ASHLAG ARCHIVE
עברית

הערות הרב״ש — פנים מאירות ומסבירות, ספר ראשון ושני

הרב״ש — הרב ברוך שלום אשלג

דפי לימוד הכוללים דברי מקור מפנים מאירות ומסבירות והערות המיוחסות לרב״ש במסמך שסופק. שתי המהדורות חופפות בחלקן ונשמרות בנפרד.

קובצי מקור
גודל טקסט

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות

אות ח

דברי הרב

ח) ונבאר עתה קצת ענין חקירת המקובלים לדעת איך יש ראש תוך סוף בספירות הנ"ל, אמנם בהיות כי הקו ההוא ראשו נוגע באור א"ס מצד העליון וסופו אינו נמשך למטה עד מקום אור א"ס הסובב תחת העולמות ואינו דבוק בו לכן אז יצדק בו ראש וסוף, כ"א היו דרך ב' הקצוות מקבלים שפע הא"ס היו ב' הקצוות בחי' ראשים שוים זל"ז ולא היה אז בחי' מעלה ומטה, וכן אם הי' הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי המקום החלל ההוא לא הי' לא מעלה לא מטה לא פנים לא אחור לא מזרח ולא מערב וצפון ודרום, אך בהיות אור א"ס נמשך דרך קו א' וצנור דק בלבד יצדק בו מעלה ומטה ופנים ואחור מזרח ומערב וכמ"ש בע"ה בענף זה בכלל דברינו.

פנים מאירות

ח) ונבאר עתה וכו' איך יש רת"ס וכו': איך אפשר שימשך מן בחי' א"ס בחי' סוף וגבול.אמנם בהיות כי הקו ההוא וכו': פירוש, דיש כאן ב' מיעוטין: מיעוט א' הוא מה שלא נמשך האור אל המדרגה הד', שזה עושה בחי' סוף וסיום. ומיעוט ב', הוא במה שלא נמשך האור מאור המקיף אל מקום החלל דרך כל סביבותיו דאור מקיף אלא ממקום אחד בלבד, דהיינו ממקום ספירת המלכות, כלומר דגם אוה"מ כולל ד' הבחי' בערך התחתונים, ולא מאיר מן בחי' ג' בחי' הראשונות אלא מבחי' א מלכות דא"ס לבד, שמסבת ב' מיעוטין הללו נעשה הן בספירות דעגולים והן בספירות דיושר ד' הבחנות דמעלה ומטה פנים ואחור, וד' הבחנות מזרח מערב דרום צפון, כמו שמבאר לקמן.וסופו אינו נמשך למטה וכו': כי אור הקו אינו מאיר לבחי' האחרונה שבבחי' ד', וע"כ נקראת מטה, דסופו הוא במרכזו.עד מקום אור א"ס הסובב תחת וכו': פירוש, לאור א"ס המורם והמסתלק מן בחי' אחרונה הנ"ל, שנק' תחת העולמות והבן.דרך ב' הקצוות מקבלים: דהיינו שהיה מקבל השפע גם בקצה שלמטה לבחי' הד'.מכל סביבות צדדי המקום וכו': דהיינו מכללות ד' הבחי' שבא"ס כנ"ל, שהם עושים בתחתונים ד' צדדים.דרך קו א' וצנור דק וכו': מלת קו יורה שיש לו ראש וסוף. ומלת צנור דק יורה על מיעוט הב' הנ"ל, שאינו נמשך מכל סביבות צדדי המקום.

ט"ג הראשונות, אלא מבחי' מלכות א' דא"ס לבד –

א' הרב כתב בשער עקודים שכולם יצאו רק בבחינת נפש. אולי זה כוונתו שאומר שהמשיך האור רק מבחינת מלכות. תע"ס דף רמ"ז אות צ'.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות

אות י

דברי הרב

י) והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו ורחוק ממנו בהשואה אחת מכל צדדיו כי גם הוא בבחי' עגול סביב עליו כנ"ל, כן הוא מוכרח שהארת א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד. כי אם היה האור נמשך להם גם מכל סביבותיהם היו הנאצלים בבחי' א המאציל עצמו בלתי גבול וקצבה, ולא עוד אלא אפילו גם הקו ההוא דק מאד ולא בהתרחבות גדול, כדי שיהיה האור הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה אשר לסבה זו נקראו הנאצלים יוד מדות וי"ס, להורות שיש בהם מדה וקצבה ומספר קצוב, משא"כ בא"ס. וכמו"ש בספר הזוהר פ' פנחם, פקודא תליסר דא ק"ש וכו' אבל לא אית ליה מדה ולא שם ידוע כגונא דספירן וכו' דכל ספירה אית לה שם ידוע למדה וגבול ותחום ע"כ. ובהיות הקו דק, ימשיך להם שפע כדי צרכם בלבד בערך היותם נאצלים, ולא יותר מדאי בערך היותם ב מאצילים.

פנים מאירות

י) והא"ס סובב וכו' ורחוק ממנו בהשואה וכו': פירוש, ב' בחי' אור נמצאות בי"ס דעגולים, בחי' א', מצד רשימו דכלים דעגולים עצמם, והיינו מה שמקבלים מאו"מ מטרם ביאת הקו שאז עוד לא נמצא בחי' גבול מצד המקיף, ע"כ הם מקבלים תמיד הארה זו מאו"מ שהוא בהשואה א', אמנם יש ריחוק מקום בין העיגולים ובין אור המקיף, והיינו מחמת בחי' אחרונה שנשארה פנויה מאור, וע"כ גם העיגולים מקבלים האור דרך הקו, שהוא דבוק בראשו עם המאציל אפי' בבחי' הד' דהיינו ע"י האו"ח כמו"ש, אשר בסגולת האו"ח הזה נעשית הבחי' הד' בחי' משפעת.כן הוא מוכרח שהארת א"ס וכו' דרך קו ההוא לבד וכו': כלומר, דאפי' העגולים שתכונתם עוד נבנה מטרם ביאת הקו, דע"כ מקבלים הם בחי' הארה דרך אור המקיף, אמנם מרחוק הוא, אבל עיקר הארתם מוכרחים לקבל מבחי' הקו דוקא בלבד, דאם יוכלו לקבל כל הארתם מאו"מ, א"כ יתבטל שוב כל הגבול דבחי' אחרונה.יוד מדות וי"ס וכו' וקצבה ומספר קצוב: מדה, יורה על ענין בחי' אחרונה, שהיא מודדת את הספירות ומסיימת אותם. ספירה, יורה על שפע עצמות האור שבא במדה. ומספר קצוב, יורה על ע"ס דאור ישר הבאות מעילא לתתא ועל ע"ס דאו"ח העולות מתתא לעילא, דהיינו מבחי' האחרונה עד כתר, כמו"ש, שזה המספר הוא מחוייב להיות בכל ספירה לא פחות ולא יותר.כדי צרכם בלבד וכו': פירוש, באופן שיעלה ענין התיקון כהלכתו, בסו"ה לבלתי ידח ממנו נדח.

ט"ב סביבותיהם היו הנאצלים א' בבחי' המאציל –

א' בחינת מאציל נקרא כפי שהאור בא מצד המאציל היינו מטרם שהיה מאיר בבחי"ד שזה נק' ממלא כל המציאות, אלא שמאיר כמדת הנאצלים, היינו לפי מדת השתוות הצורה שזה קבוע המסך ושזה נמשך מצ"א שזה בא מצד הנאצל.

מדאי בערך היותם ב' מאצילים –

ב' חו"ב אע"פ שיש לה התגברות והמשיכה אור דחסדים, כיון שבינה היא עצם חכמה, א"כ שולט עוד שם האור שבא מצד המאציל המכונה בשם חכמה והבחן א'. משא"כ אור דחסדים שבז"א הוא אור שבא מצד המשכת הכלי, מצד התחתון, המכונה הבחן ב'. נמצא שכאן בהתפשטות הז"א ניכר האור שבא מצד המשכת התחתון. לכן אע"פ שהבחן לבחינת זכר, והתפשטות מצד הבינה, אבל כאן העוביות מה שבינה המשיכה אותו, משא"כ בבינה שהיא עצם חכמה, עוד לא ניכר את עביותה של בינה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות

אות נ

דברי הרב

נ) גם נתבאר לך החקירה הנ"ל, איך יהי' ראש וסוף מעלה ומטה בענין הי"ס, והנה הוא מבואר בכל ב' בחי' אלו, הא' בחי' הי"ס בציור עגולים זה תוך זה, וזה פשוט הוא שעיגול הסובב על כולם שהוא גלגל הכתר, הנה הוא דבוק עם הא"ס יותר מכולם, ולכן הוא משובח מכולם. אמנם גלגל הב' הנק' חכמה, יש הפסק בינו ובין הא"ס והוא גלגל הכתר, לכן מעלתו למטה ממעלת הכתר. וכן גלגל הבינה הוא רחוק מהא"ס שיעור שני עיגולים, ומעלתו למטה ממעלת החכמה. ועד"ז כל עיגול ועיגול מכל העולמות כולם אשר בתוך החלל, כל הקרוב אל הא"ס יותר מחבירו הוא עליון מאוד ומשובח מחבירו, עד שנמצא עוה"ז האמצעי החומרי היא נקודה האמצעי התיכוני תוך כל העיגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואויר הפנוי הנ"ל, וגם הוא מרוחק מן הא"ס הרחקה גמורה יותר מכל העולמות כולם, וע"כ הוא כ"כ גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות עם היותו נקודה האמצעית בתוך כל העיגולים והבן זה היטב.

פנים מאירות

נ) שעגול הסובב על כולם וכו' גלגל הכתר וכו': פירוש, ד' הבחי' היו כלולות במלכות דא"ס ג"כ, אלא שלא היה שום שינוי צורה בבחי' ד' וממילא אין כאן הבחן כלל מבחי' אחת לבחי' שניה, דכל ענין ההבחן הוא בערכי ההתעבות עד שמתגלה כלי הקבלה האמיתי שהיא בחי' ד' שיש בה בחי' עיבוי ושינוי צורה ממש שכל זה לא היה כלל באור א"ס ב"ה, אבל מהצמצום א ולמטה שנתהוה בבחי' הד' בחי' עיבוי ושינוי צורה, נמצא אז נבחנות כל ד' הבחי' בהבחן ההתעבות שלהם זו יותר מזו. וע"כ נתהוה תיכף בעת הצמצום הבחן ע"ס דעגולים, שהם עיגול כתר חכמה ז"א ומלכות, אשר היו מקבלים הארתם מא"ס המקיף עליהם בהשואה אחת בלי הבחן המדרגה, אלא אח"כ בהארת הקו נעשה גם בהארת העגולים הבחן מדרגות. ואז נמצא הכתר שאין בו כלל בחי' כלי, הוא ודאי יותר קרוב אל הא"ס, כי ענין ריחוק המקום הוא ע"פ ערך שינוי הצורה שיש בכלי הקבלה. והחכמה, שהיא עכ"פ בחי' כח לכלי היא פחותה מן הכתר. והבינה, שהיא בחי' פועל לכלי עוד גרועה ממנו. וז"א, שהוא בחי' כח לפעולה גמורה עוד גרוע מהבינה. והנוק', שהיא בחי' הפעולה הגמורה שבכלי הקבלה, היא פחותה מכולם.אמנם גלגל הב' וכו' יש הפסק וכו': פירוש, דביאת הקו היה בסוד התכללות הספירות זו מזו, ויצאו ע"ס בכתר בשלימות ואח"ז יצאו ע"ס דחכמה, וכבר נודע שבחי' האחרונה שבמלכות נשארה פנויה בלי אור, ונעשה מחמתה בחי' הפסק בין ספירה לספירה, והבן.עד שנמצא עוה"ז וכו': היינו בערך עגולים.

א' היינו אור הקו שבא מצמצום ולמטה פירושו לאחר הצמצום.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות

אות ס

דברי הרב

ס) ועוד יש סיבה ב' קרובה אל הנ"ל, כי הנה נתבאר איך הקו הנמשך מא"ס הוא המתפשט ואח"כ מתעגל ומתפשט יותר למטה ומתעגל עד סיום תכלית כל העיגולים, ועיגול המתהוה ראשון במקום ראשית הקו, הנה הוא מעולה ומשובח מכל העיגולים אשר תחתיו, כי הנה הוא נמשך מראש הקו, ועוד כי הנה הוא מקבל הארה בהיותו במקום גבוה יותר מכולם. וזהו העיגול העליון שבכולם יהי' נקרא מעלה, והעיגול היותר פנימי הוא אמצעי ותיכון שבכולם אשר הוא תחתון שבכולם אשר הוא מקבל האור מתחתית הקו ההוא יהי' נק' מטה. ובענף ג' בענין יו"ד עיגולים דעולם הנקודים, יתבאר האיך גם בחי' י"ס של העיגולים יש בהם בחי' קוים ממש עם היותם עיגולים, מלבד בחי' הי"ס של היושר הנעשה בציור מראה אדם ע"ש ושם תכלית דרוש העיגולים, ושם יתבאר לך איך גם בי"ס העיגולים יצדק בהם ימין שמאל ואמצע עם היותם כדמיון עיגולים זה בתוך זה.

פנים מאירות

ס) ועוד יש סבה ב' קרובה אל הנ"ל: פירוש, דבטעם הקודם מבאר הבחן המדרגות לפי תכונת הכלים דעגולים עצמם, וכאן מוסיף טעם ע"פ הארת הקו, אשר גם העגולים מקבלים עיקר הארתם ממנו. וידוע שבהארת הקו יהי' האור עצמו בבחי' ראש תוך סוף, כי בו יש בחי' הגבול מצד המאציל ג"כ.הוא המתפשט ואח"כ מתעגל וכו': פירוש, דהעיגולים מסבבים דוקא על הראש דיושר ולא על ז' ספירות תחתונות דיושר, ונמצא בביאת הקו, נמשך ג"ר דיושר שהם כתר חכמה בינה ויחד עמו נמשכות כל עשר ספירות דעגולים עד מלכות, באופן א שכח"ב דיושר עומדים בכל המקום דכל עשר ספירות דגגי העגולים, וז' תחתונות נמשכין כולם בתוכיות של העגול העשירי שהיא מלכות דעגולים, וכ"ז הוא ע"ס דכתר דעגולים ויושר.ועד"ז ע"ס דעגולים ויושר דחכמה שמתחלה נמשך הקו לג"ר דחכמה דהיינו כח"ב ונמשך עמו יחד כל ע"ס דעגולים דחכמה עד מלכות ונמצאים כח"ב דיושר תופסים מקום גגות של העגולים דכל ע"ס שלהם, וז' ספירות תחתונות נמשכים בתוכיות של העגול העשירי דהיינו מלכות דעגולים ועד"ז בינה וזו"ן דעגולים ויושר. ונמצא שישנה התפשטות ז"ס תחתונות דיושר בין כל עגול ועגול. דבין עגולי כתר לעגולי חכמה מפסיקין ז"ת דיושר דכתר, אשר עגול הראשון דחכמה מתחיל אחר סיום מלכות דז"ת דיושר דכתר. ועד"ז בין עגולי חכמה לעגולי בינה, אשר עגול הראשון דבינה מתחיל אחר סיום מלכות דז"ת דיושר דחכמה, ועד"ז בינה וזו"נ. והיינו דקאמר מתפשט ואח"כ מתעגל והבן.ועגול המתהוה ראשון וכו' ומשובח מכל העגולים אשר תחתיו: פירוש, ע"ס דעגולי הכתר המה מקבלים הארתם מראשית הקו שהוא כח"ב דכתר, אמנם עגולי החכמה המה מקבלים הארתם מתחתית קו היושר דכתר דהיינו אחר המלכות דז"ת דכתר ועד"ז כולם, עד ע"ס דעגולי מלכות דעגולים שהמה מקבלים ממלכות דז"ת דז"א דיושר, ונתבאר שכל הקודם הוא משובח.אשר הוא מקבל האור מתחתית הקו ההוא: פירוש, מתחתית הקו דספירה הקודמת, שהחכמה מקבלת מתחתית הקו דכתר דהיינו ממלכות דז"ת דיושר כנ"ל, ועד"ז הבינה מתחתית הקו דחכמה, וז"א מתחתית הקו דבינה, עד מלכות מתחתית הקו דז"א.

