתדרות תמלא בכנות את הבטחותיה למחלקה.

ביקשנו לדעת על יחסם של הרבנים והאדמו״רים לאדמו״ר החדש של ההסתדרות, שממלכתו פרושה על חצי מיליון „חסידים”. רובם ענו לחיוב ולשלילה גם יחד. הענין הוא שאחד ממקורבי „נטורי קרתא” הביע את דעתו לחיוב, תוך הבעת תקוה למפנה ברכה של ההסתדרות בעניני דת.

הרבי עצמו אינו נבוך ממסע ההשמצה שחוגים דתיים מסוימים פתחו נגדו.

כיתובי תצלומים

הרב יהודה צבי בראנדוויין

רבם של פועלים

מאת שרגא הר־גיל · דבר · 1959-09-25 · עמוד 22–23

פתיחת הסריקה (PDF) · עמוד 22

פתיחת הסריקה (PDF) · עמוד 23

תמליל הכתבה

תמליל עברי לפי הסריקות. לבדיקה או לציטוט מדויק אפשר לפתוח את המקור הסרוק.

הורדת התמליל בעברית (TXT)

גר אחד בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שאלמד את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה (גייר אותו) ואמר לו: מה דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך), זו כל התורה כולה, ואידך פירושה. (שבת ל״א)

בקצה כרם התימנים בתל־אביב, כמטחווי אבן מרחוב אלנבי וקולנוע אלנבי ההומים מרוב אדם, שוכן רחוב צר ושקט. הרחוב הלל הזקן, הבית מס׳ 10 באותו רחוב הוא בית ישן, וניכרים בו מאותות הזמן. שתי קומות לבית, ומקומתו העליונה אפשר לצפות בשני כיוונים. בצד צפון יראה הצופה, בשעות הערב, את קצה התורים הארוכים של באי הקולנוע, ולעבר הים — תימניות זקנות יושבות בפתח בתיהן ומשיחות זו עם זו, ולידן ילדים שחומי־עור המכינים שיעוריהם, כי בפנים הבית חם מדי וצר מדי.

שלט לבן קטן קבוע בכניסה לאותו בית: הרב יהודה ברנדוויין.

הלכנו בשבוע שעבר אל הרב ברנדוויין, ובשבתנו לפניו בדירתו המסויידת בסיד והמרוהטת ריהוט בלה, אמרנו לראיין אותו כפי שנהגנו בעשרות אנשים לפניו; אלא שעוד לפני ששאלנו את שאלתנו הראשונה עמדנו על כך, כי הרב לא איכפת לו מה שנכתוב.

בין אדם לחברו — עיקר

למה תשאל אותי שאלות? אמר הרב. אצלנו החסידים — לא שואלים, אצלנו מספרים. הייתי באשקלון, בא אלי יהודי ואמר: אני לא דתי, אבל כאשר מעירים אותי באמצע הלילה שאעשה טובה ליהודי, אני קם ועושה. אמרתי לו: מה שאתה אומר שאינך דתי, זה מחמת חסרון ידיעה. כי יהודי שקם בלילה לעזור לרעהו, הרי זו דת ישראל.

כידוע, יש שני סוגי מצוות, שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו קודמות. ראשית, מפני שאין בהן הרגל. פעם אחת עוזר לעני, פעם אתה מצטרף למניין לתפילה, ומי שמתאמן נותנות לו המצוות מה שהוא צריך. ואין כן מצוות שבין אדם למקום. ודאי שהן חשובות מאד, אלא שיש בהן תמיד משום סכנה להיפך למצוות אנשים מלומדה. אדם אומר יום־יום את תפילתו, מקרה חלילה שלא יהיה עוד משגיח במה שהוא אומר, בוודאי שלא יהיה נוהג לפי תפילתו. ואם נעמיק נראה, כי המקיימים מצוות שבין אדם לחברו אולי מקיימים הם יותר מצוות מן הבאים כאפוטרופסים של הדת, שלמעשה אינם משגיחים אלא במצוות שבין אדם למקום.

