ASHLAG ARCHIVE
EnglishעבריתРусскийEspañol

מאמר ד' - הדת והלאום

הרב יהודה צבי ברנדוויין

הטקסט והתרגומים כפי שסופקו. קובצי המקור זמינים להורדה וכוללים את התרגומים לצרפתית שסופקו.

קובצי מקור
גודל טקסט

מאמרים וחומרי לימוד — הרב יהודה צבי ברנדוויין

הרב יהודה צבי ברנדוויין / מאמרים / מאמר ד' - הדת והלאום

מהות הדת

את מהות הדת וצורתה הכללית הנרצית מעבודת ה' - כבר ביארתי בכמה מקומות ואחזור על כך בקיצור. אין מטרתה של הדת אלא להביא את האדם לידי אהבת הזולת. על ידי קיום של תורה ומצוות לשמה, מתעלה האדם משפלותו האנוכית וזוכה להיות מרכבה אל השי"ת, שהיא השלימות המקווה הנקראת "דביקות". משנשתגרה מלה זו בפיות ההמון אבד ממנה כל תוכנה. אך נעריך נא ונצייר היטב את העניין האלוקי, ואת מיעוט ערכו של הנברא השפל, ואז נעמוד על ערך ההפלאה הגדולה שבמלה "דביקות": מי שחי בלעדיה ואחר כך זכה לה, הרי הוא כאבר שנתדלדל ונפסק מן הגוף החי והיה אבר מת, ובא רופא מומחה בתרופות טובות, וחיבר אותו חזרה אל הגוף. על ידי כך כל אור החיים שבגוף מאיר גם באבר זה, וכך זוכה החלק האלוקי שבאדם הזוכה להידבק בשורשו, שכל השורש מאיר בו[1].

וכך יובן כיצד המצווה היחידה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) כוללת את כל המצוות, הן את המצוות שבין אדם למקום והן את המצוות שבין אדם לחברו. שכן כולן מכוונות לדבר אחד והוא להביא את האדם אל המטרה הסופית שהיא דביקות ודעת את ה'. ואפילו מן הצד המעשי, שני החלקים הנזכרים הם בבחינת אחד ממש; שעה שאדם עושה מעשיו לשמה, בלי תערובת של אהבה עצמית ותועלת מה לעצמו, לא ירגיש כל הבדל במעשיו בין שיעשה למען אהבת חברו, ובין שיעשה למען אהבת המקום. כי אכן טבע הוא באדם שכל הנמצא מחוץ לגופו דומה עליו כדבר ריק ובלתי מציאותי. אך בהגיעו ביגיעה גדולה לקיום המצוות לשמן, הוא יוצא ונפרש מחיק הבריאה הטבעית ומתעלה לאט לאט, עד שקונה טבע שני של אהבת זולתו וזוכה להגיע אל המטרה הסופית שהיא הדביקות.

אכן, במונח 'אנוכיות' אין אני מתכוון למידת אהבת עצמו הטבועה בכל נברא, שהיא תנאי הכרחי לקיומו, ובלעדיה לא היה כלל עצם נבדל וקיים בפני עצמו. אלא שעם זה, חלילה לה לאנוכיות לסתור כליל את מידת אהבת הזולת. ראוי לתחום לאנוכיות גבולות חזקים, כדי שתהיה שמורה להבטחת קיומו המינימלי של הפרט, ובכל העולה על ההכרחי לקיומו המינימלי, עליו לוותר לטובת זולתו. וכמובן שכל הנוהג כך, נחשב לאוהב את הזולת. ואילו וויתורו של הפרט על המינימלי לטובת זולתו הוא בלתי טבעי, ואי אפשר לקיימו אלא פעם אחת בחיים.

[1] מקור ענין זה וכן כל הקטעים הבאים, הינו במאמר מתן תורה ומאמר לסיום הזוהר מבעל הסולם.

