רבם של פועלים כתב וצילם: שרגא הר־גיל | דבר | 25.9.1959 | עמ׳ 22–23 גר אחד בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שאלמד את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה (גייר אותו) ואמר לו: מה דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך), זו כל התורה כולה, ואידך פירושה. (שבת ל״א) בקצה כרם התימנים בתל־אביב, כמטחווי אבן מרחוב אלנבי וקולנוע אלנבי ההומים מרוב אדם, שוכן רחוב צר ושקט. הרחוב הלל הזקן, הבית מס׳ 10 באותו רחוב הוא בית ישן, וניכרים בו מאותות הזמן. שתי קומות לבית, ומקומתו העליונה אפשר לצפות בשני כיוונים. בצד צפון יראה הצופה, בשעות הערב, את קצה התורים הארוכים של באי הקולנוע, ולעבר הים — תימניות זקנות יושבות בפתח בתיהן ומשיחות זו עם זו, ולידן ילדים שחומי־עור המכינים שיעוריהם, כי בפנים הבית חם מדי וצר מדי. שלט לבן קטן קבוע בכניסה לאותו בית: הרב יהודה ברנדוויין. הלכנו בשבוע שעבר אל הרב ברנדוויין, ובשבתנו לפניו בדירתו המסויידת בסיד והמרוהטת ריהוט בלה, אמרנו לראיין אותו כפי שנהגנו בעשרות אנשים לפניו; אלא שעוד לפני ששאלנו את שאלתנו הראשונה עמדנו על כך, כי הרב לא איכפת לו מה שנכתוב. בין אדם לחברו — עיקר למה תשאל אותי שאלות? אמר הרב. אצלנו החסידים — לא שואלים, אצלנו מספרים. הייתי באשקלון, בא אלי יהודי ואמר: אני לא דתי, אבל כאשר מעירים אותי באמצע הלילה שאעשה טובה ליהודי, אני קם ועושה. אמרתי לו: מה שאתה אומר שאינך דתי, זה מחמת חסרון ידיעה. כי יהודי שקם בלילה לעזור לרעהו, הרי זו דת ישראל. כידוע, יש שני סוגי מצוות, שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו קודמות. ראשית, מפני שאין בהן הרגל. פעם אחת עוזר לעני, פעם אתה מצטרף למניין לתפילה, ומי שמתאמן נותנות לו המצוות מה שהוא צריך. ואין כן מצוות שבין אדם למקום. ודאי שהן חשובות מאד, אלא שיש בהן תמיד משום סכנה להיפך למצוות אנשים מלומדה. אדם אומר יום־יום את תפילתו, מקרה חלילה שלא יהיה עוד משגיח במה שהוא אומר, בוודאי שלא יהיה נוהג לפי תפילתו. ואם נעמיק נראה, כי המקיימים מצוות שבין אדם לחברו אולי מקיימים הם יותר מצוות מן הבאים כאפוטרופסים של הדת, שלמעשה אינם משגיחים אלא במצוות שבין אדם למקום. אספר לך מעשה בענין זה. כאשר בא ר׳ איטשה לייב דיסקין מבריסק לירושלים, חיפש דבר רוחני ששרד מלפני חורבן הבית, מצא את הכותל המערבי, אבל אפילו הכותל המערבי אינו אלא אבנים, והיכן הדבר הרוחני? חיפש וחיפש עד שאמר: מצאתי, זו שנאת חינם שהחריבה את הבית, כי השטן יש לו חלק לא־יקטן בשנאת חינם. הוא מסית יהודי אחד ואומר לו: סע בשבת באוטובוס, לך למקומות שחרדים יושבים וחלל שבת בפרהסיה. אחר־כך לוחש השטן באזנו של יהודי אחר צא לרחוב וצעק „שבת היום”. השניים ניצים והשטן רואה את מלאכתו נעשית בידי אחרים. זו שנאת חינם. ולא זו אף זו. השטן יתן לך לקיים את כל