ספירות העיגולים עד מלכות, באופן א' שכח"ב –

א' הראש דיושר נק' ג"ר להשמיענו שיש לו עוד גוף הנק' ז"ת. משא"כ עיגולים שאין להם גוף, הוא אומר שכל הע"ס דעיגולים מלבישים על ג"ר דיושר. היינו שהגוף דיושר מפסיק בין עיגול לעיגול.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף נז / דברי הרב - פנים מאירות

אות ד

דברי הרב

ד) ואלו הם כדמיון ב׳ דדי בהמה שעומדין שם אצל הרגלים, אשר כל אלו הבחי׳ של א״א ואו״א וזו"נ כשנתקנו בעת שנאצלו היו למטה שם בבריאה, והתחילו לעלות. וינקו תחלה מב' בחי׳ דדי בהמה ואחר כך הגדילו יותר וינקו מדדי אדם. כמ״ש בע״ה בתחלת דרוש תיקון ז״א.

פנים מאירות

ג-ד) ואלו נשארו למטה בבריאה וכו׳ אשר כל אלו הבחי' וכו׳ התחילו לעלות וינקו תחילה מב׳ בחי' דדי בהמה וכו': הנה לכאורה הדברים תמוהים, אשר מקום לידתם דכולהו פרצופי אצילות יהיה בעולם הבריאה, גם ענין ב׳ שלישים תתאין דנו״ה דעתיק, שנתקנו לבחי׳ דדי בהמה, וביותר תמוה, איך מדמה ב״ש תתאין דרגלי עתיק לדדי בהמה שתלויים עכ״פ בגופא אלא למטה מטבור, אמנם היכן מצינו ששלישים תתאין דנו״ה שהם סיומא דרגלין יהיו לדדים ליניקה, שזהו איננו במציאות כלל. וצריך אמנם להבין היטב דברים אלו להיותם מיסודות החכמה, וע״כ ארחיב בביאורם.ולהבין זה צריך מתחילה להבין היטב, ענין הגבול שבין אצילות לבריאה, וכבר נתבאר לעיל בפמ"ס דף ע״א אות ז' ח', ששם מקום טבור דנקודים, ושם נסתיימו ע״ס דנקודים מתחילת אצילותם. כי אפילו מצד שורש הא׳ הקדום למ״ן, שמשם יצאו ז״ת דנקודים כנודע, מ״מ לא יכלו לצאת בחי׳ המטבור ולמטה של הז״ת, משום החסרון דבחי״ד דא״ק, שלא יצאה שם בנקודים מתחילת אצילותם. וע״כ לא יצא אלא בחי' התוך דגוף הכולל עד הטבור, ומטבור ולמטה חסר, עש״ה, כי אי אפשר להכפיל האריכות כאן. גם צריך לזכור כאן ענין ב׳ הכוללים, המתבארים שם בפמ״ס דף קצ״ג ד"ה ודע, אשר כולל א׳ ה״ס ה״פ א״ק, וכולל ב׳ ה״ס ה״פ דב״ן דא״ק המלבישים מטבור ולמטה דא״ק, אשר פרצוף הפנימי דב"ן שנק' פרצוף עתיק דב"ן יצא בנקודים, כנ״ל בעה״ח דף קס״ז ע״ש, כי כל ע"ס דנקודים המה רק ג"ר וז״ת דעתיק דב״ן. ופרצוף ע"ב דב"ן יצא בעולם אצילות בכללו, כנ״ל בעה״ח דף תרכ״ה ובפמ״א דף תרכ״ו ד״ה ועם זה, עש"ה. ופרצוף ס״ג דב"ן יצא בבריאה, ופרצוף מ"ה וב״ן ביצירה ועשיה, עש״ה. אמנם תדע, שאלו ג' הפרצופין ס"ג מ״ה וב״ן דפרצוף ב"ן הכולל, שאמרנו שנתקנו בג׳ עולמות בי"ע, המה נתקנו אח"כ, אחר שנתקן עולם האצילות שה"ס ע"ב דב״ן הכולל, כנ״ל, כמ״ש בע״ה.וכבר נתבאר, שאע״פ שמתחילת אצילות דע״ס דנקודים לא יצאו שם אלא ג"ר וז״ת דעתיק לבד, אמנם אח״כ ע״י הארת יסוד א״ק יצאו שם ה"פ שלימים, גלגלתא ועסמ״ב, אשר הגלגלתא שה״ס עתיק דנקודים, נבחן שמתחיל מחזה דא״ק, והע״ב מתחיל מטבור דא״ק ולמטה, ומלביש על פה דראש עתיק שה״ס טבור דא״ק, ומסתיים על הטבור דס״ג דנקודים, דהיינו למעלה מב״ש תתאין דסיום רגלי עתיק דנקודים, כמ״ש בפמ״ס אצל פרצופי א״ק דף קנ״ד ד״ה והנה, אשר פרצוף ע״ב מסתיים תמיד למעלה מטבור דפרצוף ס״ג, וטבור דס״ג מלביש תמיד על ב׳ שלישים תתאין דנו״ה דפרצוף הפנימי שנק׳ גלגלתא או עתיק. וזהו נוהג בכל העולמות בשוה, באופן שגם הע״בדעולם הנקודים, וכמו כן הע״ב דעולם אצילות, מסתיימים למעלה מטבור דס״ג שבעולם ההוא, שהוא למעלה מב״ש תתאין דנו״ה דעתיק שבעולם ההוא, וזכור זה.עוד צריך לזכור כאן, מ״ש בפמ״ס בשער עתיק בתחילתו, אשר יש ב׳ הבחנות בענין פנימי וחיצוני דה״פ אצילות, דהיינו מצד הב״ן שבהם ומצד המ״ה שבהם, אשר ה״פ החיצונים דב״ן יצאו בבי״ע, אמנם ה״פ החיצונים דאצילות יצאו באצילות גופיה. וע״ש באות ג' וכו' איך כל פרצוף פרטי מה״פ אצילות הנבחן על ראש תוך סוף, מ״מ אינו משורשו, אלא רק ע״ס של ראש, המכונה גלגלתא עינים ומצח ואח״פ, עש״ה.וטעם הדברים הוא, כי כל הכחות שבעליון בהכרח שהמה פועלים בהתחתון, באופן, שיש להבחין בה״פ אצילות כל ג׳ השורשים: שהוא שורש א״ק, ושורש ב״ן, ושורש מ״ה החדש, משום ששלשתם פועלים באצילות. ולפיכך כשתשכיל על גבול האצילות, דהיינו הפרגוד שבין אצילות לבריאה, תמצאהו, אשר מצד שורש הא״ק הקדום למ״ן, הרי שם בחי׳ פה של ראש דכל פרצוף פרטי מה״פ אצילות, כלומר מלכות של ראש, שמשם ולמטה נמשך הגוף של ראש ההוא. ומצד שורש הב״ן, דהיינו אור העינים, שמכוחו נתחלקו הע״ס דראש על ב׳ מדרגות, גו״ע ואח״פ, שהם ראש ותוך, שה״ס כח״ב וחג״ת, נבחן שהפה דראש מצד א״ק ירד אצל הב״ן וקיבל בחי׳ טבור, דהיינו מלכות דהסת״ב וסיומא דחג״ת.וכבר ידעת ענין התארכות פי הטבור אצל הב״ן עד סיומא דת״ת ממש, דהיינו פי היסוד, שהוא הסיום דת״ת נוקבא, כמ״ש בפמ״ס דף תרע״ב אות כ״ב עש״ה בטעמו ונימוקו, באופן, שמצד שורש הב״ן ירד פה דראש שמצד א״ק וקיבל לבחינת פי היסוד, ומצד שורש מ״ה החדש דהיינו אור המצח, הנה מכוחו נתחלקו אותם ע״ס דראש לג׳ מדרגות רת״ס. כמ"ש בפמ״א דף תרכ״ט ובפמ״ס דף תרע״ט ד״ה וצריך, ונמצא אשר אותו הפה של ראש שמצד א״ק, ירד אצל המ״ה וקיבל לבחי׳ סיומא דרגלין. וזכור ג׳ שורשים אלו היטב, כי תצטרך להם בכל המשך החכמה. והנך מוצא, שאותו הגבול שבין אצילות לבריאה, שה״ס קרקע אצילות וגג הבריאה, הריהו מצד א״ק ב׳ השפות של פה דראש ממש. ומצד ב״ן, ה״ס פי היסוד. ומצד מ״ה, ה״ס סיום רגלין לגמרי, דהיינו מסך גמור, שמשם ולמטה מתחיל עולם חדש בה״פ, דהיינו עולם הבריאה. משא״כ מצד ב״ן, עדיין שייכים לפרצופי אצילות, אלא בבחי׳ רגלין דפרצופי אצילות שמפי הטבור או מפי היסוד ולמטה. ומכ״ש מצד א״ק, הרי הם בחי' גוף דאצילות ממש, דהיינו חג״ת נה׳׳י דאצילות, וזכור זה. ואותם ג׳ הבחנות שאמרנו להשכיל בגבול האצילות, המה שולטים ג״כ במקום היציאה והלידה לכל עליון ותחתון שלו. כיכבר ידעת, אשר בה״פ א״ק יצא כל תחתון דרך פה דעליון, כמ״ש בפמ״ס בענף ט׳ אות ב׳ ע״ש. והנה חוק הזה נשאר מחויב לכל התחתונים ממנו, אמנם ע״פ המתבאר, שאותו פה דא״ק קיבל לבחי׳ פי יסוד אצל הב״ן, וסיום רגלין אצל המ״ה, נמצא מקום לידה דפרצופי אצילות יש בו ג׳ התכונות הללו: פה, ופי היסוד, וסיום רגלין. שאנו מבחינים תמיד את שלשתם, דהיינו בכל אחד ואחד על פי היחס שלו, כמ״ש בע״ה לפנינו במרחבי החכמה. ועתה תבין דברי הרב באמרו, אשר כל אלו הבחי׳ של א״א ואו"א וזו״נ כשנתקנו בעת שנאצלו, היו למטה שם בבריאה, עכ״ל. דהיינו כדאמרן, שאותו מקום של יציאת כל פרצוף תחתון דרך פה דראש דעליון שהיה בפרצופי א״ק, הוא חוק מחויב לכל הפרצופין שבכולהו עלמין דאבי"ע, אמנם אצל פרצופי ב"ן ירד לבחי׳ פי היסוד, ואצל פרצופי מ״ה ירד וקיבל לבחי׳ סיום רגלין, ומקום הזה נקרא פרגוד שבין אצילות לבריאה כנ״ל. ואע״פ שבחי׳ רגלין שמטבור ולמטה דב״ן, עדיין נמשכין למטה מפרגוד כנ״ל, אמנם כל בחי׳ הארת אצילות דפרצופי ב״ן, אינם אלא ע״י מ״ה, כנודע, ומאחר דרגלי פרצופי מ״ה נפסקים ומסתיימים על הפרגוד כאמור, א״כ נשארים רגלין דב״ן שלמטה מפרגוד בלי הארת אצילות כלל. והנך מוצא, אשר א״א דאצילות הנאצל ונולד מפה דראש דעתיק, הנה בהכרח שפה זה הוא הפרגוד דאצילות, דהיינו ע״פ היחס דפה דראש שמצד א״ק אשר בבחי׳ עתיק דמ״הכבר הוא סיום רגלין שלו. ונמצא שא"א דאצילות בעת לידתו יוצא לבר מפרגוד דאצילות למקום עולם הבריאה. וכבר ידעת שמקום הלבשתו של התחתון לעליון מתחיל ממקום יציאתו, וא"כ בהכרח שפרצוף א״א דאצילות יתחיל מלמטה מפרגוד דאצילות, באופן שכולו עומד בעולם הבריאה, ואצ״ל שאר פרצופי אצילות שלמטה מא"א. וזה אמרו, שכל אלו הבחי׳ של א״א ואו"א וזו"נ, כשנתקנו בעת שנאצלו, היו למטה שם בבריאה, דהיינו כדאמרן שקומתם מתחילה מלמטה דפרגוד האצילות כי שם מקום יציאתם ולידתם.וזה אמרו, וינקו תחילה מב' בחינות דדי בהמה וכו'. וצריך אמנם להבין מקודם היטב ענין היניקה הזו הנוהגת בכל הפרצופין. והענין, דכל פרצוף בעת שנולד הוא בבחי' אב"א. כלומר, שאין בו אלא אור הנפש לבד שהוא אור הנקבה שהוא בחי׳ קבלה בלי השפעה, והוא משום חסרון דבחי' מסך, שאין בו אז אפילו מסך דבחי״א, כמ״ש בפמ׳׳א ובפמ״ס בענה״ק עש"ה. וכשגדל ומשיג בחי' מסך דבחי״א אז יש בו בחי' אור דרוח, וכשגדל ומשיג בחינת מסך דבחי״ב אז משיג אור דנשמה.והנך רואה דעיקר הקטנות דכל פרצוף הוא משום חסרון העביות שבמסך שלו, כמ״ש בפמ"ס דף תק״פ. וע״כ בזמן עיבורו שאז המסך שלו זך מאוד דהיינו מבחי' כתר, אז אינו ראוי לשום זווג מאור העליון, וכל השפע לקיומו מוכרח משום זה שיקבל ממעלה למטה מפרצוף העליון שלו, שה״ס או״א שלו. וז"ס שאמרו ז"ל אוכל מה שאמו אוכלת, כי אכילה ה״ס זווג אור העליון על המסך, עד"ה אכלה ומחתה פיה וכו'. וכיון שהעובר עצמו אין בו בחי' מסך שיזדווג עליו אור העליון שישפיע בו אורות הקיום, ע"כ נעשה הזווג הזה בפה דאמו. והשפע מגיע אל העובר ממעלה למטה מאליו בלי זווג, וע״כ מכונה אור הזה אור נקבה, שיורה שבו עצמו לא נעשה שום זווג, והבן זה. וכשנולד ויוצא לאויר העולם, הנה אז זמן השלמה דאור הנפש לבד, ועדיין אין בו זווג כנ״ל. ואז מתחיל זמן יניקה מדדי אמו, שסגולתה להשפיע ולהשלים בתינוק בחי׳ המסך, שיהיה ראוי בעצמו להשיג הזווג מאור העליון, באופן שלא יהיה צריך לאמו, כי אחר שנשלם זה ומשיג בחי״א דמסך, אז יש בו עצמו הזווג מאור העליון שמשפיע בו בחי' אור דרוח. ועד״ז יניקה ב׳ לצורך נשמה כנודע וכמ״ש במקומו בע״ה. ונתבאר שכל סגולת היניקה הוא ביחוד להמשכת מסך שיהיה ראוי לזווג וזכור זה.ויתרחב לך הענין הזה עם כלל האמור בפמ"ס דף רס״ז בפרצופי א"ק, אשר כל הסת״ב דעליון נעשה להסתכלות א' אצל התחתון. דהיינו, כל טבור דעליון נעשה פה דראש אצל התחתון, באופן שהפה דכל תחתון נמצא שמלביש על טבור דעליון. ונמצאות ע״ס דראש התחתון נמשכותמפה דעליון עד הטבור דעליון עש״ה.וכבר ידעת שהמסך דהסתכלות ב' שנק' מלכות דמלכות, נק' טבור אל פרצוף ס"ג, ונקרא חזה אצל פרצוף ע"ב, כי ע״ב קצר הוא וסיום רגליו למעלה מטבור דס"ג, כמ״ש בפמ"ס דף תרנ׳׳ח ד״ה ובמתבאר. גם נתבאר בעה"ח לעיל דף רל״ג אשר בעת צמצום ב' דא״ק נתעלה כל בחינת המטבור ולמטה דס״ג דא"ק אל מקום למעלה מטבור דא"ק, ונמצאים בחי' נה"י דס״ג שנשתוו ממש לנה״י דע"ב, ונעשה זה לקביעות כי שוב לא ירד משם, כמ"ש שם הרב. וא״כ בהכרח שגם בחי' המסך דהסת״ב דס״ג, נשתווה למקום מסך דהסת״ב דע"ב, דהיינו במקום החזה. באופן שבחי' הסת״ב של עתה, הן בע"ב והן בס״ג, נקבע במקום החזה, וזכור זה.ובזה תבין מקום השדים שנקבעו במקום החזה בדיוק, והוא מטעם האמור, כי התחתון מתחיל קומתו מפה דעליון, וע״ס דראשו נגמרים בדיוק במקום החזה, שה״ס הסת״ב דעליון, ונמצא פה דראשו של התחתון מלביש לחזה דעליון, ויונק דרך שם כל שפעו שנקרא יניקה, שסגולתו להשגת מסך בפה דראשו עצמו, שיהיה ראוי לזוג מאור א״ס ב״ה. באופן, אשר הסת״ב דעליון שנק׳ חזה, משלים את בחי׳ המסך בפה דראש התחתון, וכשאור העליון שאינו פוסק מגיע על המסך שבפה שלו, יוצאות לו ע״ס דאו״י וע״ס דאו״ח מהזווג הזה ע״פ הקומה שבתכונת המסך, והיינו הסתכלות א׳ לע״ס דראש דתחתון. והנך מוצא, שהסת״ב דעליון פועל בחי׳ הסת״א אצל התחתון ע״י היניקה, ומשום שמלובשים זה בזה, והבן היטב. והנה נתבאר לך היטב סוד היניקה וסוד דדי אדם הנמצאים בחזה.וכבר ידעת ענין יציאת כל פרצוף בסוד פנימי וחיצוני, המובא לעיל ובפמ״ס בשער עתיק בתחילתו ובהקדמת עולם התיקון, עש״ה. שמתוך שמלכות דעליון נתעלה בב״ן ממקום הפה אל מקום העינים, נמצא שנתעלה משום זה גם קומתו של התחתון, שקומתו דבוקה ומתחילה במלכות דעליון, והוא שנבחן לפנימי ומכונה מ״ה. אמנם החיצון נשאר מתחת הפה דעליון כמו בשורש א״ק, ועיקר השליטה הוא לחיצון, וכבר הרחבנו בענין זה די באר. אמנם תדע, שאין ענין הפנימי וחיצוני הנז', נבחנים תיכף בעת לידת הפרצוף, אלא אח״כ בעת שמשיג המסך בכח היניקה, כי רק אז נבחן שנקשר במלכות דעליון, דהיינו ע״י הזווג דאור העליון על המסך שיוצאות בו ע״ס ממטה למעלה, ונמצא שקומתו משיגה בחי׳ מלכות שבפה דראש דעליון, ובו בעת מתחלקים לפנימי וחיצוני, שהפנימי מתעלה על אח״פ דראש דעליון עד המלכות דעינים, והחיצוני אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמלכות שבפה דראש, מכח שורש א״ק הפועל עליו, כמ״ש שם. משא׳׳כ מקודם גמר היניקה, שעוד לא השיג אפי׳ בחי׳המלכות דעליון, שע״י מתחלקים הפנימי והחיצוני, כאמור.ולפיכך בשעת לידתו דפרצוף א״א, שמקום יציאתו הוא ממקום הפרגוד דאצילות, ונשאר ע״כ בעולם הבריאה, כמ״ש לעיל, נמצא בהכרח שינק מבחי׳ מלמטה מטבור דב״ן דא״ק שהמה היוצאים ונמשכים לעולם הבריאה. ואע״פ שא״א הזה נבחן לפנימי וחיצוני: שהפנימי עולה לאצילות ומלביש על ז״ת דעתיק, משום שגם מלכות דעתיק עלתה למקום בינה דעתיק. והחיצוני נשאר בבי״ע מכח השורש דא״ק הפועל עליו כנ״ל. אמנם כ״ז * אמור, אחר שמשיג ונשלם בו המסך ע״י היניקה שמשיג המלכות דעליון, משא״כ בטרם זה, אין הבחן פו״ח ניכר בו כנ״ל, וא״כ אפי׳ בחי׳ א״א הפנימי, מוכרח ג״כ לינק מקודם מדדי בהמה אשר בבריאה. ובזה תבין מקומם של דדי בהמה, שנקבעו בדיוק למטה מטבור. כי כל ההבחן מאדם לבהמה, הוא בסוד התיקונים הנמשכים ממ״ה החדש, כי רק האדם נמשך מעולם התיקון, וראוי שיתפשטו בו כל התיקונים דמ״ה וב״ן. משא״כ הבהמה היא כולה רק מבחי׳ ב״ן לבדה, ואיננה ראויה להארת מ״ה ולא כלום. וז״ס שאדם בגי׳ מ״ה, ובהמה בגי׳ ב״ן. באופן שבחי׳ בהמה נמשכים ויוצאים רק מבחי׳ פרצופין החיצונים דה״פ אצילות, שאין להם יניקה אחרת אלא מבחינת למטה מטבור דפרצופי הב״ן, שיוצאים לבר מפרגוד דאצילות כנ״ל, וע״כ נקבעו ג״כ דדי בהמה במקום למטה מטבור.אמנם פרצופי אצילות עצמם, אשר בקטנותם אין ענין ב׳ פרצופין פנימי וחיצוני ניכרים בהם, ונמצא פו״ח דא״א הנולד מעתיק שנכללים זה בזה, וע״כ מתחילתם שניהם יחד יונקים מדדי בהמה שלמטה מטבור דב״ן, דהיינו מפי היסוד, אשר ע״י יניקה זו משיגים על כל פנים הקומה של ראש ממקום פי היסוד דב״ן ולמעלה עד הטבור דב"ן ממש, שהוא סוד הפרגוד, ומלכות דעתיק שמצד שורש א״ק כנ״ל. וכיון שמשיגים בחינת מלכות דעליון, אז מתחלקים לב׳ פרצופין, אשר א״א הפנימי נמשך ועולה כחוקו עד בחי׳ המלכות שעלתה לבינה דעתיק, וע״כ מלביש על ז״ת שלו ויונק שם מסוד דדי אדם שבמקום חזה דעתיק. והוא הנק׳ א״א דאצילות. וא״א החיצוני, אשר כח שורש הא״ק פועל עליו, ואינו יכול להגביה קומתו למעלה מפה דראש שמצד א״ק, הוא נמצא בהכרח למטה מפרגוד, ונק׳ א״א דבריאה.ועד״ז ממש, תבין באו״א הנולדים מא״א, וכן בזו״נ הנולדים מאו״א, שבעת לידתם מוכרחים לבא למטה מפרגוד דאצילות, ופה דראשם מלבישים לפי היסוד דפרצוף ב״ן המיוחס לבחינתם הנמצא שם, ושם סוד דדי בהמה. וע״י יניקה זו,מגדילים קומתם עד שמשיגים עכ״פ בחי׳ הפרגוד דאצילות, וכיון שקומתם נוגע בפרגוד, נמצאים תיכף שמתחלקים לפנימי וחיצוני, שהחיצוני נשאר במקומו, והפנימי עולה ומלביש על ז״ת דעליון. וצריך שתזכור היטב בכל ענין הזה כל המתבאר בפמ״ס בשער עתיק, בענין פו״ח דפרצופי מ״ה וב"ן, ואין להאריך יותר. ומ״ש הרב שב״ש תתאין דנו״ה דעתיק נתקנו לדדי בהמה, הרי המה שיעור אחד עם למטה מטבור דס״ג דב״ן, ומלבישים זה את זה, כמ״ש זה במקומו, ואין עוד להאריך כאן.