הרב יהודה צבי ברנדוויין / מאמרים / מאמר ד' - הדת והלאום

האדם יצור חברתי

האדם יצור חברתי הוא, ואין בכוחו לספק את צרכיו אלא בעזרת זולתו. הפרט חסר האונים זקוק לחיי חברה. מתוך הסתכלות אנו רואים, שחיי אומה דומים לגמרי לחיי יחיד, ותפקידו של כל יחיד דומה לתפקידם של האברים שבגוף. וכמו שבגוף האדם חייבת להתקיים הרמוניה מלאה בין אבריו, וכל אבר עומד על משמרתו ומחכה למלא תפקידו, כן חייבים האברים המהווים את גוף האומה, היועצים, המעבידים והעובדים וכדומה, לפעול מתוך הרמוניה מלאה כי הכרח הוא לחיים נורמליים של עם ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של האדם היא תוצאה של חסרון ההרמוניה בין אבריו, כן השקיעה הטבעית של עם היא תוצאה מהפרעה שנתהוותה בין אבריו, הלא אמרו חכמינו ז"ל (יומא ט, ב): "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ומצוות ומעשים טובים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם".

תנאי הכרחי לקיומו של עם שיהיה מלוכד היטב, שכל היחידים בו יהיו מקושרים זה בזה מתוך אהבה טבעית שאינה תלויה בדבר, ולא זו בלבד שכל יחיד יראה את אושרו באושר עצמו[1] ואת התנוונותו בהתנוונות העם, אלא שיהיה גם מוכן בשעת הצורך למסור את כל עצמותו ונפשו לטובת עמו. ללא תנאי זה אין זכות קיום לעם, ודינו נגזר מראש.

אין זה אומר שכל יחיד בעם, בלי יוצא מן הכלל, חייב לנהוג כן. הכוונה היא, שאותם האנשים המרגישים בהרמוניה האמורה הם העושים את העם לעם, ונותנים לו זכות קיום, ולפי איכותם נמדד אושרו של העם. לאחר שכבר נמצאו בעם מספר פרטים שדי בהם להבטחת קיומו, מותר שיימצאו בו גם בשיעור מסוים אברים מדולדלים שאינם מחוברים לגוף העם במידת הצורך. היסוד כבר הובטח בלעדיהם.

הרב יהודה צבי ברנדוויין / מאמרים / מאמר ד' - הדת והלאום

יסוד האומה – אהבת הזולת

כעת אחרי קבוץ גלויות בארץ ישראל, עלינו ליצור חינוך לאומי יסודי מחודש על ידי טיפוח אהבה חברתית לגלות וליבוי גחלת הלאומיות שנתעממה זה אלפים שנה. כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו בכוח רחשי האהבה בלבד ואבריו נשמעים לו בהנאה בלי שום יראה מעונש, כן צריכים להשתית כאן שלטון הנשען על אהבה ומסירות אינסטנקטיבית של הפרטים לכלל.

אחת הסגולות היקרות שאבדה לנו במשך שנות גלותנו היא ההכרה הלאומית, כלומר הרגש הטבעי המקשר ומקיים כל אומה. חוטי האהבה המקשרים את האומה שהם כה טבעיים בכל האומות, התנוונו וניתקו מלבנו, חלפו עברו ואינם, אפילו המעט שנשאר מן האהבה הלאומית אינו טבוע בנו מבחינה חיובית כרגיל בכל האומות, אלא מקורו בסבל המשותף שנגזר על כל בן האומה הישראלית. הרי שהכרתנו וקירבתנו הלאומית הן בבחינת קירבת אחים לצרה, שאינה אלא גורם חיצוני שנתחבר ונתמזג עם ההכרה הלאומית הטבעית שבנו, מתערובת זו עלתה מין אהבה לאומית מוזרה שאינה מוכשרת לתפקידה, שכן מידת החום שבה מספיקה רק כדי התלהבות לשעתה, ואין בכוחה לשוב ולבנות אומה הנושאת את עצמה. איגוד המתקיים מתוך גורם חיצוני אינו איגוד לאומי כל עיקר, אנו דומים לאיחוד של איגודים בגוף אחד אשר שק עוטף אותם. אין גוף זה מלוכד ויציב, וכל תנודה חיצונית המשפיעה על השק מעוררת בגוף התרוצצות ופירודים המתאחים כבפעם בפעם באופן חלקי.