המצוות שאתה רוצה, ורק מצווה אחת לא יתן לך לקיים, מצווה של אהבת ישראל, אהבת כל ישראל. משמע, אם נקיים בשלמות מצוות שבין אדם לחברו נבוא גם לקיום שאר מצוות. אבל אם נתעקש ונרצה לכפות מצוות שבין אדם למקום על אלה שלא הוכשרו לכך, נימצא חס־ושלום עושים את מלאכתו של השטן. כאשר באו אלי ואמרו לי: תהיה ראש המחלקה הדתית של הסתדרות העובדים, לא רציתי תחילה להאמין למה שאומרים לי. אחר־כך אמרתי להם: אדרבה, אני חושב שתפילותי נתקבלו, שהרי תמיד חלמתי שיהודים בארץ־ישראל ישובו אל מלכם. אמרו לי: נקוב את משכורתך לתפקיד שאנחנו רוצים לתת לך. אמרתי להם: לו היה לי כסף, הייתי אני עוזר לכם — אני לא רוצה את כספכם. וכך נעשיתי לראש המחלקה לסיפוק צרכי הדת בהסתדרות, אבל לא ביטלתי את עיסוקי הקודמים. אני מקבל קהל אחר־הצהרים, אלא שמטרידים אותי כל היום. וטוב שמטרידים אותי, שהרי בכך מקיים אני מצווה גדולה. בזמן חלוקת תקציבים בא אני לועד הפועל של ההסתדרות, ויושב כמה שיושב ומייעץ למי לתת ראשון ולמי אחרון, אבל דבר אחד ביקשתי: תנו לי לעשות מה שאני צריך, ואל תערבבו פוליטיקה בדת. וזאת נותנים לי. כשבאים אלי יהודים אין אני שואל אותם, אם הם מפא״י ואפילו לא שואל אותם אם הם דתיים. אני יכול לעזור להם להקים בית־כנסת, דיינו. כבר אמר החכם: אין ישראל נגאלים אלא על־ידי שיעשו אגודה אחת. אין אני גורס מפלגות דתיות. הללו עשו את הדת קרדום לחפור בה. שאלתי רב אחד ממושב: אתה משפיע על אנשי המושב? אמר לי: איך יכול אני להשפיע? יש לי שמונה ילדים, ואני מקבל 80 ל״י לחודש, וכל פועל במושב משתכר יותר. רק רבנים חברים של המפלגה הדתית־לאומית קיבלו תוספת משכורת. וכל השאר היו צריכים לרעוב. למה? כי היה כלל: עשה לך רב (שלך) וקנה לך (פנקס) חבר (של הפועל המזרחי). השר הרב ר׳ יעקב משה טולידאנו הוסיף למשכורתם של רבנים, כך שיוכלו לקיים עצמם, והוא עשה זאת בלי להגדיל את התקציב של משרדו. כי דת היא לא פוליטיקה. וובכל מה שעושים צריך לחפש את המאחד את ישראל כדי שיהיו אגודה אחת. „חסידות פרוליטרית” תורתו של ר׳ ישראל בעל שם־טוב לבשה צורה ופשטה צורה מאז קמה לפני כמאתיים שנה. תחילה היתה זאת תנועת המוני העם הפשוט במחוזות פולין, פודוליה ורייסין. לימים התפשטה התורה לעבר גליציה ומולדביה, וכאן כבר נוספו על חסידי תלמידיו של הבעש״ט גם מגבידי העדה, יהודים עשירים ובעלי־יכולת. וכך קמו חצרות של תלמידי הבעש״ט ותלמידי תלמידיו, שכל אחד מהם טיפח דרך שלו ושיטה שלו. בגליציה המזרחית התפתחו במרוצת הימים שתי „חצרות” של חסידים, אחת בעיר טשורטקוב, שבה שכן בנו של הרבי מרוז׳ין, והאחת בעיירה סטרטין, שבה ישב הצדיק ר׳ יהודה צבי, אבי בתי הסטרטינאים. החצר של טשורטקוב התנהלה בעושר ופאר. משכן הרב היה דומה לארמון של אצילים, ואליה היו נוהרים גבירי ישראל ועשיריה. לעומת־זאת הלכה החצר של סטרטין אחרי הפשטות, והיתה מקום משיכה לפשוטי־עם וענייו. מספרים