ט"א אמנם * כ"ז נאמר –

* מכאן משמע שלאור דחסדים הוא מכנה בחי' קיום המציאות. ואור החכמה הוא מכנה בשם הנהגת המציאות.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / פנים מסבירות

אות יב

יב) וז"ס שאיתא בזוהר, אשר המלכות לית לה מגרמה ולא מידי וכל מה דאית לה יהיב לה בעלה ז"א. פירוש, דהמלכות היא ריקנית מכל שפע מצד עצמה, וכל השפע שיש בה בא לה מצד ז"א שמשפיע בה, והיינו משום הבחי' האחרונה שיש בה, המכונה רגלים כנ"ל, שהמה יורדים ומתלבשים בס"א הנק' מות, לכן אע"ג דנתכללה בהארת הקו מ"מ כבר נשתרש בה בחי' האחרונה אשר האור העליון אינו מגיע שם, וע"כ לית לה מגרמה ולא מידי, והבן.

ונמצא דכל השפע היורד לתחתונים הוא ע''י ז''א שה''ס בחי' ג', כלומר שכולל ג' בחי' הראשונות מתכונת הכלי ולא כלל מבחי' ד' הנ"ל, וע"כ נק' ז''א מדת הרחמים, משום שבשפע שלו אינה נכללת בחי' הד' שהיא מדת הדין. אמנם מבחי' ז''א לבדו לא יכול לצאת שום חידוש במציאות אל העולמות התחתונים, משום דאור א''ס אין יכול להתיחד בו, דכבר ידעת שאור א"ס נשפע דוקא ע''י בחי' הד', אשר בחי' זו איננה בבנין ז"א.

ועכשיו יתבאר סוד הזווג דדכר ונוקבא המחוייב בעולמות העליונים, דהנך רואה דהן ז''א והן נוק' בהיותם בפני עצמם יהיו שניהם מחוסרי השלימות, כי פרצוף ז''א יש לו השלימות בענין השפע להיותו נבנה מג' בחי' הראשונות שאין בהם ממדת הדין כלום, אמנם כלי הקבלה שלו אינם שלימים שהוא חסר מבחי' ד' שהיא גדלות הקבלה, ומסבה זו אין אור א"ס שמטרם הצמצום יכול להתיחד עליו בהיותו בלי הנוק', כי אור א''ס אינו נשפע זולת על גדלות הקבלה שהיא בחי' ד'. גם פרצוף הנוק' יש לה שלימות בכלי קבלה אמנם אין לה שלימות בשפע, כי אם יושפע בה לבדה השפע אז יצא השפע הזה לפירודא ולקליפות הנאחזים בבחי' הד', דמסבה זו אתתקן בה בחי' הד' בסוד מקום פנוי מכל אור כנ''ל.

וע"כ כדי להמשיך התחדשות השפעה לתחתונים מאור א"ס ב''ה, מחוייבים ז''א ונוק' להזדווג, ואז נחשבת הנוק' כגופו של ז''א ממש בסוד היחוד, ובזה נמצא שז"א נשלם בכל ד' בחי' של קבלה, ונמצא בזה מוכן להשראת אור א"ס עליו שמטרם הצמצום והוא משפיע אור א''ס לתחתונים. ונמצא אשר השפע הזה היוצא לעולמות מסוד זווג זו"נ יחד יש בו שלימות באור ושפע מצד ז''א ויש בו שלימות בכלי קבלה מצד הנוק' והבן. וז"ס שאמרו ז''ל שהלובן שבולד נותן אביו והאודם שבו נותנת אמו, כי הלובן הוא שם השפע והאור שהוא בא במדה''ר מצד ז''א, והאודם שבולד הוא שם כלי הקבלה שנקרא אודם משום מדת הדין המצויה בכלי הקבלה, והוא אינו יכול להמשך מז''א כי אין בו ממה''ד כלל, וע"כ נמשך מהנוק' בסוד זווגו עמה.

אמנם כל זה נאמר רק בבחינת החידוש ותולדות חדשות הנמשך מההנהגה של המציאות שבא מא''ס שמטרם הצמצום, אבל בחי' השפע של קיום המציאות לבד הנמשך מהנהגה הב' של קיום המציאות שבא מצד הארת הקו שלאחר הצמצום. אפשר לשפע זו להמשך לעולמות גם מבחי' ז"א לבדו, כי ז"א מוכן תמיד להשראת הקו מצד בנינו עצמו, כי גם הקו הוא רק כולל ג' בחי' הראשונות ולא בחי' ד'.

ובזה תבין דברי הרב ז"ל בדרושי אבי"ע, שכתב בסוד שאר כסות ועונה, אשר ביצירה ועשיה אין שם בחי' עונה, אלא שאר וכסות לבד עכ"ד. פירוש, שסוד עונה ה"ס הזווג לנשמות ותולדות החדשות במציאות שמחוייב להמשך מא"ס, וע"כ מחוייב למציאות בחי' הד' שאיננה בז"א זולת בעת הזווג עם המלכות. אמנם שאר, שה''ס שפע של מזון להחיות העולמות, דהיינו השפע של קיום המציאות לבד הנמשך מהארת הקו, יכול להמשך מז"א לבדו בלי עזרת הנוק'. וע"כ בעולם היצירה, שכל שפע של עולם זה הוא בחי' ז"א לבדו בלי הנוק', יוצא משם בחי' שאר, שה"ס שפע של קיום המציאות, ומעולם העשיה שה"ס הנוק' לבדה בלי שיתוף ז"א,א' יוצא רק בחי' כסות שה"ע כלי, אבל שאר לא יוכל להמשך משם.

ובזה יובנו ג"כ דברי הזוהר, דחכמה ובינה זווגיהו תדיר ולא אתפרשין לעלמין, אבל ז"א ונוק' אין זווגיהו תדיר אלא זווגיהו פסיק, ע"כ. ותבין עם הנ''ל, כי חכמה ובינה אינם מוציאים תולדות חדשות בבריאה, וכל שפעם הוא לצורך ז"א עצמו, שה"ס מדת הרחמים הנמשך מהארת הקו, וע"כ זווגיהו תדיר ולא פסיק לעלמין, דאין בו חשש מיניקת החיצונים שיעבירו השפע לבחי' פירודא, משום דאין שם כלל מבחי' כלי קבלה שהחצונים נאחזים בה שה''ס בחי' ד'. אבל ז"א ונוק', שהזווג שלהם הוא לתולדות חדשות לתחתונים שהוא נמשך ע"י אור א"ס שמטרם הצמצום, ששם גם בחי' אחרונה בכל הדרה ושלימותה בלי שום שינוי צורה כלל, וע"כ אין אור א''ס יכול לשרות על ז"א זולת בעת זווגו עם המלכות, שבחי' אחרונה אינה מצויה רק במלכות, ע"כ לא יכול להיות זווגייהו תדיר, דבזה היה כל השפע הנשפע מהם עובר לס"א הנאחזים בבחי' אחרונה, והיה בא השפע לכלל פירודא מהפכיות הצורה, וע"כ נעשה בהם התיקון הזה אשר הם מתחברים רק לצורך הולדה במציאות, ותיכף כשנולדת הנשמה באופן שדיה לה להתפרנס ולהתגדל תחת הנהגה הב', תיכף ומיד נפסק הזווג החשוב הזה הקשור בא"ס שמטרם הצמצום, ועוברת התולדה לתחת ההנהגה של קיום המציאות הנמשך ממדה"ר ומהארת הקו שמן הצמצום ולמטה. אשר מן הלידה ואילך, אין לנשמה הנולדת הזאת שום שפע וזכות קיום עוד מבחי' הנהגה א' שמטרם הצמצום, אלא הכל כאשר לכל, נמשך לה ע"י הנהגה הב' מהארת הקו, ע"פ מדותיו ותיקוניו באבי''ע, אשר בסגולתם מקבלת הנשמה כל שלימותה ומהפכת כלי הקבלה שלה על כלי השפעה, ואז נמצאת שבה לשורשה ממש לסוד אור א"ס שמטרם הצמצום ודו''ק.

והנה אחר כל האריכות הנ''ל מתבאר לנו בטוב טעם לדעת איך ספירת המלכות עושה בחי' סוף וסיום לשפע אין סוף הנמשך בעולמות שמהצמצום ולמטה. דהיינו כנ"ל, אשר אין לך שום דבר מתהוה במציאות בכולהו עלמין שלא יהיה נמשך ובא מאור א''ס שמטרם הצמצום, אשר נשפע ע"י זווג דז"א ומלכות, דשניהם ביחד יש להם כל ארבע הבחי' של קבלה, וע"כ הם אז ראויים להיות מרכבה לאור א"ס הנ"ל, אמנם אין הזווג והשפע החשוב הזה נמשך לעולמות אלא דוקא לסוד התהוות של אותה המציאות באופן שיהיה מוכשר אח"כ להתפרנס ולהתגדל תחת הנהגה הב' של הארת הקו, וע"כ אחר שנולד בשיעור הזה תיכף נפסק הזווג של ז"א ונוק', והוא שלא יתעוררו החצונים והקליפות למשוך לעצמם מאור א"ס ב"ה הנעלה הזה, להיותם מושרשים בבחי' אחרונה של הנוק'. והנך רואה שהמלכות מצד בחי' אחרונה שלה עושה הפסק וסוף לאור א"ס, ונתפרדים ז"א ומלכות זה מזה, וממלכות עצמה אין הקלי' יכולים לינק כי לית לה מגרמה ולא מידי, ומז"א עצמו ג"כ אינם יכולים לינק משום שמתוקן במדה"ר ואין בו מחלק הקליפות כלום דהיינו מבחי' אחרונה.