אספר לך מעשה בענין זה. כאשר בא ר׳ איטשה לייב דיסקין מבריסק לירושלים, חיפש דבר רוחני ששרד מלפני חורבן הבית, מצא את הכותל המערבי, אבל אפילו הכותל המערבי אינו אלא אבנים, והיכן הדבר הרוחני? חיפש וחיפש עד שאמר: מצאתי, זו שנאת חינם שהחריבה את הבית, כי השטן יש לו חלק לא־יקטן בשנאת חינם. הוא מסית יהודי אחד ואומר לו: סע בשבת באוטובוס, לך למקומות שחרדים יושבים וחלל שבת בפרהסיה. אחר־כך לוחש השטן באזנו של יהודי אחר צא לרחוב וצעק „שבת היום”. השניים ניצים והשטן רואה את מלאכתו נעשית בידי אחרים. זו שנאת חינם. ולא זו אף זו. השטן יתן לך לקיים את כל המצוות שאתה רוצה, ורק מצווה אחת לא יתן לך לקיים, מצווה של אהבת ישראל, אהבת כל ישראל. משמע, אם נקיים בשלמות מצוות שבין אדם לחברו נבוא גם לקיום שאר מצוות. אבל אם נתעקש ונרצה לכפות מצוות שבין אדם למקום על אלה שלא הוכשרו לכך, נימצא חס־ושלום עושים את מלאכתו של השטן.

כאשר באו אלי ואמרו לי: תהיה ראש המחלקה הדתית של הסתדרות העובדים, לא רציתי תחילה להאמין למה שאומרים לי. אחר־כך אמרתי להם: אדרבה, אני חושב שתפילותי נתקבלו, שהרי תמיד חלמתי שיהודים בארץ־ישראל ישובו אל מלכם. אמרו לי: נקוב את משכורתך לתפקיד שאנחנו רוצים לתת לך. אמרתי להם: לו היה לי כסף, הייתי אני עוזר לכם — אני לא רוצה את כספכם. וכך נעשיתי לראש המחלקה לסיפוק צרכי הדת בהסתדרות, אבל לא ביטלתי את עיסוקי הקודמים. אני מקבל קהל אחר־הצהרים, אלא שמטרידים אותי כל היום. וטוב שמטרידים אותי, שהרי בכך מקיים אני מצווה גדולה. בזמן חלוקת תקציבים בא אני לועד הפועל של ההסתדרות, ויושב כמה שיושב ומייעץ למי לתת ראשון ולמי אחרון, אבל דבר אחד ביקשתי: תנו לי לעשות מה שאני צריך, ואל תערבבו פוליטיקה בדת. וזאת נותנים לי. כשבאים אלי יהודים אין אני שואל אותם, אם הם מפא״י ואפילו לא שואל אותם אם הם דתיים. אני יכול לעזור להם להקים בית־כנסת, דיינו.

כבר אמר החכם: אין ישראל נגאלים אלא על־ידי שיעשו אגודה אחת. אין אני גורס מפלגות דתיות. הללו עשו את הדת קרדום לחפור בה. שאלתי רב אחד ממושב: אתה משפיע על אנשי המושב? אמר לי: איך יכול אני להשפיע? יש לי שמונה ילדים, ואני מקבל 80 ל״י לחודש, וכל פועל במושב משתכר יותר. רק רבנים חברים של המפלגה הדתית־לאומית קיבלו תוספת משכורת. וכל השאר היו צריכים לרעוב. למה? כי היה כלל: עשה לך רב (שלך) וקנה לך (פנקס) חבר (של הפועל המזרחי). השר הרב ר׳ יעקב משה טולידאנו הוסיף למשכורתם של רבנים, כך שיוכלו לקיים עצמם, והוא עשה זאת בלי להגדיל את התקציב של משרדו. כי דת היא לא פוליטיקה. וובכל מה שעושים צריך לחפש את המאחד את ישראל כדי שיהיו אגודה אחת.