על רבי יהודה צבי, שלפי המסורת היה דור ששה־עשר למגידות ורבנות, שפעם אחת הביא לו חסיד יין בכוס מצופה זהב. קידש עליה הרבי, וכשטעם מן היין ראה את הכוס שהיא זהב. קרא לחסיד ואמר לו: למה בזבזת כספך לקנות כוס של זהב במקום לתת אותו לעניים? אמר החסיד: רבי, הכוס לא זהב אלא מצופה זהב. אמר הרבי: אם כן ודאי שלא עשית כהלכה, שהרי זו אחיזת עיניים, צביעות, ואין דבר מאוס מזה. הלך ומזג את היין לכוס של בדיל, ואת הכוס המוזהבת נתן לעני שימכור אותה בשוק ויחיה מן הפדיון. אנשי סטרטין היו אומרים: כל העני מחברו הרי זה משובח. הרבי מסטרטין ראה בתפילת „נשמת כל חי” את החשובה שבתפילות, משום שנאמר בה „שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע”. חסידי טשורטקוב התפארו ברבם שהוא אוכל מכלי זהב, ואנשי סטרטין סיפרו בגאווה שרבם אוכל מכלי בדיל ועץ. אהרן מרקוס, חוקר החסידות, קרא לחסידי סטרטין „החסידות הפרוליטרית”, ולא ידע מרקוס כי נבואה בפיו. כעבור עשרות שנים יצא אדמו״ר מבית־סטרטין ששמו כשם מייסד החצר, והיה לרבם של פועלי ישראל. כשני דורות לפני מלחמת־העולם הראשונה הוכרחו שתי חצרות החסידים לעקור ולחפש מקומות חדשים. חצר טשורטקוב העתיקה עצמה לווינה בירת אוסטריה וקיימה בה ארמון מלכים לתפארת, ורבנות החצר היו מהלכות בכסיות לבושות הוד. ואילו חסידי סטרטין עלו לישראל והשתקעו בצפת עיר המקובלים, לצפת עלה ר׳ אריה׳לה, ואחרי הסתלקותו ניהל בה את החסידות של סטרטין בנו ר׳ אברהם זצ״ל, ונכדו, ר׳ צבי יהודה לבית ברנדוויין, בנו של ר׳ אברהם, הוא היום האדמו״ר מסטרטין, הממונה על צרכי הדת בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל. עול מצוות עבודה ר׳ יהודה צבי שבע יסורים רבים בחייו. בימי מלחמת העולם נאלץ, בגלל לחץ התורכים, לגלות לחו״ל וישב בסאטמר שבהונגריה, ושם אכל לחם צר ומים לחץ ולמד בישיבה. כאשר חזר אחרי המלחמה לארץ־ישראל, השתקע בירושלים העתיקה ועסק בתורת הנסתר. הוא הכיר שם את המקובל ר׳ שלמה וסלר ונשא את בתו היחידה לאשה, שילדה לו תאומים ומתה בצעירותה. אלמן ומטופל בפרנסת שני יתומים, קיבל עליו בעל־היסורים, כפי שקראו לו יושבי העיר העתיקה, עול מצוות עבודה. הלך לבניין, הסתכל ולמד את המלאכה, והתחיל עובד כטפסן ומעט־מעט עלה בדרגת העבודה ונעשה לקבלן־משנה בטפסנות. היו אנשי ירושלים רואים את האברך רחב־הגרם ובעל הפיאות הארוכות עומד על פיגומי בניין, עושה בחימר ולבנים, ואגב כך מזמר זמירות של חסידים. לעת ערב היה הטפסן עוטף עצמו בקפוטה שחורה והולך לבית־המדרש הישן של המקובלים. ושם היה משקע עצמו בתלמודו, גמרא וקבלה. מספרים על ר׳ יהודה צבי, שלפעמים לא היה מספיק להוריד כדבעי את הסיד מידיו, וכיוון שלא רצה להיראות בקלקלתו לפני תלמידיו שבאו לשמוע שיעור מפיו, היה מסתיר ידיו בכיסי הקפוטה. פעם אחת אפילו הבחינו תלמידיו במסמרים יוצאים מבעד הקפוטה ומנקבים אותה חורים