גם תבין עכשיו סו"ה הנ"ל התשלח ברקים וילכו וכו' שהפסוק הזה מצייר לנו כל מהלכי הבריות שבעולמות התחתונים, שהמה יוצאים מא"ס ב"ה כדמיון ברקים, כלומר בלי תפישת זמן, דהיינו ע"י זווג זו"נ, שתיכף באותו הרגע שהנשמה נולדת תיכף נפרד הזווג שלהם, כי עובר על הנשמה בחי' צמצום א', ועל ידיה נמצא שנכנסת תחת הארת הקו הנמשך ע"י ז"א עצמו ומדת הרחמים, ומשם מתכלכלת ומתגדלת הנשמה עד גמר התיקון ששבה לשורשה לא"ס. וזה שיעור הכתוב, התשלח ברקים, יורה על מציאות התולדה שנמשך מא"ס, ועוברת ע"י זווג זו"נ לעולמות, ואז "וילכו" כלומר, שכבר אינם הולכים בהנהגת הא"ס כמו שנולדו, אלא בהנהגה אחרת שהוא מסוד הצמצום שהתהוה מקוטבו של הבריאה עצמה כנ"ל, ואח"ז שהולכים בהארת הקו ע"י כל התיקונים דאבי"ע, אז ויאמרו לך הננו, כי מהפכים ומשיבים את כלי הקבלה להשפעה ונמצאים בהשוואת הצורה, ובזה שבים לאור א"ס שמסרם הצמצום.

ובזה תבין ותשכיל את דברי הזוהר,בסו"ה ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי. ופירשו ז"ל אני אני הוא, אין לי אח ואין לי בן ואין לי נוק', ואין אלקים עמדי, דלית עמי שיתופא כלל (עי' בראשית א' אות קעד), עכ"ד. ותבין ע"פ הנ"ל, דהא כל עניני העולמות העליונים והתחתונים יחד יצאו ע"י הארת הקו במקום המצומצם, שה"ס ראה שאין העולם כדאי שיתף עמו מדת הרחמים, דהיא נותנת לנו בכל המציאות הנמצאת באבי"ע, שנמצאים תחת הנהגה משותפת, מהנהגת מדה"ד שה"ס הנמשך מא"ס מטרם הצמצום שהוא לצורך התהוות הבריאה, ומהנהגת מדת הרחמים שה"ס הנמשך מהארת הקו במקום הפנוי מאחר הצמצום ולמטה. וע"כ נמצא אור א"ס נשפע בעולמות רק בשתופא דמדה"ר. והנה כל ההבחן בין המדרגות ראש תוך סוף הוא נמשך רק מהארת הקו, כמו שנתבאר לעיל, והם סוד אח בן נוק', כי חכמה ובינה מכונים בשם אח, וז"א מכונה בשם בן, והמלכות מכונה בשם נוק', וענין הכינויים האלה יתבארו במקומם. והיינו דפירשו בזוהר, שלעת התיקון כשהבריות ישתלמו בהשואת הצורה מכלי הקבלה שבהם שאז ישובו לשורשם, אז נאמר עליהם מקרא הנ''ל, דהיינו אין לי בן ואין לי אח ואין לי נוק', כלומר דאין בי עוד הבחן מדרגות, חכמה ובינה וזו"נ ע"ד ראש תוך וסוף, כי כל הבחן זה הגיע לנו רק מחמת שינוי הצורה דבחי' ד', אבל כשלא יהיה שינוי הצורה שוב לא יהיו מדרגות, כי לא יהיה צורך לשיתוף דמדה"ר כי יוכלו לקבל בסוד מדה"ד, משום דאין כאן עוד שום דין. וז"ס בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים אכי"ר.

שה"ס הנוקבא לבדה בלי שיתוף דז"א, א' יוצא –

א' לפי מה שכתוב בחלק ט"ז דף א'תתס"ד אות קל"ב, יכולים לפרש שבחינת שאר נמשך לעשיה. ובעשיה עצמה אינה יכולה לעשות המשכת שאר, אלא כסות לבד. שבזה היא מכסה ליצירה. אבל לעשיה אין מי שיכסה עליה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ב / פנים מסבירות

אות ב

ב) והנה הארת הקו שהוא ע"ס דיושר באו"פ ואו"מ, נקרא צלם אדם וסוד פרצוף. אמנם בתחילת התפשטותו נקרא אדם קדמון, שהוא השורש לכל הפרצופין שבעולמות אבי"ע, ונבאר בו קצת מה שמוכרח לענין.

והנה תחילת הבחן הפרצוף הוא ראש וגוף, דסוד הראש נקרא הארה במקום יציאתה, וכל המתפשט הימנה נקרא גוף. וערך הראש על הגוף הוא כערך האור על הכלי, וכל שיש בגוף נמשך מהראש.

אמנם גם בראש נמצאות עשר ספירות, דהיינו: גולגלתא, כתר. עינים, חכמה. אזנים, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות. אלא שאינם בעלי השפעה לתחתונים, מטעם שכלים דראש דקים המה וזכים המה, כמו"ש במקומו לנכון. והוא משום שהאורות קדמו לכלים, דמתחילה התפשט אור א"ס ב"ה לעשות כלים, ועובר על ד' הבחי' הנודעות עד שנגמרה בחי' אחרונה שבבחי' הד' שנק' מסך דכלי מלכות, ואז מכה האור על המסך כמו אור השמש על מראה לטושה, דכיון דאור השמש אינו יכול לעבור ולבקוע את המראה הלטושה ע"כ חוזרים קוי האור לאחוריו, ואף כאן כיון דמסוד הצמצום ולהלאה אין בחי' אחרונה עוזבת את האור העליון להתפשט בה, ע"כ נעשה בחי' זווג דהכאה, ומזה נולדות ויוצאות ע''ס דאו"ח, שבזה שבה המלכות להיות כתר לע"ס ההם להיותה השורש להם, וכל שורש הוא כתר כמו''ש לנכון בענף ד'. וזו ההתפשטות דע"ס דאו"י מא"ס וע"ס דאו"ח מבחי' אחרונה נק' ראש כלומר תחילת התהוות הארה ההיא. והנך רואה שהאור קדום לכלי, כלומר שמן האור עצמו נמשך ויוצא הכלי מסבת הזווג דהכאה בבחי' אחרונה, וע"כ אין הכלי מתגלם כל צרכו בסוד שינוי הצורה מן האור כנ"ל עש"ה.

וזה הכלל דהעליון המשפיע לתחתון אינו יכול להשפיע זולת דרך כלי היותר עב, ותחתון הרוצה לקבל מהעליון אינו יכול לקבל בכלי עב אלא דוקא בכלי היותר זך, כמובא בכהאר"י ז"ל בכמה מקומות. ע"כ כלים דראש כולם ראויים רק לקבל מהעליון אבל לא להשפיע לפרצוף תחתון, חוץ מנוק' דפה דראש שהיא ג"כ בעלת השפעה בסוד המאמרות. והענין, דפה ה"ס מלכות דראש, שה"ס בחי' ד' עצמה שהיא מתפשטת לבחי' גוף דאותו הפרצוף. ובזה תבין ערך הראש על הגוף כערך ט"ס ראשונות על בחי' מלכות, דכל הגוף הוא רק התפשטות בחי' המלכות דכללות מהראש דהפרצוף ההוא.

אמנם הגוף עצמו נבחן על ב' הבחנות שהם: תוך וסוף, שז''ס רת״ס המובא בזוהר ובספרים בכ''מ. אשר הכתר שה"ס האור במקום יציאתו ובחי' השורש הוא נקרא ראש, ובחי' א' ובחי' ב' שהם חכמה ובינה נק' תוך, וז''א ונוק' שהם בחי' ג' ובחי' ד' נקראים סוף וזהו לפי הבחן הספירות בפרטות. ויש ג"כ בגוף לבד ע''ס אשר הראש נחשב לכתר. אמנם לפי הבחן הפרצוף יש בראש כל עה"ס, דהיינו גולגלתא ורשר''ד, והגוף אינו אלא התפשטות ספירה אחת דראש, שהיא בחי' ד' הנק' פה ומלכות דראש. והנה הגוף בלבד נבחן על תוך וסוף, דמגרון עד הטבור נקרא תוך ומטבור עד סיומו נק' סוף.

והענין יתבאר לקמן בעולם העקודים, דבהתפשטות הב' דעולם העקודים נתחלפו האורות בכלים, שאור הכתר לא יצא כלל, אלא אור החכמה נכנס בכלי הכתר ואור הבינה בחכמה ואור ז''א בכלי הבינה וכו' עש''ה. ונמצא לפי זה אשר ב' בחי' האורות שהם תוך וסוף נתיישבו בג' בחי' הכלים ראש ותוך וסוף, דאור דבחי' התוך שהוא אור חכמה נתיישב בכלי הכתר שהוא כלי דבחי' ראש, ואור דבחי' הסוף שהוא אור ז''א נתיישב בכלי בינה שהוא כלי דבחי' התוך כנ"ל.

ונעשה בזה ירידה לבחי' הכלים להיותם נערכים אך לפי האור שבהם, וכיון שכלים דראש קבלו לאור התוך, ירדו כלים דראש ג"כ לבחי' תוך כחשבון האור. וכמו כן כלים דבחי' תוך שקבלו בהם אור דבחי' סוף, ירדו הכלים דתוך ונעשו בחי' כלים דסוף, והבן.

וז"ס כי ביה הויה צור עולמים המובא בעה"ח בשער מטי ולא מטי. כי ב' אותיות הראשונות דשם הויה שהם בחי' א' ובחי' ב' נתפשט מהם עצמם כל ד' בחי' שם בן ד', כי קוצו של י' ה''ס הראש דהיינו כלי דכתר, י''ה ה''ס חכמה ובינה שה''ס התוך, ונתפשט התוך עצמו וירד לבחי' סוף, להיות שהבינה קיבלה לאור הז"א שהוא אור הסוף, ע"כ נתחלק כלי התוך לשנים, חציו לבחי' התוך והיינו אור הבינה שעלה לכלי דחכמה, וחציו השני לבחי' הסוף והיינו אור ז''א שנתיישב בכלי דבינה. ונעשו בבינה עצמה לבדה שהיא סוד ה' ראשונה דשם הויה ב' בחי' זו"נ, שהם הסוף דהיינו בחי' ג' ובחי' ד' שהם ו"ה, ובזה נמצא שמב' אותיות י''ה דעולם העקודים נעשה י''ה וגם ו''ה, כי ה' די''ה נתחלקה על אותיות ו''ה. והבן זה כי קצרתי כדי שלא לצאת מהענין, ועי' לקמן בענף הששי מתבאר במילואו בהרחבה, ויתבאר עוד לקמן בצמצום ב'. ולא יקשה לך לפי זה מאי נעשה בב' בחי' אחרונות דעולם העקודים דהיינו ו''ה דעולם העקודים, אחר דמה' ראשונה דשם הויה נתפשט גם הואו וה' תתאה. תדע, שה"ס ב' א המקיפים דיושר, שנקראים מקיף דיחידה דיושר ומקיף דחיה דיושר, ונקראים ג"כ לבוש והיכל.

ובזה מתבאר לך דברי הרב ז"ל בשער דרושי אבי"ע פ"ג דמחלק שם עה"ס בשם: שורש נשמה גוף לבוש והיכל. דשורש נשמה גוף הם כח''ב ולבוש והיכל הם זו''נ. וז''ל שם: דע כי השורש והנשמות והגופים, הם בחי' אחת שאין פירוד ביניהם, אך הלבושים והיכלות, הם ב' בחי' נפרדות מן ג' בחי' הנ"ל, ובין ב' אלו דהיינו בין הגופים ובין הלבושים, שם הם מדור הקליפות ובו' עש"ה ובפ"ה בענין ג' בחי' גוף וכו' עש"ה. ובנ''ל תבין את כל זה, דהיינו לפי שמן י"ה נתפשטה הוי"ה שלימה, וי"ה ה"ס כח"ב ונק' ג"כ שורש ונשמה וגוף. דקוצו של י' נק' שורש ויו"ד נק' נשמה וה' נק' גוף. וכמו"ש לעיל, שמן ה' ראשונה נחלק ג"כ על ואו וה' תתאה, נמצא שנחלק הגוף על ג' בחי' דהיינו: הי, ואו, הי תתאה. ומסוד הואו הי דהתפשטות א' דעולם עקודים, נפרדו מהם ונעשו מהם ב' המקיפין הנק' לבוש והיכל, שהם ב' מקיפים דיושר חיה ויחידה.

וז"ס צמצום ב' המובא בשער דרושי נקודות פ"ב דא"ק צמצם את נה"י שלו שמטבורו ולמטה והעלה אותם מטבור ולמעלה, דהיינו גם אור הנוק' שהיה בכלי ז"א העלה אותה מטבורו ולמעלה, דהיינו לבחי' התוך לה' עילאה, ואח"כ נתפשט מן התוך מה' עילאה אור חדש מטבור ולמטה דא"ק שהם ע"ס דעולם הנקודים.

וז"ס כי ביה הוי"ה צור עולמים. פירוש, ב' עולמים: עולם העקודים עד הטבור ה"ס י"ה, אשר מן י"ה אלו לבד מתפשטת הויה שלימה למעלה מטבור בעולם העקודים. ונתפשטה הויה שלימה דע"ס למטה מטבור הנק' עולם הנקודים, ע"ש בהיכל הנקודים.

ועתה נתבאר ענין התחלקות הגוף לשנים שהם תוך סוף, שעד הטבור ה"ס י"ה ובחי' ב' דשם בן ד', ומטבור ולמטה ה"ס ו"ה דהיינו בחי' ג' ובחי' ד' הנמשכים ג"כ רק מבחי' ב'. ואחר שנתבאר שכל בחי' הגוף אינו אלא בחי' מלכות דראש, נמצא שהמלכות הזו נחלקה לג' ראשונות כח"ב דמלכות עד הטבור, וז"א ומלכות דמלכות הנמשכים מבינה דמלכות הם מטבור ולמטה, אמנם ז"א ומלכות האמיתיים של ספירת המלכות דראש נפרדו משם ולהלן, והוכנו בסוד מקיף דחיה דיושר שה"ס ז"א דמלכות, ומקיף דיחידה דיושר שה''ס מלכות דמלכות.

והנה זה צמצום ב' הנ"ל, דהיינו שצמצם א"ק את האור שמטבור ולמטה והעלה אותו למעלה מטבור, נקרא צמצום דרבועא ונקרא עגולא בגו ריבועא.

פירוש דנודע דכל צמצום שישנו בעולמות אינו כלל לעולם מצד העליון והמאציל זולת מצד התחתון, וע"כ אנו קוראים את הרשימו דמקום המצומצם בשם כלי דעגולים, כי מובן בו תמונת העגול שאין שום גבול נבחן בו מצד חוצה לו, דהיינו מצד המאציל, כי המאציל מקיף עליו מצדו סביב סביב בהשואה אחת, משא"כ ביושר שה"ס הארת הקו המשפיע לפי הגבול דבחי' אחרונה, אשר התחתון עשה בתוכיותו במרכזו. ונתבאר לעיל, שיש מעלה בעגולים יותר על היושר וכן יש ביושר מה שאין בעגולים כנ''ל ע"ש. שמעלה דעגולים אשר הארת העליון המגיע אליו הוא בלי גבול אמנם אינו מגיע בשפע, ויתרון היושר כי האור נמשך ובא אליו בשפע אולם מוגבל ג"כ מצד העליון. וכ''ז נבחן רק בצמצום א', שהיה בבחי' נקודה בגו עגולא, שהוא קדם ליושר המוגבל בריבועא לפי ד' הבחי' הנודעות דהיינו הארת הקו, ושניהם יחד דהיינו רשימו דצמצום והארת הקו שנמשך בתוכו, נקראים תחת ההבחן של ריבועא בגו עגולא כזה (ריבוע בתוך עיגול) להיות הצמצום מוקדם לביאת הקו בערך קודם ונמשך, כי הארת הקו היא בחי' השפע המוגבל כחפץ התחתון ונמשך בכח התחתון, והיה התחתון כמו שורש גם לגבול הבא מצד המאציל, וע"כ נק' עגולים בחי' קודם ושורש, והיושר נקרא בחי' נמשך מן הקודם והוא בערך ענף לו והבן.