„חסידות פרוליטרית”

תורתו של ר׳ ישראל בעל שם־טוב לבשה צורה ופשטה צורה מאז קמה לפני כמאתיים שנה. תחילה היתה זאת תנועת המוני העם הפשוט במחוזות פולין, פודוליה ורייסין. לימים התפשטה התורה לעבר גליציה ומולדביה, וכאן כבר נוספו על חסידי תלמידיו של הבעש״ט גם מגבידי העדה, יהודים עשירים ובעלי־יכולת. וכך קמו חצרות של תלמידי הבעש״ט ותלמידי תלמידיו, שכל אחד מהם טיפח דרך שלו ושיטה שלו. בגליציה המזרחית התפתחו במרוצת הימים שתי „חצרות” של חסידים, אחת בעיר טשורטקוב, שבה שכן בנו של הרבי מרוז׳ין, והאחת בעיירה סטרטין, שבה ישב הצדיק ר׳ יהודה צבי, אבי בתי הסטרטינאים. החצר של טשורטקוב התנהלה בעושר ופאר. משכן הרב היה דומה לארמון של אצילים, ואליה היו נוהרים גבירי ישראל ועשיריה. לעומת־זאת הלכה החצר של סטרטין אחרי הפשטות, והיתה מקום משיכה לפשוטי־עם וענייו.

מספרים על רבי יהודה צבי, שלפי המסורת היה דור ששה־עשר למגידות ורבנות, שפעם אחת הביא לו חסיד יין בכוס מצופה זהב. קידש עליה הרבי, וכשטעם מן היין ראה את הכוס שהיא זהב. קרא לחסיד ואמר לו: למה בזבזת כספך לקנות כוס של זהב במקום לתת אותו לעניים? אמר החסיד: רבי, הכוס לא זהב אלא מצופה זהב. אמר הרבי: אם כן ודאי שלא עשית כהלכה, שהרי זו אחיזת עיניים, צביעות, ואין דבר מאוס מזה. הלך ומזג את היין לכוס של בדיל, ואת הכוס המוזהבת נתן לעני שימכור אותה בשוק ויחיה מן הפדיון.

אנשי סטרטין היו אומרים: כל העני מחברו הרי זה משובח. הרבי מסטרטין ראה בתפילת „נשמת כל חי” את החשובה שבתפילות, משום שנאמר בה „שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע”. חסידי טשורטקוב התפארו ברבם שהוא אוכל מכלי זהב, ואנשי סטרטין סיפרו בגאווה שרבם אוכל מכלי בדיל ועץ. אהרן מרקוס, חוקר החסידות, קרא לחסידי סטרטין „החסידות הפרוליטרית”, ולא ידע מרקוס כי נבואה בפיו. כעבור עשרות שנים יצא אדמו״ר מבית־סטרטין ששמו כשם מייסד החצר, והיה לרבם של פועלי ישראל.

כשני דורות לפני מלחמת־העולם הראשונה הוכרחו שתי חצרות החסידים לעקור ולחפש מקומות חדשים. חצר טשורטקוב העתיקה עצמה לווינה בירת אוסטריה וקיימה בה ארמון מלכים לתפארת, ורבנות החצר היו מהלכות בכסיות לבושות הוד. ואילו חסידי סטרטין עלו לישראל והשתקעו בצפת עיר המקובלים, לצפת עלה ר׳ אריה׳לה, ואחרי הסתלקותו ניהל בה את החסידות של סטרטין בנו ר׳ אברהם זצ״ל, ונכדו, ר׳ צבי יהודה לבית ברנדוויין, בנו של ר׳ אברהם, הוא היום האדמו״ר מסטרטין, הממונה על צרכי הדת בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל.

עול מצוות עבודה

ר׳ יהודה צבי שבע יסורים רבים בחייו. בימי מלחמת העולם נאלץ, בגלל לחץ התורכים, לגלות לחו״ל וישב בסאטמר שבהונגריה, ושם אכל לחם צר ומים לחץ ולמד בישיבה. כאשר חזר אחרי המלחמה לארץ־ישראל, השתקע בירושלים העתיקה ועסק בתורת הנסתר. הוא הכיר שם את המקובל ר׳ שלמה וסלר ונשא את בתו היחידה לאשה, שילדה לו תאומים ומתה בצעירותה.