אם נדע להפיח רגשי אהבה לאומית בין פרט לפרט ובין הפרט לכלל, וכן נאמנות ומסירות ליהדות שהיו נטועות בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו, נשיג את ליכודנו הנצחי.

כשאנו מדברים על החינוך הלאומי, כוונתנו להשרשת אהבה בין אדם לרעהו ובין אדם לאומה כולה. ועם כל זאת, אין הכוונה לאהבה לאומית מופרזת, אלא לשיעור המספיק כדי שמירת קיומה של האומה ועמידתה ברשות עצמה. כל האהבה העודפת על השיעור המינימלי תוקדש לאנושות כולה, בלי הבדל לאום או גזע. יחסי האומה והאנושות הם כיחסי היחיד והאומה דין אחד להם.

יש לקוות, כי מצאנו את הגרעין הטוב שממנו עשוי לצמוח הקיום של תורה ומצוות כהלכתן, עד שנזכה להשיג גם את המאור שבקיומן. באותן הפעולות הטובות ובמעשים הטובים עלינו להחדיר את הצו האלוקי שיש במצווה של אהבת הזולת: כביכול השי"ת בעצמו עומד לפני כל עובד בשעת עבודתו למען אושרם של עם ישראל. כלומר שהעובד יצפה כי על ידי עבודתו זו לטובת עמו יזכה להידבק בו ית', שהוא מקור כל האמת והטוב וכל הנועם והרוך. ואז ירגיש בהתרוממות הנפש שיש בכל פעולה לטובתו של כל אדם מישראל בארצנו הקדושה. בכל אלפי שנות הגלות לא ניתן לנו לקיים את המצוות כהלכתן ובטהרתן, למיצוי התכלית שלשמה ניתנו. וכעת ניתנה לנו ההזדמנות שניטהר ונתקדש ונלמד ונתייגע בשיעור הרצוי עד שנגיע לשלימות ההשגה שהיא גאולת הנפש וגאולת הגוף כאחד. עם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות. וכאשר ישיגו בני ישראל את הדעת השלימה יתגברו מעיינות התבונה והדעת ויחרגו מגבול ישראל וישקו לכל האומות כמו שנאמר (ישעיה יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'". ונאמר (ירמיה לא, יא) "ונהרו אל טוב ה' וגו'"[1].

[1] עי' במקור הענין בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות ד'.

הרב יהודה צבי ברנדוויין / מאמרים / מאמר ד' - הדת והלאום

דתיים וחילונים

ובעיקר ראוי לנו למחוק מן המילון שלנו את המילים "דתיים ו"חילונים". אין יהודי חילוני בכלל ובפרט בארצנו הקדושה. ואם אנו רוצים לכנות את עצמנו באיזה שם, הרי השם הנכון הוא "פשרנים".

בקיומן של תורה ומצוות יש מקסימום ומינימום, המקסימום הוא כמו שכתוב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה", פשוטו כמשמעו. חז"ל הקלו ואמרו שבקריאת שמע של שחרית וערבית אנו יוצאים ידי חובת המצווה של והגית בו יומם ולילה, אך ברור שחז"ל לא התכוונו לאמירת קריאת שמע מן השפה ולחוץ, אלא לקיום הדברים שנאמר בקריאת שמע והם: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה) - זה המקסימום. ויש מינימום, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א).

כל אדם נקלע בין המקסימום והמינימום. וכמובן שהוא דן את עצמו לכף זכות ומתפשר בפשרה חד צדדית. ומי יהין לומר שהוא מקיים את המצווה של "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" בקביעות, אם כן הרי אין לך אדם שקורא קריאת שמע כהלכתה, ואיך יכנה את עצמו בשם דתי.

הרי שעלינו לומר כי כולנו חילוניים או שכולנו צדיקים כמו שנאמר (ישעיה ס, כא) "ועמך כולם צדיקים", אלא שהמציאות אומרת כי כולנו פשרנים.