אמנם צמצום ב' דא"ק שהעלה את האור דנוק' שהיה בכלי ז"א בסוף הפרצוף המכונה מטבור ולמטה, והעלה אותו אל כלי בינה שהיא בחי' התוך של הפרצוף מגרון לטבור, אז נתרשם כל בחי' הסוף דפרצוף א''ק בבחי' העגולים כמו בצמצום א' שהוא בראש א"ק, דהיינו ג"כ באותו המובן הנ''ל שאינו מצד העליון אלא מרצון התחתון עצמו, והעליון נשאר מאיר בהשואה אחת על מקום המצומצם הב' כמו על מקום המצומצם הא' כנ''ל.

אמנם יש ביניהם הפרש גדול, להיות צמצום ב' נמשך מבחי' ספירת דיושר, שהיא הארת הקו המוקדם לו, וע"כ נגרע בו המעלה הגדולה שהיה בצמצום א' שלא היה עליו מצד המאציל שום גבול, משא"כ צמצום הב' כבר יש מציאות הגבול עליו מצד המאציל, דהיינו הארת הקו הבא בריבועא, ומגביל את עה''ס לפי ד' הבחי' הנודעות, בע''ס דראש ותוך דפרצוף א''ק, וע"כ הריבועא הוא הקודם והשורש, והעגולים בערך ענף לו הנמשך הימנו, כזה עיגול בתוך ריבוע וע"כ נק' זה צמצום בריבועא בספר חפצי בה, ונק' ג"כ עגולא בגו ריבועא.

ובזה תבין המובא בשער דרושי נקודות פ"א על ענין ע"'ס דעגולים דמטבור ולמטה דא''ק, וז"ל: וז"ס אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, כי א"ק היה בו בחי' יושר, וזהו עשה את האדם ישר דקאי על פרצוף א"ק, דעולם העקודים יצא מפה דא"ק ולמטה רק בסוד הארות ע''ס דיושר. והמה בקשו חשבונות רבים, דהיינו ע"ס דעגולים שיצאו מטבור ולמטה וכו' ע"ש. פירוש, שע"ס דעגולים שנתרשמו מכח צמצום ב' הנ"ל נק' חשבונות משום עליית הרצון למחשבה. דכבר ידעת שאור הנוק' דז"א נק' רצון ע"ש הרצון לקבל, והבינה נק' מחשבה כי המחשבה היא שורש אל הרצון ופועלת אותו. וכבר נתבאר בסוד ד' הבחי', אשר בינה שהיא בחי' ב', היא בחי' פועל אל הבחי' ד', וכיון שצמצום ב' היה ע"י שא"ק העלה את אור הנוק' שהיה בכלי ז"א מטבור ולמטה והעלה אותה לכלי בינה מטבור ולמעלה, א"כ קבל הרצון לצורת המחשבה, וע"כ נק' המלכות הזו בשם מחשבה ובשם חשבון. וז''ס כך עלה במחשבה. ודי בזה כדי שלא לצאת מהענין.

אולם בשביל ההכרח לבאר את כל בחי' או"פ ואו"מ דעגולים וכן כל בחי' או"פ ומקיף דיושר, הוכרחתי להיות מקצר ועולה בפרק זה עד להראות שרשים אלו במקום נאמן, אמנם ודאי צריך ביאור להבין מה היה חסר להתפשטות א' דעולם העקודים שהיה מוכרח להסתלק, ומה ההכרח להתפשטות ב' דעולם העקודים שיתחלפו האורות ויבוא אור החכמה בכלי דכתר וכו' ומה הכריח לא"ק שיצמצם א"ע בפעם ב' מטבור ולמטה. גם ענין ע"ס דאו"ח וענין ההכאה, כל זה יתבאר בהרחבה בביאור שלם ומספיק לקמן בענף ה' ו' בע"ה.

הואו וה' תתאה, תדע, שה"ס ב' א' המקיפים דיושר –

א' בכל המקומות משמע שהמקיפים האלו נעשה רק בצ"ב, ולא קודם לכן. א"כ הצ"ב נעשה בנקודים. וכאן מדבר בעקודים. אולי הוא מדבר בקיצור, וכוונתו היא על נקודים.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ד / דברי הרב - פנים מאירות

אות ג

דברי הרב

ג) ואז הכה אור א"ס יתברך המתפשט עד שם במסך ההוא, ואז בכח ההכאה של הירידה שפגע שם חזר לעלות בסוד אור חוזר למעלה למקומו. ואז נגמר עולם האצילות בבחי' הכלים, ואז חזר הא"ס להתלבש בהם בסוד העצמות, כנ"ל, לכן עד המקום שמגיע אור א"ס ע"ד הנ"ל נק' עולם האצילות, כי האור עצמו הוא רק שהוא אחר התעבותו כנ"ל.

פנים מאירות

ג) ואז הכה אור א"ס ית' וכו' במסך ההוא: כלומר, ב' דברים שכל אחד רוצה לעבור בתחום של חבירו בכח גדול, מתדמה לנו בזה ענין הכאה זה בזה. ועל כן נקרא כאן, שאור א"ס ית' מכה במסך ההוא, להיות אור המתפשט מא"ס ית' רוצה לרדת גם בתוך בחי' הד' ואינו מבחין בצמצום ומסך שנעשה רק מצד הנאצל ולא כלל מצד הא"ס ית', כמו שביארתי לעיל. אמנם המסך שבכלי מלכות מעכב את דרכו להתפשט בבחי' ד', וע"כ נק' פגיעת אור א"ס במסך בחי' זווג דהכאה, והבן.חזר לעלות בסוד אור חוזר וכו': פירוש, מזווג דהכאה זה יוצאות ע"ס דאו"ח, אלא כח ההזדככות מתחזק במסך עד שמזדכך כולו, וכל ע"ס דאו"ח שיצאו בסבתו, חוזרות ונעלמות בשורשם.ואז נגמר עולם האצילות בבחי' הכלים: דהיינו עוד על ידי תיקונים המתהווים מני' ובי', שאינם נזכרים כאן, אלא שעל ידי הסתלקות האור נשארות הרשימות דד' הבחינות דאו"י בלי אור, והרשימות דע"ס דאו"ח א נדחות ממקומן למטה מהרשימו דהתפשטות הקדום, שבזה נעשים בחי' כלים גדולים, כמ"ש בענפים הבאים, ואז חוזר א"ס ומתלבש בהם בסוד העצמות.בסוד העצמות: אור החכמה נק' אור העצמות מא"ס ב''ה, להיות אור זה עצמות וכללות האור שבנאצל המושפע לו מא"ס ב"ה, מה שאין כן אור הבינה נק' אור דחסדים וגבורות או אור דאחוריים, כמו"ש לקמן.נקרא עולם האצילות: הוא מלשון אצלו, עד"ש ואהי' אצלו אמון. כלומר, ששם מתפשט אור א"ס ב"ה שה"ס אור העצמות.ויש ג"כ לפרש, מלשון הכתוב ויאצל מן הרוח וכו', שהוא בחי' העתקת האור מצורה לצורה שאינו משתנה ממעלתו, אלא כמדליק מנר לנר שאין שום חילוק מאור הנר המדליק לאור הנר שנדלק הימנו. ועד"ז עולם האצילות מקבל אור א"ס ב"ה באמצעות הא"ק, והבן.כי האור עצמו הוא רק שהוא אחר התעבותו: פירוש, אין שום אור נשפע למטה אלא כשהוא מתלבש בכלי, וענין כלי כבר נתפרש היטב בענף א' בפנים מסבירות עש"ה, שה"ס אור שמתעבה בדרך התפשטותו, כמו"ש בענף זה. ומשמיענו, שזהו כל ההבחן בין עולם א"ק לעולם אצילות כי כאן נשרשים הכלים דעשר הספירות, משא"כ בעולם א"ק עדיין אין שם אפילו השרשה לכלים, אלא לעולם האצילות לבד. וע"כ נקרא עולם האצילות עולם התיקון, שמשם נשפעים האורות לעולמות בסבת התלבשות אור א"ס ב"ה בעשר הספירות, כמו"ש עוד, ועי' בפתיחה כוללת.

ט"ב דאו"ח א' נדחין ממקומם –

א' הרשימות שנעשה מאור הנקודות המכונה או"ח לאחר הסתלקותו מכונה רשימות דאו"ח. משא"כ רשימות דטעמים נקראים רשימות דאור ישר משום שטעמים נקראים אור ישר.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ג / פנים מסבירות

אות ב

ב) אמנם נודע אשר ע"ס דאו''י עם ע"ס דאו"ח התחברו והשתלבו יחד זה עם זה, כמו"ש בפנים בסוד יאהדונה''י ובחיבור זה נעשין קומתם שוה זה לזה, דהמלכות דאו"י קנתה עכשיו מעלת כתר לאו''ח, ונמצא קומתה ומעלתה כקומת הכתר דאו''י. וכן החכמה קנתה מעלת הכתר דאו"י שעליה, שמעלת הכתר על החכמה דאו"י היינו משום שהכתר שורשה והיא מקבלת האור מהכתר, ועכשיו באו"ח נמצא הכתר מקבל מן החכמה ותהיה החכמה שורש והכתר נמשך הימנה. ועד"ז ז"א עם חכמה דאו''י, דכמו דמעלת חכמה דאו''י היא משום שמקבלת מהכתר, כן ז"א מקבל האו''ח מן הכתר, דהיינו כלי המלכות. וכיון שחכמה שוה עם הכתר וז"א עם חכמה נמצאת קומת ז''א עד הכתר. וכן כולם שווי הערך בקומת כתר, וע"כ נקרא אצילות הזה, אצילות כלי הכתר, להיות כל ה' הפרצופין שוים קומתם עד הכתר, אמנם נשתרשו כאן כל ה' הפרצופין בע"ס דאו''י וע''ס דאו''ח.

והנה כדי שיתפשטו הארתם דה' פרצופי הכתר לחוץ מכלי הכתר בדרך המדרגה זה למטה מזה, אז צריך הכתר שבו אור א"ס ב"ה להזדווג עם כלי המלכות העולה ונכלל בכל בחי' ובחי' דד' בחי' הנודעות מאור ישר.

והענין דבהגלות האו"ח מכח העיכוב שבאור העב שבכלי מלכות מתגבר בה כח הזה, והולכת ומזדככת בכל פעם יותר בערך המדרגה, והאור ישר דא"ס ב"ה מזדווג בה בכל מדרגה ומדרגה. ומתחילה מזדככת למדרגת ז"א, דהיינו לבחי' ג' שבד' בחי' הנודעות, וגם אז או''י מזדווג עמה בזווג דהכאה, ויוצא מהמסך שנתעלה לבחי' ג' ג"כ ע"ס דאו"ח. אמנם יהיה בקוטן המעלה מהתפשטות הקדום שהמלכות שבה להיות כתר, וכאן נערך שהמלכות שבה להיות חכמה. כמו"ש באות א' בענף זה שבספירות דאו''ח כל הזך ביותר הוא פחות במדרגה עש"ה. ובזה נמצא מתפשטת הארת החכמה שנשרשה בה' הפרצופין דהתפשטות הקדום שיוצאת לחוץ למטה מהכתר, כי ספירת החכמה דהתפשטות הקודמת היתה קומתה שוה לכתר, אמנם חכמה זו יהיו עה"ס שלה רק בקומת חכמה, דשיעור הקומה תלוי בכלי מלכות ובערכי האו"ח שלה.

ואח"ז שוב מזדכך המסך ביותר, ומתעלה לבחי' ב' דד' בחי' הנודעות, ואור א"ס ב"ה שבכתר מזדווג עם המלכות ההיא שעלתה למקום בינה בבחי' ב' ומעלה ג"כ ע"ס דאו"ח מבינה לכתר. אמנם או''ח זה נערך במדרגת בינה דאו''ח, כלומר שהמלכות הזו לא שבה להיות חכמה, אלא שבה להיות בינה, כמדרגה הג' דהתפשטות הקדום, וע"כ יצאה הארת בינה מחוץ לכתר ולחכמה, ונמצאת למטה מהם.

ואח"כ נזדכך המסך ביותר ועלה בערך בחי' א' מד' בחי' הנודעות שהיא חכמה, ואו"י דא"ס ב''ה יורד גם אז אליה מהכתר לחכמה, ומעלה ג"כ ע"ס דאו"ח מחכמה לכתר, והיינו רק בקומת ז''א שבהתפשטות הקדום, ובזה יוצאת הארת פרצוף ז''א מהכתר ולחוץ למטה מבינה, כי פרצוף ז''א דכתר קומתו שוה לכתר, אמנם הארה דעכשיו שיוצא מזווג או''י מכתר לחכמה במלכות שהיא במקום חכמה, אין המלכות שבה לבינה אלא לבחי' ז"א וא"כ קומתו למטה מבינה. ואח"כ מזדכך עוד המלכות עד לשורש שהוא הכתר ושוב אין שם עוד זווג דהכאה, כי בזה נמצא כל המסך מתבטל ומזדכך. שז"ס ואשתאיב ניצוצא. כמו"ש כל זה לקמן בענף ה' ו' באריכות.

ונתבאר לך איך מתחילה יוצאים כל ה' הפרצופין בכלי הכתר, דהיינו בהתפשטות ראשונה שהמלכות שבה לכתר, ושם ישנם שורשים דע"ס כולם בקומת כתר. ואח"כ נעשה הזוווג הב' דכתר, בסוד עליית המסך ממדרגה למדרגה, שבזווג דהכאה הב' הזה יוצאות הספירות ומתפשטות זו למטה מזו, כסדר ערכי האו''ח העולה מהזווגים, כנ"ל.

ונתבאר דבאור ישר אין שום חילוק מפרצוף לפרצוף, משום דאור א"ס ב"ה המתפשט בכתר עד לזווג בכלי מלכות, הנו מתפשט על ד' בחי' הנודעות. ואפי' כשהמסך דמלכות הוא במקום החכמה והאו"י בא מכתר לחכמה, מ''מ מתפשט על ד' בחי' דאו"י שהם כח"ב זו"נ. משום דאין הכוונה על החכמה ממש, דלא שייך מסך בספי' חכמה שיצוייר שם זווג דהכאה והוא פשוט, אלא הכונה על המסך דמלכות המזדכך וקיבל זיכוך דחכמה, והבן זה.

ונתבאר בזה שגם בספירות המתפשטות בזה למטה מזה, יש בכל אחת מהם ע"ס דאור ישר, וכל המדובר הוא רק בערך שיעור הקומה הנמדד על פי מעלת האו"ח, אשר מסך היותר עב דהיינו בשיעור בחי' ד', משוה קומת הע''ס עד הכתר. ומסך היותר דק דהיינו בשיעור בחי' ג', משווה קומתם דע"ס רק עד החכמה. דכאן לא שבה המלכות להיות כתר אלא שבה להיות חכמה, ונמצא בזה שבחי' הכתר דהתפשטות זו יהיה קומתו למעלה מכל ט"ס תחתונות, דאין שני לו בקומה משאר ט' ספירות התחתונות שכולם קומתם שוה עד החכמה, דמלכות דאו"י שבה להיות חכמה וקומתה שוה לחכמה. וכן ז"א דאו"ח שוה קומתו לבינה, להיותו התפשטות מחכמה דאו"ח, והבינה כבר קומתה שוה לחכמה דאו"י, כי כל מעלת החכמה על הבינה דאו"י הוא מפני שהבינה היא נמשכת ומקבלת אורה מחכמה, ועכשיו באו"ח נמצא שהחכמה נמשכת ומקבלת אורה מהבינה, ונמצאים בזה משתווים במעלתם, וכו'. והנך רואה דהכתר הוא למעלה מכולם, ושאר ט"ס התחתונות קומתם שוה עד החכמה. ועד''ז בהתעלות המסך לבינה, שהמלכות שבה להיות בינה, נמצא שכתר וחכמה דאו''י דהתפשטות זה יהיו למעלה מכולם, ושאר שמונה ספי' תחתונות כולם קומתם שוה עד הבינה. ועד"ז בהתעלות המסך לחכמה, ששם שבה המלכות להיות ז''א, נמצא בזה שכתר וחכמה ובינה דאו"י יהיו למעלה מכולם, אמנם שאר ז' ספירות התחתונות, יהיו קומתם שוה זה לזה עד קומת ז''א. והבן זה היטב שהוא מפתח כללי בחכמה.