אלמן ומטופל בפרנסת שני יתומים, קיבל עליו בעל־היסורים, כפי שקראו לו יושבי העיר העתיקה, עול מצוות עבודה. הלך לבניין, הסתכל ולמד את המלאכה, והתחיל עובד כטפסן ומעט־מעט עלה בדרגת העבודה ונעשה לקבלן־משנה בטפסנות. היו אנשי ירושלים רואים את האברך רחב־הגרם ובעל הפיאות הארוכות עומד על פיגומי בניין, עושה בחימר ולבנים, ואגב כך מזמר זמירות של חסידים. לעת ערב היה הטפסן עוטף עצמו בקפוטה שחורה והולך לבית־המדרש הישן של המקובלים. ושם היה משקע עצמו בתלמודו, גמרא וקבלה. מספרים על ר׳ יהודה צבי, שלפעמים לא היה מספיק להוריד כדבעי את הסיד מידיו, וכיוון שלא רצה להיראות בקלקלתו לפני תלמידיו שבאו לשמוע שיעור מפיו, היה מסתיר ידיו בכיסי הקפוטה. פעם אחת אפילו הבחינו תלמידיו במסמרים יוצאים מבעד הקפוטה ומנקבים אותה חורים חורים. מסתבר, שהרב מיהר מן העבודה לבית המדרש עד ששכח לפשוט את חגורת הטפסנים.

לימים עלה מוורשה לירושלים ר׳ יהודה לייב אשלג, מקובל מפורסם שחיבר ספרי פירושים רבים ל„זוהר”. השניים, ר׳ יהודה לייב ור׳ יהודה צבי דבקו זה בזה. ור׳ יהודה צבי אמר שהוא תלמידו של ר׳ יהודה לייב, ור׳ יהודה לייב הזקן היה אומר שהוא תלמידו של האדמו״ר הצעיר. ר׳ יהודה צבי נשא את בתו של ר׳ יהודה לייב לאשה, וממנה נולדו לו שש בנות ובנו, כיום בן 14, הלומד בישיבת פוניבז׳ בבני־ברק.

במלחמת־העולם השניה, בימים שלא היתה עבודה בירושלים, ופסקה בה הבנייה, העתיק ר׳ יהודה צבי את ביתו לתל־אביב. השתכן בבית ישן ברחוב אהרונסון, חי בו חיי עוני ודחקות, ומכיוון שלא שילם שכר־דירה גירש אותו בעל הבית מן הדירה והשליך אותו, את ילדיו ומטלטליו, לרחוב. ר׳ יהודה צבי קיבל את יסוריו באהבה, ובלי להשמיע קול ישב, כשבועיים, תחת כיפת השמים, עד שעוברים־ושבים גילו את האדמו״ר מתגולל בחוץ והקימו רעש בעתונים. כך נודע למאות חסידי סטרטין, והללו קנו לאדמו״ר את הדירה הצנועה ברחוב הלל הזקן שמחובר אליה בית־כנסת, ושבה הוא יושב עד היום.

כמאמר הלל הזקן

מאז מתקיים רבי יהודה צבי בדוחק מעבודתו כמורה־הוראה ועושה ימים ולילות בתורה. חיבר תרגום ופירוש ל„זוהר” בשם „מעלות הסולם”, כרבו ר׳ יהודה לייב, כן לא ציין אף הוא בראש הספר את שמו כמחבר, אלא רק את שם התורמים שעזרו לו להוציא את החיבור. מאז התחיל לעבוד כראש המחלקה לסיפוק צרכי הדת של ההסתדרות וחיבר עוד ספר פירושים לקבלה בשם „הקדמת תיקוני הזוהר”. עכשיו עובד עוסק ר׳ יהודה צבי בהכשרת הספר לדפוס.

האדמו״ר מסטרטין נוהג לקום כל לילה בשעה שתיים אחרי חצות לעבודת הבורא. פעמיים בשבוע, משעה שבע עד חצות, נותן הוא שיעורים בקבלה. אבל עיקר עבודתו היא מתן פסקי הוראה ועבודת ציבור. תחילה חייב היה הרבי לכתת רגליו לכל מקום, עכשיו יש לו טלפון בבית, וזו הקלה גדולה לו. נדמה, כי לא היתה בגדר האפשר בחירה טובה יותר של רב לצרכי דת בהסתדרות.