חורים. מסתבר, שהרב מיהר מן העבודה לבית המדרש עד ששכח לפשוט את חגורת הטפסנים. לימים עלה מוורשה לירושלים ר׳ יהודה לייב אשלג, מקובל מפורסם שחיבר ספרי פירושים רבים ל„זוהר”. השניים, ר׳ יהודה לייב ור׳ יהודה צבי דבקו זה בזה. ור׳ יהודה צבי אמר שהוא תלמידו של ר׳ יהודה לייב, ור׳ יהודה לייב הזקן היה אומר שהוא תלמידו של האדמו״ר הצעיר. ר׳ יהודה צבי נשא את בתו של ר׳ יהודה לייב לאשה, וממנה נולדו לו שש בנות ובנו, כיום בן 14, הלומד בישיבת פוניבז׳ בבני־ברק. במלחמת־העולם השניה, בימים שלא היתה עבודה בירושלים, ופסקה בה הבנייה, העתיק ר׳ יהודה צבי את ביתו לתל־אביב. השתכן בבית ישן ברחוב אהרונסון, חי בו חיי עוני ודחקות, ומכיוון שלא שילם שכר־דירה גירש אותו בעל הבית מן הדירה והשליך אותו, את ילדיו ומטלטליו, לרחוב. ר׳ יהודה צבי קיבל את יסוריו באהבה, ובלי להשמיע קול ישב, כשבועיים, תחת כיפת השמים, עד שעוברים־ושבים גילו את האדמו״ר מתגולל בחוץ והקימו רעש בעתונים. כך נודע למאות חסידי סטרטין, והללו קנו לאדמו״ר את הדירה הצנועה ברחוב הלל הזקן שמחובר אליה בית־כנסת, ושבה הוא יושב עד היום. כמאמר הלל הזקן מאז מתקיים רבי יהודה צבי בדוחק מעבודתו כמורה־הוראה ועושה ימים ולילות בתורה. חיבר תרגום ופירוש ל„זוהר” בשם „מעלות הסולם”, כרבו ר׳ יהודה לייב, כן לא ציין אף הוא בראש הספר את שמו כמחבר, אלא רק את שם התורמים שעזרו לו להוציא את החיבור. מאז התחיל לעבוד כראש המחלקה לסיפוק צרכי הדת של ההסתדרות וחיבר עוד ספר פירושים לקבלה בשם „הקדמת תיקוני הזוהר”. עכשיו עובד עוסק ר׳ יהודה צבי בהכשרת הספר לדפוס. האדמו״ר מסטרטין נוהג לקום כל לילה בשעה שתיים אחרי חצות לעבודת הבורא. פעמיים בשבוע, משעה שבע עד חצות, נותן הוא שיעורים בקבלה. אבל עיקר עבודתו היא מתן פסקי הוראה ועבודת ציבור. תחילה חייב היה הרבי לכתת רגליו לכל מקום, עכשיו יש לו טלפון בבית, וזו הקלה גדולה לו. נדמה, כי לא היתה בגדר האפשר בחירה טובה יותר של רב לצרכי דת בהסתדרות. שאלנו את הרב ברנדוויין, מה עשה מאז נכנס לתפקידו בהסתדרות. „יחד עם מזכיר תנועת המושבים יצחק קורן”, אמר, „עזרנו לעשרות רבנים ממושבי עולים, עשינו להקמת בתי־כנסת ומיקוואות, הכשרנו בערים עשרות מטבחי פועלים ומוסדות, ולו היה לנו יותר כסף היינו יכולים לעשות הרבה יותר. אבל אין אני מתלונן חס ושלום. בועד הפועל מתייחסים אלי יפה. העיקר שנהיה מקיימים את כל התורה כולה כמאמר הלל הזקן. ומה ששאלת, אם זה מקרה שאני יושב ברחובו של הלל הזקן, אשיב לך, כי הכל בידי שמים”. כיתובי תצלומים בתרומה של יהודי־ספרדי הצליח הרב ברנדוויין להוציא פרוש חדש לספר הזוהר. בתמונה: הרב מגיה את הכתבים בעצמו מפני שאינו סומך בענין זה על אחרים. הרב צבי יהודה ברנדוויין מקבל מדי יום בביתו משלחות ויחידים המבקשים עזרה בהשגת רשיונות לבניית בתי־כנסת ולשיפורם, לבניית מקווה, וספרי תורה למניינים.