ובזה תבין ג"כ מדוע לא יש בפרצוף א''א רק ט' ספירות זו למטה מזו, וחסרה לו ספירת א המלכות והיא רק כלולה בנה''י שלו כנודע. שהוא תמוה, דהא איתא בספר יצירה פ"א מ"ד עשר ולא תשע. אלא בנ''ל תבין היטב, שענין התפשטות הספירות דא"א זו למטה מזו, הוא מכח התעלות המסך ממדרגה למדרגה, אשר ע"כ בעלות המלכות לערך החכמה יוצאת הארת ז"א לחוץ, אמנם בעלות המלכות לערך השורש שנזדכך המסך כולו, א"כ אין כאן עוד מסך שיוכל להיות בו זווג דהכאה להוציא הארת מלכות למטה מז"א. אמנם באמת אדרבא, כל ספירה וספירה מט' ספירות דא''א אינה יוצאת לחוץ זולת בכח המלכות, וא"כ יש עשר ספירות ממש בכל אחד, והבן היטב.

ספירות זה למטה מזה, וחסר לו ספירת א' המלכות –

א' ובתע"ס מבואר הטעם שאין בא"א ע"ס מטעם מלכות שנגנזה ברדל"א. ואפשר שנותן עוד פירוש. וי"ל לפי מ"ש כאן זה נוהג לאו דוקא בא"א. אלא בגע"ס שאין שם זווג על עביות דשורש שיצא קומת מלכות.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ד / פנים מסבירות

אות ב

ב) אמנם העגולים שורשם מהרשימו מטרם התפשטות הקו, כמו שנתבאר לעיל בענף ב' עש"ה. אשר הנקודה האמצעית שה"ס המלכות ובחי' ד' דאור ישר, נעשה בה הצמצום ונשארה ריקנית בלי אור, אמנם בג' בחי' הראשונות שהם כח"ב ז''א, בהם לא נעשה שום צמצום כנ''ל ע"ש. ואע"פ שגם הם נסתלקו, אמנם לא משום הצמצום אלא כדי לחזור ולהתפשט רק בג' בחי' כמו שהנקודה קישטה בעצמה כנ''ל ע"ש. וע"כ בהתפשט אח"כ הקו במקום החלל בחי' היושר, מ"מ נשארו בחי' הקודמות על מקומן בסוד ע"ס דעגולים באו"פ ואו''מ וכלי פנימי וכלי חיצון כמו"ש שם בענף ב' עש"ה. אמנם הפרש גדול יש בע"ס דעגולים, כי המלכות שבה אינה מעלה או''ח בהתפשט ושוב, כי זהו רק פעולת הקו וע''ס דיושר, דהיינו קו המדה, משא''כ העגולים הם מקבלים בחי' הארה בהשואה, וגם אין זווג דהכאה נוהג במלכות דעגולים, וזכור זה. וע"כ אין התחתון יכול לקבל מהעליון שלו דרך מלכות דעגולים, דהא אין בה אלא מלכות לבד שהוא כלי בלי אור. אמנם העגולים התחתונים מקבלים מהעליונים דרך ראש הקו כמו"ש בעץ חיים ענף א' וב' וע"ש בפמ"א והבן.

ונתבאר ההפרש הגדול בין ע''ס דעגולים שנקראים נפש, להיות שהתחתון אינו יכול לקבל מהם אלא נפש לבד מפני שג' הבחי' כח''ב ז''א אינן מתחברות להשפיע בהתפשט ושוב בבחי' הד' שהיא מלכות. אמנם ע''ס דיושר נקראים רוח, מפני שג' בחי' הראשונות מתחברות ע''ד התפשט ושוב ומשפיעים במלכות, ובזה יכולה המלכות להשפיע לתחתונים.

ובזה תבין שאין לך שום ניצוץ בכל העולמות שלא יהיה כלול מד' הבחי' הנודעות, מפני שכן דרך יציאתם מא"ס ב"ה עד ביאתם לכלי מלכות, אמנם בסוד עה''ס דעגולים יוצאות חצוניות העולמות עד לעולם העשיה, וכל העגולים מקבלים תחתון מעליון רק דרך הקו ומקבל דרך שם ד' בחי' דאו"י, אבל אין במלכות בחי' או"ח ונשארה המלכות דעגולים בבחי' הצמצום הא'.וכן בכל עגול ועגול אשר קבלת אור הוא דרך הקו, אמנם האור מתפשט בו על בחי' עגולים, דהיינו נפש, עד לעגולי עולם עשיה, ונמצאת המלכות דעגולים דע"ס דעולם העשיה יש בה ג"כ כל ד' בחי' דאור ישר, משום דמקבלים ממלכות דקו דעולם היצירה שהוא ראש הקו וכתר לעולם העשיה, ומשם מתפשט לע''ס דעגולים דעשיה, עד למלכות דעגולים ההם. אמנם אינם מתחברים למלכות בהתפשט ושוב, ונמצאת המלכות דעגולים דעשיה אין לה אור להשפיע למטה, ונמצא שהמקבל ממלכות דע''ס דעגולים דעשיה, הגם שנתרשם בו כל ד' הבחי' מפני שכן נרשמים ג"כ במלכות דעגולי העשיה, אמנם בלי אור כלל, מפני שג' בחי' הראשונות כח"ב ז''א אינם משפיעין לה.

המתבאר ויוצא מכל האמור, אשר ע''ס דאור ישר שה''ס כתר וד' בחי' הנודעות נוהגות בכל המציאות כקטן כגדול, וכל ההבחן אינו רק בערכי ע"ס דאו''ח שה"ס קו המדה א שנק' רוח ב או צלם אדם וכו'. וזה שהשמיענו הרב ז"ל בפרק הזה שהיא ידיעה ראשונה בחכמה זו.

ע"ס דאו"ח שה"ס קו המדה א' שנק' רוח ב' או צלם אדם –

ב' המסך נק' קו ומידה, משום שהוא נותן את גובה הקומה. משא"כ צמצום נק' שאינו מקבל כלום.

א' נפש נק' נפישא בלי תנועה שאינו יכול להשפיע. ורוח נק' תנועה שהוא יכול לעשות תנועה להשפיע למטה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות

אות ד

דברי הרב

ד) והנה כאשר נעריך ונמשיל לענין זה, כבר ידעת היות ד' יסודות לכל, והם: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. והם סוד נשמה לנשמה ונר"ן. ונתחיל לבאר מסוד הנשמה ואילך, ואח"כ נתחיל לקודם אליה, ונאמר, כי הלא נמשיל ונצייר האזנים, כי יש בהם רוח דק בתוכם, והנסיון לזה, כאשר יסתום האדם אזניו, ישמע בתוכם קול הברה מחמת הרוח הנצרר בתוכם. אח"כ מחוטם יוצא מתוכו הבל יותר נרגש מאוזן. ואח"כ מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם, וכפי ערך הדברים ובחינתם כך יהיה דקותם. כי אוזן להיותו סוד בינה, ההבל היוצא ממנו הוא יותר דק מהבל היוצא מהחוטם, וכן הבל החוטם יותר דק מהבל הפה, שהוא למטה ממנו במעלה.

פנים מאירות

ד) היות ד' יסודות לכל וכו': שה"ס חכמה בינה ז"א ומלכות. ונקראים יסודות, משום יציאתם מכלי הכתר, ששם קומת כל עה"ס שוות זל"ז, ויציאה הראשונה, נק' ד' יסודות הנ"ל, רשר"ד.כי יש בהם רוח דק בתוכם וכו': כלומר, ב' הבחנות יש כאן: הבחן א', הוא הרוח שבתוך האוזן וחוטם ופה, וה"ס ג' בחי' דאור ישר, בג"ד, המובאים בענף הקודם. והבחן ב', מה שמתפשט הרוח מהכלים שלהם ויוצאים חוץ מהם, אשר ביציאתם לחוץ נגרע ערכם, כמו"ש בע"ה.מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם: והיינו משום דהוא בחינה הד', ושלימות כלי הקבלה.

ט"ג יסודות הנ"ל, * רשר"ד –

* עיין תע"ס ח' ה' דף ש"ט אות כ"ג כ"ד.

חלק ה מטי ולא מטי / דברי הרב - אור פנימי

דברי הרב

כג) והנה ד' בחינות אלו הם מציאות ד' אותיות הוי'ה, כי י"ו הם ב' בחינות התפשטות, וה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות. וכבר ידעת כי שם הוי'ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. והטעם לפי שד' בחינות אלו לא שייכים אלא מחכמה ולמטה, אבל בכתר לא יש בו רק ב' בחינות בלבד, וכנגדן נקרא י"ה יהו"ה. וז"ס, כי בי"ה הוי'ה צור עולמים, לפי שבהם התחיל לצייר ולברא את העולם מתחלה, שה"ס עקודים, אשר הם סוד י"ה הוי'ה, כי י"ה בכתר, הוי'ה בשאר פרצופים כולם.

אור פנימי

כג) י' ו' הם ב' בחינות התפשטות, ה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות. כי התפשטות הא' הוא סוד יוד, והתפשטות הב' ה"ס ו'. והסתלקות הא' ה"ס ה' ראשונה, והסתלקות הב' ה"ס ה' אחרונה. כמ"ש לפנינו.הוי'ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. כנודע, שהיוד ה"ס חכמה. ו' ה"ס ז"א. וה' ראשונה ה"ס בינה. וה' אחרונה ה"ס מלכות. אבל הכתר, אינו מרומז בד' האותיות, זולת בקוצו של יוד. והוא מטעם שמבאר כאן הרב לקמן.

דברי הרב

כד) והטעם, כי הנה למטה בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הוי'ה, לד' חסרונות אלו. ואלו הם, הא' הוא התפשטות האור פעם א', כי אז התחיל האור להתפשט בכתר, ראשון מכולם, ואז כל הט' שלמטה ממנו היו חסרים מאותו אור, באופן זה כי בעת שנתהווה האור במציאות הכתר עדיין כל השאר היו חסרים, והרי זה חסרון א' בהתפשטות האור בט' כלים, ואין חסרון זה נוהג בכתר.

אור פנימי

כד) ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הוי'ה. פירוש, כי סוד האותיות הם כלים שנאצלו ונעשו ע"י הניצוצין שנפלו מהאו"ח של ד' הקומות שיצאו בעת הסתלקות האור של התפשטות הא', ובאו לתוך הכלים הריקנים אחר הסתלקות האור מהם, כמו שנתבאר, בדברי הרב לעיל ח"ד פ"ג אות י"ב (ועיין באו"פ שם סעיף ק). וכל 'שם' פירושו השגה, כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם, ונודע שאין השגה באור בלי כלי. גם נתבאר בדברי הרב לעיל (חלק ד' פרק א' אות ט') "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שהחסרונות של האור גורם מציאות התהוות הכלים והשמות הקדושים. וזה אמרו "בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון שיוכל לקרות בשם הוי'ה". דהיינו שיהיה אפשרות להשיגו בשם הזה. והבן זה.התפשטות האור פעם א' וכו' והרי זה חסרון א' בהתפשטות הא' בט' כלים. כלומר, בשעה שהתחיל האור להתפשט בכתר, היה התפשטות בבחינת אור ישר רחמים, ואז כל הט' שלמטה ממנו, היו חסרים מאותו אור השלם. ואע"פ שיצאו אח"כ בשעת הסתלקות בד' מדרגות שעשה המסך בדרך זיכוכו כנודע, אמנם הם נבחנים לאו"ח ודין, וע"כ נקראים בשם נקודות, וע"כ יש כאן חסרון בט' תחתונות דהתפ"א. אבל אין כאן שום חסרון בכתר, ולכן אין הכתר מרומז בהאותיות דשם הוי'ה, להיותם בסוד חסרון האור כנ"ל. אלא התפשטות הט"ס שלמטה מכתר, שהם ד' הקומות חו"ב זו"ן, שיצאו בסוד או"ח ודין, ה"ס ה' דהוי'ה. והסתלקות דכל התפ"א זה בכללו, ה"ס ה' דהוי'ה. והם הנק' י"ה דכתר. כי כל התפ"א נקרא כתר.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות

אות ז

דברי הרב

ז) אמנם כבר ביארנו, כי מבחי' הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה, אך אין הראיה סוד *הבל הנמשך למטה כמו אח"פ. והטעם, כי נר"ן שהם אורות אח"פ הם מתפשטים למטה, אבל הנשמה לנשמה שהיא הסתכלות העין אינה מתפשטת, רק נשארת במקומה בסוד או"מ, כנ"ל, ואין בה זולתי הסתכלות דק מאוד, והוא סוד הראיה והסתכלות, אכן אינה דומה כמו הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה, לכן מסוד ראיה ג זו נעשו ל' כלים שהוא הגוף, י' כלים להבל האוזן הנקרא נשמה, וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח, וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש.

פנים מאירות

ז) מבחי' הראיה עצמה וכו': והיינו אור החכמה, כנ"ל.רק נשארת במקומה בסוד או"מ: דבכלי הכתר היו כל ע"ס בתכלית מילואם, וכשיצא אור החכמה לחוץ א"כ נעשה בחכמה פנימי ומקיף, כי קומת הכתר שהי' לאור החכמה בעודה בכלי הכתר חזרה ויצאה הימנה ונעשתה למקיף מחוץ לה, ומה שנכנס מהחכמה בפנימיות הכלים דאור החכמה נק' הסתכלות דק, כמו"ש עוד בע"ה.ואין בה זולת הסתכלות דק וכו': פירוש, כבר נתבאר בענף ג' בפמ"ס אות ב', דסיבת יציאות האורות מכלי דכתר ולחוץ, הוא מכח הזדככות המסך שעולה ומזדכך ממדרגה למדרגה, ע"ש. והנה בהזדככות המסך בשיעור דבחי' ג', אז יוצא מבחי' כלי כתר ולחוץ אור החכמה, כי אור ישר מא"ס ב"ה אינו פוסק אפי' רגע, וכשאו"י מכה על המסך דבחי' ג' אז לא תשוב המלכות לבחי' כתר, אלא לבחי' אור החכמה, כמו"ש שם. וזה האו"י הפוגע במסך דבחי' ג' נקרא הסתכלות דק, משום דהמסך נזדכך מעביות שלו שהיא בחי' ד' וקיבל לעביות דבחי' ג' שהוא דק הימנו.הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה: פירוש, גם האו"י המתפשט על המסך הדק יש בו ד' בחי' הנודעות, והיינו ד' יסודות רשר"ד כנ"ל, ונתבאר בענפים הקודמים אשר בסוד התפשטות דאו"י נמצאות חו"ב אב"א, (עי' בענף ד') אלא בפגיעה במסך הדק אז שבות חו"ב פב''פ, ונמצא אור החכמה מושפע בכל ע"ס, אשר זהו נקרא הסתכלות דק כנ"ל. ונמצא, דבחי' בינה וז"א ונוק' דאור ישר, יהי' עצמותם דאור ישר מתפשט למטה, משא"כ בחי"א שהיא אור העינים והחכמה אין עצמותה דאו"י מתפשט, אלא נפסק, מסיבת הבינה שהשיבה פניה לכתר לינק אור דחסדים ואינה יונקת מאור החכמה. ומה שנמשך מאור החכמה הוא רק בסיבת זווג דהכאה במסך, שה"ס אור חוזר שנק' הסתכלות דק, אבל לא עצמותו, והבן.לכן מסוד ראיה זו נעשו ל' כלים: פירוש, כללות הנאצל הזה ה"ס פרצוף החכמה שיצא לחוץ מכלי הכתר, כנ"ל, שיש בו ע"ס: גולגלתא, ה"ס כתר. עינים, חכמה. אוזן, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות שבה המסך. והנה כתר וחכמה דנאצל זה אינו נחשב לכלי, כי בחי' ב' היא בחי' שורש הא' לכלי, כנ"ל. וע"כ אומר שיצאו ל' כלים, דהיינו לג' בחינות בג"ד, שכאו''א מתפשט על ע"ס.