שאלנו את הרב ברנדוויין, מה עשה מאז נכנס לתפקידו בהסתדרות. „יחד עם מזכיר תנועת המושבים יצחק קורן”, אמר, „עזרנו לעשרות רבנים ממושבי עולים, עשינו להקמת בתי־כנסת ומיקוואות, הכשרנו בערים עשרות מטבחי פועלים ומוסדות, ולו היה לנו יותר כסף היינו יכולים לעשות הרבה יותר. אבל אין אני מתלונן חס ושלום. בועד הפועל מתייחסים אלי יפה. העיקר שנהיה מקיימים את כל התורה כולה כמאמר הלל הזקן. ומה ששאלת, אם זה מקרה שאני יושב ברחובו של הלל הזקן, אשיב לך, כי הכל בידי שמים”.

כיתובי תצלומים

בתרומה של יהודי־ספרדי הצליח הרב ברנדוויין להוציא פרוש חדש לספר הזוהר. בתמונה: הרב מגיה את הכתבים בעצמו מפני שאינו סומך בענין זה על אחרים.

הרב צבי יהודה ברנדוויין מקבל מדי יום בביתו משלחות ויחידים המבקשים עזרה בהשגת רשיונות לבניית בתי־כנסת ולשיפורם, לבניית מקווה, וספרי תורה למניינים.

תורת העבודה של הרב ברנדווין

מאת עמי שמיר · למרחב · 1964-09-18 · עמוד 3

פתיחת הסריקה (PDF) · עמוד 3

תמליל הכתבה

תמליל עברי לפי הסריקות. לבדיקה או לציטוט מדויק אפשר לפתוח את המקור הסרוק.

הורדת התמליל בעברית (TXT)

בין כסה לעשור, סמוך לסופם של עשרת ימי תשובה, נכנסנו אצל הרב יהודה צבי בראנדויין, ראש המחלקה לסיפוק צרכי דת של ההסתדרות, לשמוע מה חדש בשדה הסינתיזה המעשית בין דת לסוציאליזם.

עלינו אל קומתו השניה של בית נושן ברחוב הלל הזקן בתל־אביב וכשיצאנו ממנו, כעבור שעה תמימה, הרהרנו שלא יכול היה הרב צבי־יהודה לבחור לו שם־רחוב יאה יותר למגוריו. בחדר־הכניסה לדירה הקטנה קיבל את פנינו אברך צעיר, שהכניסנו בלא שהיות אל הרב. הרב בראנדוויין, עטוף חלוק פרחוני, כיפת־קטיפה שחורה לראשו ופיאותיו הבהירות מסתלסלות ויורדות עד ערפו, לחץ ידנו לבבית וקם והושיבנו אל שולחנו. שולחן העץ הפשוט היה מכוסה מפת־קטיפה ירוקה, הקרויה באידיש „פלוש” — מסוג המפות שהעלו בזכרוננו חדרי־דודות רחוקות בעיירת מולדתי. מלבד השולחן והכסאות הזקופים היו שניים, עמד בחדר ארון־ספרים גדול וגדוש, אשר ספרי־הקודש שבו גלשו אל איצטבת־עץ מאולתרת המותקנת על ידו.

שניהם עולים בקנה אחד

הרב הצית את הראשונה בשרשרת הסיגריות, אותן עישן במרוצת הראיון וציפה לשאלתנו הראשונה. שאלנו כיצד עלה המיזוג הזה בין דת להסתדרות, ואיך מסכם כבוד הרב את הנסיון משך שבע השנים האחרונות.

אמר הרב בלא להשתהות גם רגע אחד: דמות הדת עיקרה בעניני אהבת הזולת. מי שמקיים מצוות אהבת אדם לזולת, מקיים ממילא מצוות אהבת אדם למקום. אדם שאינו אוהב את זולתו, אינו רואה את האור האמיתי, ואולי מי שמקיים אהבת הזולת, מכיר ממילא במציאות הבורא. ומהי ההסתדרות אם לא צורה מאורגנת של דאגה לזולת (ההיטבנו ללבב את רעיונו של הרב)? משמע, שני הדברים עולים בקנה אחד ואין כל סתירה ביניהם.

הכוונה בייסוד המחלקה — ממשיך ואומר הרב — היתה הקמת גשר בין דתיים לחילוניים. אף על פי שאינני סובל את החלוקה הזאת, לפי שאין לומר על שום אדם שמקיים את כל המצוות. וגם מי שאיננו מקיים מצוות, מקיים דברים רבים שיש בהם צד זכות. כולנו פשרנים, אומר הרב במבטא עברי צח ונאה, כיאה ליליד הארץ, וכל אחד מתפשר לפי השגתו ולפי הסביבה שבה הוא חי.