אך אין הראיה סוד * הבל הנמשך למטה –

* המדובר הוא בנקודים שאין שם רק ג' פנימים נר"ן וב' מקיפין. ואומר שאור החי' הוא או"מ ואינו נמשך למטה כמו הנר"ן הפנימיים הנק' או"פ. נמשך למטה פירושו התלבשות בכלים.

מסוד ראיה ג זו נעשו ל' כלים –

* אין זווג דהכאה רק מאור החכמה שעליהם הי' הצמצום. ולא על נר"ן שהם חסדים. ואומר שמהראיה נעשה ההכאה לעשות כלים והוא עצמו נשאר באו"מ. אבל מאח"פ אין זווג דהכאה ואין כלים.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות

אות ז

דברי הרב

ז) אמנם כבר ביארנו, כי מבחי' הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה, אך אין הראיה סוד *הבל הנמשך למטה כמו אח"פ. והטעם, כי נר"ן שהם אורות אח"פ הם מתפשטים למטה, אבל הנשמה לנשמה שהיא הסתכלות העין אינה מתפשטת, רק נשארת במקומה בסוד או"מ, כנ"ל, ואין בה זולתי הסתכלות דק מאוד, והוא סוד הראיה והסתכלות, אכן אינה דומה כמו הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה, לכן מסוד ראיה זו נעשו ל' כלים שהוא הגוף, י' כלים להבל האוזן הנקרא נשמה, וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח, וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש.

פנים מאירות

ז) מבחי' הראיה עצמה וכו': והיינו אור החכמה, כנ"ל.רק נשארת במקומה בסוד או"מ: דבכלי הכתר היו כל ע"ס בתכלית מילואם, וכשיצא אור החכמה לחוץ א"כ נעשה בחכמה פנימי ומקיף, כי קומת הכתר שהי' לאור החכמה בעודה בכלי הכתר חזרה ויצאה הימנה ונעשתה למקיף מחוץ לה, ומה שנכנס מהחכמה בפנימיות הכלים דאור החכמה נק' הסתכלות דק, כמו"ש עוד בע"ה.ואין בה זולת הסתכלות דק וכו': פירוש, כבר נתבאר בענף ג' בפמ"ס אות ב', דסיבת יציאות האורות מכלי דכתר ולחוץ, הוא מכח הזדככות המסך שעולה ומזדכך ממדרגה למדרגה, ע"ש. והנה בהזדככות המסך בשיעור דבחי' ג', אז יוצא מבחי' כלי כתר ולחוץ אור החכמה, כי אור ישר מא"ס ב"ה אינו פוסק אפי' רגע, וכשאו"י מכה על המסך דבחי' ג' אז לא תשוב המלכות לבחי' כתר, אלא לבחי' אור החכמה, כמו"ש שם. וזה האו"י הפוגע במסך דבחי' ג' נקרא הסתכלות דק, משום דהמסך נזדכך מעביות שלו שהיא בחי' ד' וקיבל לעביות דבחי' ג' שהוא דק הימנו.הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה: פירוש, גם האו"י המתפשט על המסך הדק יש בו ד' בחי' הנודעות, והיינו ד' יסודות רשר"ד כנ"ל, ונתבאר בענפים הקודמים אשר בסוד התפשטות דאו"י נמצאות חו"ב אב"א, (עי' בענף ד') אלא בפגיעה במסך הדק אז שבות חו"ב פב''פ, ונמצא אור החכמה מושפע בכל ע"ס, אשר זהו נקרא הסתכלות דק כנ"ל. ונמצא, דבחי' בינה וז"א ונוק' דאור ישר, יהי' עצמותם דאור ישר מתפשט למטה, משא"כ בחי"א שהיא אור העינים והחכמה אין עצמותה דאו"י מתפשט, אלא נפסק, מסיבת הבינה שהשיבה פניה לכתר לינק אור דחסדים ואינה יונקת מאור החכמה. ומה שנמשך מאור החכמה הוא רק בסיבת זווג דהכאה במסך, שה"ס אור חוזר שנק' הסתכלות דק, אבל לא עצמותו, והבן.לכן מסוד ראיה ב זו נעשו ל' כלים: פירוש, כללות הנאצל הזה ה"ס פרצוף החכמה שיצא לחוץ מכלי הכתר, כנ"ל, שיש בו ע"ס: גולגלתא, ה"ס כתר. עינים, חכמה. אוזן, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות שבה המסך. והנה כתר וחכמה דנאצל זה אינו נחשב לכלי, כי בחי' ב' היא בחי' שורש הא' לכלי, כנ"ל. וע"כ אומר שיצאו ל' כלים, דהיינו לג' בחינות בג"ד, שכאו''א מתפשט על ע"ס.

ט"ב אך אין הראיה סוד * הבל הנמשך למטה –

* המדובר הוא בנקודים שאין שם רק ג' פנימים נר"ן וב' מקיפין. ואומר שאור החי' הוא או"מ ואינו נמשך למטה כמו הנר"ן הפנימיים הנק' או"פ. נמשך למטה פירושו התלבשות בכלים.

ט"ב מסוד ראיה ב זו נעשו ל' כלים –

* אין זווג דהכאה רק מאור החכמה שעליהם הי' הצמצום. ולא על נר"ן שהם חסדים. ואומר שמהראיה נעשה ההכאה לעשות כלים והוא עצמו נשאר באו"מ. אבל מאח"פ אין זווג דהכאה ואין כלים.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות

אות ח

דברי הרב

ח) אבל ההבל עצמו שהוא אור הפנים, אי אפשר להתפשט למטה, לפי שבחי' הראיה נמשך מהעינים, *שהם יותר עליונים מכולם, לכן בראיה זו לבדה יצאו הכלים, משא"כ מאח"פ כי לא היה אפשר להאציל מהם שום מציאות, אם לא מהבל היוצא מהם ממש ג.

פנים מאירות

ח) אבל ההבל עצמו שהוא אור הפנים וכו': החכמה נקראת אור הפנים, כי כלי דפנים ה"ס בחי' ב', ובסוד הסתכלות דק שב החו"ב פב"פ, ונמצא הכלי מלא מאור החכמה, שז"ס חכמת אדם תאיר פניו. אמנם אינו נמשך למטה, כנ"ל.

ט"ב יותר * עליונים מכולם –

* כי התחתונים נכנסים תחילה בכלים וע"כ כיון שלא היה שם אלא ג' כלים כח"ב, נתלבשו בהם נר"ן, ואור העינים שהוא עליון מהם נשאר מבחוץ.

ממש ג –

* הוסיף היינו האו"י.

* מאור נר"ן אין זווג דהכאה ואין כלים. רק כל המציאות הוא אור ישר שבהם, ואם יש להם כלים מכונים יש להם מציאות, ולא זולת.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות

אות מ

דברי הרב

מ) אך כלים אל הגוף, שהם ז' תחתוניות, עדיין לא היה כח בראיה זו, עד שתפגע בנפש הנפש עצמה, ועל ידי הסתלקות [הסתכלות] ב' מלמטה למעלה, שהם אור העקודים ואור העינים, היה האור חוזר ומלביש את הז' תחתוניות.

פנים מאירות

מ) אך כלים אל הגוף שהם ז''ת: כלומר, בערך הראש נקרא כל הגוף רק ז"ת, והוא משום אור חוטם ופה דראש, המתפשטים בגוף כמו"ש לקמן דחוטם פה הוא זו"נ.עדיין לא היה כח בראי' זו וכו': משום דכלי הגוף הם מסוד אותיות הנופלות מפאת הביטוש דאו"פ באו"מ, שאין זה נוהג בכלים דראש, כמו"ש.עד שתפגע בנפש הנפש: כלומר. אור א"ס ב"ה מתפשט בפה עצמו על ד' בחי', שאז או"מ ואו"פ עקודים ומקושרין בכלי אחד, וכיון שבחי' הד' עצמה מתפשטת על ד' בחי', נמצא האור ישר פוגע בנפש הנפש, דהיינו מלכות דמלכות.וע"י הסתלקות א [הסתכלות] ב' מלמטה למעלה וכו': כלומר, בסבת האו"פ שטבעו לזכך את המסך שמלובש בו, דע"כ הולך ומזדכך המסך מלמטה למעלה, שמתחילה מזדכך לבחי' ג', ואח"כ מזדכך לבחי' ב', ואח"כ מזדכך לבחי' א', עד שנמצא צורתו מזדככת לגמרי כמו הכתר, ובדרך עליתו מתמעט ג"כ האו"ח עד שנעלם לגמרי, כמו"ש לקמן בענפים הבאים בע"ה. [עי' פנים מאירות ענף ט' אות ב' ד"ה הנה קודם בסוגריים]

ט"ב וע"י הסתלקות א' ב' מלמטה למעלה –

א' יש ב' הסתלקויות עד שנסתלק לגמרי. א' הסתלקות הטעמים, וב' הנקודות.

מ"א

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז

אות ג

ג) והתגין שהוא בחי' הרשימו הנשאר מכללות אור הטעמים אחר הסתלקותו נקרא מ״ה, והוא נתבאר בזוהר בסו״ה, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (הקדמת הזהר אות ז') ע״ש בהמשך. והענין, משום שאינו מסתלק א בסיבת העלם האו״ח, והיא בחי' ב' דהיינו אור הבינה. ומובן זה ע״פ המבואר לעיל בענף ד', אשר בהתפשטות אור ישר מא״ס ב״ה על ד' הבחי' נמצאים החכמה והבינה אחור באחור, שבהיות הבינה שמה פניה לינק אור שלה שהוא אור דחסדים מן המאציל, אז אינה מקבלת ואינה יונקת מאור החכמה. ונק' זה אשר פניה אל הכתר ואחוריה אל החכמה, וכיון שהבינה אינה מקבלת אור החכמה, מכ״ש שאין להם לז״א ומלכות כלל מאור החכמה, וע״כ נחשב שבכללות הנאצל אין אור החכמה מתפשט בו. וכמו״ש הרב בענף זה, אשר אור העינים אין עצמותו מתפשט למטה, אלא בחי' הסתכלות וראיה לבד, והיינו משום הבינה שמחזקת פניה לינק מהכתר כנ״ל. אמנם בפגיעה במסך דמלכות שיוצאות ע״ס דאו״ח, אז נובע אל הבינה אור דחסדים בשפע מאור חוזר זה דמלכות ואינה צריכה עוד לינק אור דחסדים מהכתר, וע״כ משיבה פניה לינק אור החכמה מספי' החכמה עש״ה. ובזה תבין אשר בעת התעלמות דאור חוזר, נמצא ג״כ שאור החכמה נפסק מן הנאצל, להיות ספי' הבינה שוב מחזרת פניה אל הכתר לינק אור דחסדים, ושוב נמצאת עם החכמה אחור באחור.

המתבאר מהנ״ל שלא לבד האור חוזר נעלם מסבת הזדככות המסך אלא האור ישר ג״כ נעלם עמו, והיינו בחי' כתר וחכמה דאור ישר שאינם משפיעים בבינה מסבת הפיכת פניה לאור דחסדים. ובזה מובן ג״כ מה שנשאר מן האור ישר אחר הסתלקות הטעמים הנ״ל הנק' רשימו, שהוא אור הבינה, וז״א ומלכות הכלולים בבינה כנודע. וע״כ נקרא הרשימו דטעמים בשם בינה, משום דרק היא נשארת אחר הסתלקות הטעמים. והנה נתבאר ענין התגין שהוא בחי' רשימו דטעמים שנקראים בינה, מפני שהוא ממש בחי' בינה שאינה מסתלקת בסיבת העלם האו״ח, וזכור זה.

והאותיות שה״ס רשימו הנשאר מאור הנקודות נקראים הויה דב״ן ונקראים זו״נ. וצריך שתדע שעיקר עה״ס נמצאים רק בכתר, דהיינו בא״ק הפנימי, והספירות שלמטה מכלי כתר שהם חו״ב ז״א ונוק', אינם אלא רק הארות היוצאות מן הכתר ולחוץ, כמו״ש בעה״ח שער מ"ב שער כללות אבי״ע פ"ב ע״ש. וע״כ מתחילה יצא למטה מן הכתר פרצוף החכמה, והיינו כלי הראש שהם גולגלתא ואח״פ, דכל ה״פ אלו הם פרצוף החכמה שיצא מהכתר ולחוץ, ע"ד שבארנו לעיל על סדר טנת"א. אמנם הבינה עוד לא יצאה לחוץ מן הכתר, משום דכל ענין היציאה לחוץ ממעלת הכתר היא בסבת הזדככות המסך, כנ״ל. וכבר נתבאר שענין העלם האו״ח והזדככות המסך אינו גורע כלום מאור הבינה, אלא לבחי' אור העצמות דכתר וחכמה לבד, ונמצא דמעלת הבינה לא נתקטנה עוד, וע״כ נבחנת שעודה נשארת בא״ק הפנימי ולא יצאה עוד לחוץ, וע״כ צריך לבאר איך נגרע כלי הבינה ויצא לחוץ מא״ק הפנימי.

אלה ע"ש בהמשך : והענין, משום שאינו מסתלק א' בסיבת –

א' פירוש אור הבינה אינו מסתלק מסיבת או"ח.

מ"ב

ט"א והיינו כלי הראש הנ"ל, שהם גולגלתא * ואח"פ –

* צ"ל גולגלתא ועינים ואח"פ

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז

אות ד

ד) ועי' בדברי הרב ז״ל בתחילת שער העקודים וז״ל בקיצור לשון: אשר ה' פנימים וה' מקיפין דבחי' אוזן וחוטם יצאו משני נקבים, דמנקב ימין יוצאים ה' מקיפין ומנקב שמאל יוצאים ה' פנימים הן באוזן והן בחוטם, שהנקבים נבדלים ורחוקים זה מזה. אמנם ה״פ וה' מקיפין דאור הפה יצאו מנקב אחד שהוא הפה ונתחברו תוך הפה יחד, וע״כ בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומההכאות שבהם אתייליד הויות בחי' כלים, ולכן נק' פה, שבגי' ס״ג וכ״ב אתוון, כי האותיות הם הכלים עכ״ל.

פירוש דכבר נתבאר סוד אח״פ שהם ג' בחי' בג״ד, שנק' בינה ז״א נוקבא דפרצוף החכמה שיצא מן הכתר שהוא א״ק הפנימי. כי ה״פ דפרצוף החכמה, הם גולגלתא עינים ואח״פ, כנ״ל. והנה בכל או״א מה' פרצופין אלו נבחן בו ה״פ פרטיים, הן בבחי' אור פנימי והן בבחי' או״מ. והנה נתבאר בענפים הקודמים שב' כלים נבחנים בה״פ, שהם בחי' ב' ובחי' ד' שהם בינה וזו״נ, והבינה נקראת חלון ונקב, להיות אור העב שלה ראוי ג״כ לקבלה מאור העצמות, משום דעליה לא היה הצמצום הא'. משא״כ בחי' הד' שה״ס מלכות נקראת מסך וכותל, והיינו משום דעליה עובר כח צמצום הא' שלא תקבל עם בחי' ד' זו, וע״כ נקראת מסך שאין בה חלון ונקב לקבלה. אמנם בה נוהג זווג דהכאה, שנעשית מעיין לבחי' ע״ס דאו״ח הנובעים על ידה ע״ש. וע״כ בחי' ב' נעשית כלי לאור פנימי ובחי' ד' נעשית כלי א לאו״מ ב.

והענין דבכלי הכתר נמצאים ה' פנימיים בכל מילואם ואין שם להם בחי' או״מ, אלא לבחי' ד' לבד. וגם הוא לא בבחי' עצמותה דהמלכות שהוא מעצמות ז״א, אלא בבחי' העביות הנוספת בה ע״י התגברותה אחר תוספת שפע, שהעביות הנוספת נקראת בחי' ד', אמנם עיקר בנינה הוא חלק מז״א שנבחנת בזה לבחי' ג', ואשר ע״כ סוד בחי' ד' שהוא המסך שבה שנעשה כתר לע״ס דאו״ח זהו סוד ה' מקיפין דכתר, בשביל שעדיין לא עלה שם תיכף כל האו״ח הראוי עוד לצאת הימנו בעולמות, אלא מה ששייך לפרצוף א״ק לבד והבן.ועי' בענף ד'.