כשבאו אלי מן ההסתדרות לפני שבע שנים — המתווך העיקרי היה לייב־יצחק הירושלמי, בחור פיקח מאד — והציעו לי לעמוד בראש מחלקה דתית בהסתדרות, שאלתי: למה לכם אותי? אמרו לי: ישנם בהסתדרות הרבה חברים דתיים, אבל הם מתביישים לפנות אלינו בעניינים אלה. כשישב שם כבוד הרב, לא יתביישו ויפנו.

כיוון שכך, הסכמתי. לספק צרכיהם הדתיים של יהודים — למה לא? השיחה כולה ארכה שלוש דקות. שאלו אותי: ומשכורתך אינך רוצה? אמרתי: משכורת? בעבור מה? תפקיד זה קרוב ללבי ואעשנו בלי משכורת. ובאמת, כל כוונתי היתה לפתוח דרך, להתחיל בענין. אבל כולם חשבו שאני מקבל שכר בעד טרחתי וכיוון שכך, נידלדלו מקורות פרנסתי. גם העבודה עצמה העסיקה אותי הרבה בזמן האחרון ולא נתפניתי לעסוק בדברים אחרים. ביקשתי איפוא משכורת וקיבלתי.

אהב את העבודה

כשנכנסתי לעבודה קמה התנגדות גדולה. האגודה, הפועל־המזרחי — כולם קמו עלי כאיש אחד. כתבו נגדי בעתונים, מתחו עלי ביקורת. אך לא שמתי לב, כי ידעתי שאני עושה דבר טוב למען הכלל. הפועל־המזרחי רצה מונופול על הדת — ואנחנו התנגדנו לכך.

הסוף, שהכירו בצדקתנו. וקולות הביקורת נשתתקו. באחרונה אף נבחרתי למועצה הדתית — על־ידי הרב אונטרמן בעצמו, ולא מטעם שום מפלגה.

ואיך קיבלו את הדבר חברי ההסתדרות עצמם? משיב הרב: ב„להכעיס” לא נתקלתי, מפני שכאמור אין שום סתירה בין פועל ובין איש דתי. אמרו חז״ל: גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. מאי משמע הנהנה? מדוע לא אמרו: העוסק? מפרש אני: הנהנה מיגיע כפיו — למען הכלל. כי על פי התורה אין אדם חי לצורך עצמו, אלא למען הזולת. בדומה לכך מצינו במשנה: אהוב את המלאכה. משמע, צריכים לאהוב את העבודה, שיש בכך משום נתינה לכלל.

לפיכך — אומר הרב בראנדוויין — שואפי הסוציאליזם מקרב בני עמנו, העקרון „אהוב חברו כנפשך” נטבע בדמם, ולכן קפצו על המרכסיזם ועל שאר רעיונות השיתוף. לא מקרה הוא שיהודים קרובים לזה יותר משאר אומות. ומשום כך אין כל סתירה בין דת לסוציאליזם, או, אם תרצה לומר — להסתדרות.

וכיצד תורגמו העקרונות הנעלים הללו לשפת המעשה? יבול — יש ויש, הן בשדה סיפוק צרכי־דת מעשיים, והן במפעלי תרבות גדולים, כגון הוצאת תלמוד בבלי מפוסק, שנסתיימה לפני שנה. התלמוד כולו, לפי הוצאת וילנא המפורסמת, הועתק תוך הכנסת 12 סימני־פיסוק, כולל נקודה פשוטה. נקודה מפרדת וקו נטוי. „עשינו זאת — אומר הרב — לנוחותו של הפועל החוזר עייף מן העבודה וקשה לו להבין את הכתוב בנוסח המסורתי, חסר סימני הפיסוק. ועל פי מה נעשה הפיסוק? הרי יש חילוקי־דעות בין מפרשים שונים גם בשאלה, היכן מתחיל משפט זה ונגמר משפט אחר? בענין זה הלכנו אחרי רש״י — אומר הרב. אגב: עד היום מכרה המחלקה לסיפוק צרכי דת של ההסתדרות, ששמה מתנוסס על הש״ס החדש, כ־4000 סדרות־ספרים, דבר שכיסה חלק הגון מן ההוצאות. אבל המחלקה עוסקת גם בעניינים פרוזאיים יותר: באחרונה — מספר הרב בראנדוויין — סיפקנו 10,000 מחזורים, 3000 טליתות, 2000 זוגות תפילין (מחיר היחידה: 20 ל״י), 50 ספריות של ספרים תורניים, 2000 ספרי תורה (מחיר של ספר תורה — בין 2000 ל־2500 ל״י).

בלי עזרת־נשים

בעוד הרב מונה — על פה — את סעיפי הפעולה וסכומי ההוצאות, נכנס לחדר גבר צעיר, לבוש מכנסי־חקי וחולצה אפורה קצרת שרוולים, יעקב ווילס שמו. מסתבר שהוא החזן שהתפלל בימי ראש־השנה בקיבוץ גשר־הזיו שבגליל המערבי ועתה בא לדווח לרב. נו, ואיך היה שם? שואל הרב. יוצא מן הכלל! משיב החזן וויילס. בבית־הכנסת היה מלא וגדוש. באו אנשים מיישובי הסביבה, באו תיירים ומספר הנשים עלה על מספר הגברים. כ־500 איש ואשה נדחקו באולם הצר. אמנם היה קשה: לא הקימו מחיצה לעזרת נשים, והן רק ישבו מן הצד, אבל מלבד זה היה הכל מצויין!

הרב בראנדוויין אינו מתרגש מענין העדר המחיצה בין גברים ונשים בבית־הכנסת של גשר־הזיו, ומאחר שהוא פוטר את החזן ווילס ומבקשו להמתין לו בחוץ, הוא מספר לנו על המניינים הרבים שנערכו על־ידי מחלקתו ברחבי הארץ בראש השנה, בין השאר סודר לראשונה מנין בבית־הכנסת הקבוע של ערד. נשלח לשם רב וחזן. בכלל, אומר הרב, כל מי שפונה אלינו ומבקש סידורים מנין או צרכי קודש — אנו נותנים לו. אין בודקים ומדקדקים אם יש לו פנקס־חבר אם אין לו. וכי על מי בארץ הזאת איננו חבר הסתדרות? מסתבר שמועצות פועלים רבות פנו אל המחלקה בבקשה שתסייע להן לערוך מניינים בבתי־ההסתדרות בימי החגים. והמחלקה נענתה.

עוד דבר — אומר הרב — במשך הזמן הוכשרו 60 מטבחים במפעלים גדולים של ההסתדרות (סולתם, פניציה, קלת־אפיקים וכו׳) ואף סיפקנו מערכת כלים נוספת לאלה שהתקשו לעמוד בהוצאות ההכשר. כל זה הסתכם בהוצאות ניכרות. בכמה? תקציב המחלקה לשנה הנוכחית הוא 400 אלף ל״י — והוא בלי ספק הסכום הגדול ביותר שמוציא איזה שהוא ארגון פועלים בעולם על סיפוק צרכי הדת של חלק מחבריו.

אילן־יוחסין

משכילה הרב למנות את פעולות מחלקתו, ביקשנוהו שיספר לנו קצת על עצמו. ר׳ צבי יהודה לא סרב. הוא נולד לפני 62 שנה בצפת, עיר המקובלים, וספג תורה מנעוריו. שושלת־היוחסין שלו היא מן המכובדות ביותר: ר׳ יהודה צבי הוא נכדם (לא מדור ראשון, כמובן) של המגיד המהולל ממזריטש, של המגיד מזלוטשוב, של ר׳ אלימלך מליזנסק ושל ר׳ לוי יצחק מבארדיטשוב — אם למנות רק את הרבנים המפורסמים ביותר.

בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה, והוא אז בן 13, נסע עם אמו להונגריה וישב שם שלוש שנים, כשהוא יוצק מים על ידיו של הרבי מסאטמר. הלא הוא ר׳ יואליש טייטלבוים המפורסם.

בשנת תר״פ (1920) חזרה המשפחה לארץ ועברה לירושלים. ואז — אומר הרב — התמסרתי לקבלה, עליה שקדתי ארבעים שנה. הייתי תלמידו של הרב אשלג, שפירש — ב־21 כרכים — את ספר הזהר. כשהלך הרב אשלג לעולמו, המשכתי את מפעלו וחיברתי פירוש לספר תיקוני הזוהר, בשם „מעלות הסולם” (פירושו של הרב אשלג נקרא „הסולם”).

ואז פנה אלי אחד מתלמידי, יהודי עיראקי עשיר, שאקבל על עצמי הוצאת כתביו של האר״י הקדוש, הלא הוא ספר „עץ חיים” ו„שמונה שערים”, והוא יממן את הדבר. ארבע שנים שקדתי על המלאכה הזאת והוצאתי 16 כרכים — עם סימני פיסוק ומראי מקומות והגהה נקיה. וזוהי ההוצאה השלמה היחידה של כתבי האר״י הקדוש, אותם חיבר, כידוע, ר׳ חיים ויטאל. לפי שהרב יצחק לוריא אשכנזי (הוא האר״י) לא כתב בימיו אף שורה אחת ואת כל תורתו דרש על פה.

מקובל וטפסן

בירושלים עסקתי לא רק בתורה אלא גם במלאכה, מספר הרב בראנדויין. ביום עבדתי כטפסן בבניין ואחרי העבודה לימדתי שעורים בקבלה. היו לי אז תלמידים רבים — כ־50 במנין — ביניהם צעירים ואף זקנים ומכובדים. בזמן שישבתי עם תלמידי, באו אלי אנשים מתל־אביב וביקשוני שאעבור לעירם ואלמד אותם קבלה. הבטיחו לי דירה ופרנסה. כיוון שמטופל הייתי בשבעה ילדים (מאז נולד לרב גם צאצא שמיני), הסכמתי. חשבתי שאשב בתל־אביב שנים אחדות ואחזור לירושלים, אך הדבר לא נסתייע ואני יושב בתל־אביב עד היום הזה.

יושב לו איפא הרב בראנדוויין ברחוב הלל הזקן ומוסיף לשקוד על התורה. מן ההסתדרות לא מטריחים אותי הרבה, מניחים לי לשבת בבית ורק כשיש בעיות או שאלות, או כשמתכנסות ישיבות — אני בא. יש לי טלפון ואפשר להתקשר אתי בכל עת. איש הקשר שלי בוועדה המרכזת הוא החבר הסקין, ואתו אני בא במגע־ומשא בשעת הצורך.

והיש לרב תוכניות כלשהן לעתיד? מה בענין החינוך, למשל? שמענו כי יש בכוונתו להקים בתי־ספר דתיים מיוחדים במסגרת ההסתדרות. האם נכונה השמועה?

משיב הרב: בענין החינוך לא זז לפי שעה מאומה. אשתקד היינו אצל אשכול ושוחחנו עמו. רצינו לחפש דרכים להקנות ידיעת היהדות וערכיה לילדי בתי־הספר. כדי שיידעו מה הרכוש שיש לנו. אבל לפי שעה לא נעשה מאומה. אם יהיה הדבר אקטואלי נעשה דברים רבים. אולי גם נקים בתי־ספר מיוחדים, אך עוד חזון למועד.

ובנימת תקווה זו, המעוררת קושיות רבות, נפרדנו מרבה של ההסתדרות.

כיתובי תצלומים

הרב בראנדוויין במועצת ההסתדרות

תצלום עיתונות של הרב יהודה צבי ברנדווין
תצלום עיתונות של הרב יהודה צבי ברנדווין

הכיתוב שבתצלום העיתונות

„מה שאנו חסרים,” אומר הרב, מבטא את דבריו במתינות, וניכר כי למסקנה זו הגיע לאחר הרבה עיון ושיקול, „הוא רוח האהבה. אין אנו אוהבים זה את זה. האיש החפשי רואה את האדוק כשוטה, משום ששנאת ישראל פגעה בו. האדוק רוצה להיבנות מאדִיקותו, והחפשי מחפשיותו. אילו יכולנו להחדיר אהבת ישראל בלבבות, היינו נגאלים. על כל פשעים תכסה אהבה.”