וע״כ גם בחכמה שיצאה לחוץ מהכתר נוהג בה ד' בחי' דאור ישר מא״ס, שמתחילה התפשט או״י על בחי' ד' דהמסך, והתפשטות א' זו נקראת ג״כ כלי הכתר, אלא אינו בחי' כתר ממש כמו א״ק הפנימי, אלא בערך כתר דחכמה, שזה יתבאר עוד לקמן. וזה ההתפשטות דגולגלתא ואור עינים ואח״פ שהם כח"ב זו״נ דחכמה, כשנתפשטו על בחי' הד' יצאו כל או״א בה״פ בקומת כתר דחכמה, ונבחנים באורות פנימים ובאורות מקיפין, אשר הפנימיים נחשבים עה״ס דאו״י בהתלבשות עליהם האו״ח, והמקיפין כוללים כל בחי' האו״ח שעתיד עוד להופיע מהמסך ויתלבש על עה״ס דאור הישר. ולהם ב' כלים, דכלי דאו״י הוא בחי' ב' שנק' נקב וחלון משום שהיא ראויה לקבל העצמות, וכלי דאו״ח הוא המסך ובחי' הד'.

והנה נתבארו ב' הנקבים דאוזן וחוטם הימיניים שהם בחי' הד', שבה נאחזים ה' מקיפין. והשמאליים דאוזן וחוטם הם בחי' הב', שבה מלובשים ה' פנימיים כח״ב זו״נ.

ובזה תבין ג״כ אשר ה״פ דאוזן וחוטם רחוקים מה״מ דאוזן וחוטם. כלומר, שאינם תלויים כלל זה בזה, כי אפי' אחר שנעלמו ה״מ וכל האו״ח שבהם, אינו נוגע כלל לה' פנימיים שבאוזן וחוטם, להיותם בחי' אור הבינה שאינה נגרעת מסבת העלם או״מ, וע״כ הנקבים נבדלים ורחוקים זה מזה, ואפי' בחוטם יהיה בו האו״פ בבחי' ג' והאו״מ בבחי' ד', והבן.

אמנם הפה שהוא בחי' מלכות דפרצוף החכמה שהוא עצמות בחי' הד' וגופה, לא יוכל להיות שם ב' נקבים, דהיינו בחי' ב' לבדה ובחי' ד' לבדה, משום דהוא בחי' הד' לבד כנ״ל. וע״כ ה' פנימיים וה' מקיפין מקושרים בכלי אחד, והיינו כיון דעצמות בחי' הד' הוא חלק מבחי' ג', וזהו הכלי הפנימי שלה לה' פנימים. ובחי' העביות הנוספת בזה, הוא כלי חיצון שלה לאו״מ. אמנם הם יחד בנין אחד, שנק' כלי מלכות, משא״כ בז״א הם נבדלים זמ״ז כי כלי פנימי הוא בחי' עצמו, דהיינו בחי' ג' שאינו מחובר עם בחי' ד', וכלי חיצון הוא מה שמגיע לו מבחי' הד' שמקבל האו״ח על ידיה. ובאוזן מרוחקים יותר, כי כלי פנימי הוא בחי' ב' דגופה, וכלי חיצון הוא בחי' הד' המקבלת או״ח מהמלכות כנ״ל, וע״כ ה' פנימיים דאור הבינה ואור הז״א דאור ישר נשארים כולם אפי' אחר העלמת האו״ח כולו.

ונתבאר דהעלמת או״ח אינו נוגע אלא לאור העינים שהוא אור החכמה, וגם לבחי' מלכות דחכמה שהוא הפה, מסבה שהיא בעצמה היא בחי' הד'. ונמצא ה״פ וה״מ קשורים יחד בתוך הפה, כלומר בא״ק הפנימי, וע״כ בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זב״ז ומבטשים זב״ז.

ט"ב ד' נעשית כלי א' לאו"מ ב' –

א' וי"ל אם בינה נשארת מדוע היא נקראת רשימו, שעל הרשימות האלו שעולים לראש כשהם כלולים בהמסך. הלא אין להם שום חסרון. לבינה. אולי כוונתו שהרשימות של חכמה נכללו בהבינה, שבינה נק' בחינה עליונה. אבל הרשימות בטח שנשארות שהרשימות האלו גורמים לידת פרצופים חדשים.

ב' האור ישר כבר נגלה פעם לפני הצמצום. אבל אחר הצמצום, שלא יכולים לקבל בלי מסך, שע"י מתגלה האו"ח. נמצא לפי גלוי האו"ח, כך מתגלה האו"י. נמצא מה שחסר דתתגלה בעתיד, הוא רק או"ח, שזה עוד לא היה מגולה בכל השלמות. ומתי שיתגלה כל האו"ח שפירושו שיוכלו לקבל את כל האור שנתגלה במחשבת הבריאה שנקרא א"ס. אז יהיה גמר התיקון. לכן נק' או"ח בשם מקיף ע"ש שעתיד להתגלות.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז

אות ה

ה) וענין הכאה זו וביטוש זה, נבין במה שנוגע לאור הפה בסיבת התפשטות א' הנ״ל ובסיבת הסתלקות ההתפשטות הנ״ל, ע״ד שבארנו בענין טנת״א. כי בהתפשטות א' נתפשטו כל או״א מאח״פ על ע״ס בקומת כתר, משום דהאו״י התפשט עד בחי' ד' שהוא הפה, והנה גם הפה לבדו נתפשט בזה לע״ס שנק' ע״ס דעולם העקודים, והיה ג״כ בקומת כתר.

והנה נתבאר שביציאת ד' בחי' דאו״י יהיה החו״ב אב״א, אלא בסגולת האו״ח שבים החו״ב פב"פ, ונמצא שאור הפנים דחו״ב תלוי בעביות המסך, כלומר באו״ח שלו. וע״כ כשעלה האו״ח והשיב את חו״ב פב״פ, נמצא שבחי' ב' שה״ס כלי פנימי דה״פ דעקודים, נזדככה מאחורים שלה שהיא העביות דבחי' ב' שלה, להיות שעזבה את הכתר ואור דחסדים וחזרה ונתעצמה עם ספירת החכמה שהיא בחי' א'.

וז״ס שה' פנימיים וה' מקיפין מכים זה בזה, כי מסבת התפשטות האו״י מבחי' ג' להכאה בבחי' הד' שהוא המסך ועלה האו״ח, נמצא מזדכך אחור ועביות דבינה שהוא השורש לעביות דבחי' ד', וכיון שנזדכך השורש נזדכך הענף עמו שהוא המסך עצמו, והתחיל האו״ח להסתלק בסדר המדרגה עד שנעלם בכתר, שיש כאן הבחנת טנת״א.

והנה כאן נעשה ביטוש בין הרשימות דטעמים ובין הרשימות דנקודות שהמה הפכים זה לזה, כי הרשימו דטעמים רוצים וחושקים בעביות דבחי' ד', שתשאר בעביותה ולא תסתלק, להיות בעביות זו כל בחי' אור הפנים שלה. אמנם רשימו דהנקודות, דהוא בחי' המסך שהתחיל להזדכך, הנה כח נקודת הצמצום בו, שבחרה בהשואת הצורה למאציל ונמנעת מקבלת שפע, וע״כ רק מזדכך ועולה עד שמשוה צורתו למאציל, שזו ההפכיות עושה ביטוש ביניהם עד שמתפרדים ב' הרשימות זה מזה.

והנה רשימו דנקודות שנק' אותיות, המה פחותים בערך מרשימו דטעמים הנק' תגין. כי רשימו דטעמים הם כלי כתר, דהם החזיקו לעצמם כמה שיכלו מבחי' העביות דבחי' ד' כדי להשאיר רשימו שלהם, אמנם רשימו דנקודות הם מקבלים הזיכוך והיציאה מכלי כתר לחכמה וע״כ הם בערך כלי חכמה, וע״כ יוצאים למטה מכלי כתר והרשימו דכתר. וסיום כלי כתר הוא בטבור דא״ק דהיינו בחי' ד' דמלכות, שרשימות דאור הנקודות שהם האותיות הם נדחים למטה מטבור הכתר. ונמצא נחלק הגוף לשנים, דעד הטבור הוא כלי דכתר ברשימו דטעמים הנק' תגין. ומטבור ולמטה הם כלי דחכמה ברשימו דאור הנקודות הנק' אותיות.

והנה נתבאר שכלי הכתר נק' ע״ב להיות האו״י מזדווג בבחי' ד', אמנם כלי חכמה נק' ס״ג להיות האו״י מזדווג במסך הדק, שהיא בחי' ג'. ונמצא שנחלק כלי דעולם העקודים לשנים, דהיינו העצמות * שבה מז״א שהיא בחי' ג' נפל למטה בסוד כלים דחכמה. ובחי' העביות והמסך שבה נשארה ברשימו דכלי הכתר למעלה מטבור, והבן זה.

* כמ"ש כאן בד"ה אמנם.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז

אות ז

ז) ובזה יובנו דברי הרב ז״ל (ענף ז' מאות ק') וז״ל: והנה מכאן תוכל להבין איך יש ג״כ בעולם העקודים מציאות ביטול מלכים בצד מה, כדמיון המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו ונתבטלו, כנזכר בדרוש עולם הנקודים. שענין התעלמות האורות דעקודים ועליתם במאצילם הוא ג״כ ביטול מלכים בכאן, דו״ק ותשכח. אמנם ההפרש וכו' כי כאן הוא קלקול ע״מ לתקן וכו', והמשכיל יבין שגם בא״ק היה כל אותו הצמצום שבארנו למעלה, (היינו בבחי' התעלמות האורות דכח״ב זו"נ דעקודים) גם אותם שנבאר לקמן בענין צאת הנקודים ממנו, איך צמצם עצמו ופריס חד פריסה בטבורא דיליה, כ״ז קרוב לביטול המלכים וכו' והמשכיל יבין עכ״ל.

פירוש כי סוד שבירת הכלים ומיתת ז' המלכים המוזכר בשער הנקודים, הוא ענין הפרשת אור דחסדים מעל אור העצמות, דנתבאר לעיל בענף ד' אות ה' איך באצילות, איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. דאיהו, ה״ס כתר. וחיוהי, ה״ס חכמה, כי אור החכמה נקרא חיה כנודע, שהכלים דה' פרצופין נקראים כח״ב זו״נ, והאורות שבהם נק' יחידה חיה נשמה רוח נפש כנ״ל. וגרמוהי, ה״ס בינה וזו״נ, שהמה בחי' אור דחסדים ואור חוזר. וכולהו חד, דכולם בטלים ונכללים באור העצמות כנר בפני אבוקה, כמו הנר שמצוי בתוך אבוקה גדולה שאינו ניכר שם מציאותו כלל וכלל, שאור הנר הוא מתחבר לכלל האבוקה ובטל אליה במציאותו, אמנם אם אנו מוציאים את הנר ממקום האבוקה ולחוץ, אז נעשה הכר לאור הנר ונבחן מציאותו לעצמו. וזה מכונה, שבירה באור הנר היוצא, כי טרם יציאתו היה מתיחד בכללות אור האבוקה והיה בבחי' ״כל״ אמנם עם יציאתו החוצה, נבדל בבחי' חלק הנשבר מה״כל״. ואין עוד בו בחי' ״כל״ אלא בחי' חלק לבד.

ועד״ז תבין שז' מלכים ה״ס ז״א ומלכות, כי ששה מלכים חג״ת נה״י בז״א, ומלך אחד במלכות, שענינם יתבאר במקומם. אמנם כללות בנינם נודע שהם אור דחסדים הנמשכים מאור הבינה ואור חוזר הנמשך מהמלכות, כמ״ש לעיל. וכיון שיצאו ונבדלו מעולם האצילות שה״ס אור העצמות וחכמה, ע״כ נחשבים לשבורים. ע״ד הנר היוצא מהאבוקה כנ״ל, כי נשבר החלק מה״כל״.

והנה ההפרש הנ״ל מאור החכמה בבחי' חלק מהכל הוא נמשך מפאת הזדככות המסך מדרגא לדרגא עד שמזדכך לבחי' ב', ונמצא אור המלכות במקום בינה, ואור הכתר ואור החכמה מתעלמים לשורשם כנ״ל, וא״כ לא נשאר בפרצוף זולת קומת בינה וזו״נ, שהם אור דחסדים ואור חוזר, ונמצאים נפרשים ונבדלים מאיהו וחיוהי שה״ס כתר וחכמה. ואח"כ כשמזדכך עוד לבחי' א', אז נמצא אור המלכות בקומת ז״א, ונעלם ג״כ אור הבינה שהוא בחי' השורש לאור דחסדים דז״א ומלכות, ונחשבים בזה שזו״נ חסרי ראש, כי ראש ה״ס השורש. ואח״כ כשמזדכך עוד לבחי' כתר, אז לא שייך יותר בחי' מסך לזווג דהכאה כי אשתאיב מכל העביות שלו, ואז נמצא נעלם אור המלכות כולו. אמנם נודע, שכאן בעקודים נשאר רשימות דכח״ב זו״נ כנ״ל, וע״כ לא נחשב זה לשבירה ממש, כי הרשימו דע״ב הנשאר, עדיין דבוק בהם.

אמנם זהו רק מטבורו דא״ק ולמעלה שנשאר שם רשימו דטעמים כנ״ל, משא״כ רשימו דנקודות שנפל מסיבת הביטוש דרשימו דטעמים למטה מטבור, וכיון שאין בהם מבחי' רשימו דטעמים, א״כ נחשבים הניצוצין וכלים שנפלו כדוגמת שבירת הכלים דנקודים שנפלו לבי״ע דפרודא, שענינם בינה ז״א ומלכות הנפרדים מכתר וחכמה שנק' אצילות, וע״כ מקומם מתחת המלכות דאצילות, כמ״ש בנקודים. ועד״ז כאן בעקודים, אשר הטבור ה״ס מלכות דרשימו דטעמים, וכח״ב זו״נ בניצוצין שנפלו למטה ממלכות דעקודים, שוב אין בהם מרשימות דכתר וחכמה, וע״כ המה נבחנים שנעשו לבחי' בי״ע, כנ"ל א בנקודים, והבן. וזה שאמר הרב ז״ל (לעיל אות ז'), דו״ק ותשכח, והיינו כמו שבארנו, דדמיין אהדדי ממש. אולם מה שאומר הרב ז״ל, דמ״מ לא נחשב כאן שבירה משום דהוי קלקול ע״מ לתקן, עדיין צריך ביאור.

נבחנים, שנעשו לבחי' בי"ע, כנ"ל א' בנקודים –

א' אבל גם למטה מטבור נשארו רשימות של הארת חכמה מה שהי' מאיר למטה מטבור הנקראים ע"ס דלמטה מטבור, נמצא שגם שם יש רשימות דחכמה. לכן יכולים לומר כיון שיש שם רשימות דהארת חכמה, לכן עוד לא דמי לנקודים שהי' שם שבירה ממש.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ו / דברי הרב - פנים מאירות

אות מ

דברי הרב

מ) והנה כיון שכבר נתחברו האורות המקיפים עם הפנימים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים, אלא שהם זכים בתכלית הזכות כמו"ש, ולפיכך עדיין לא נתגלה כאן רק בחי' כלי' אחד לבד אבל האורות הם נחלקים ליוד.

פנים מאירות

מ) מכאן* התחיל להתהוות בחי' כלים: דכאן נעשה בטישא בין הרשימו ובין האו''ח היורד, שמהם נפלו האותיות למטה מטבור כמ"ש לקמן.

מכאן * התחיל להתהוות בחינת כלים –

* ממרן. מכאן התחיל בחינת הסתלקות. אבל לא בראש. כמ"ש במאמרי רשב"י בראשית י"א ד"ה מרוב אונים. וז"ל דוגמת עלמא עילאה שאין שם הסתלקות ע"ש. ונודע שעלמא עילאה ה"ס ראש.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז

אות יא

יא) והנה עתה עת דודים לבאר כל עניני המדידות הנאמרים בדברי הרב ז״ל בערך תוארם הרוחני, דהיינו שורש העיגול ושורש האורך ושורש הרוחב ושורש המרובע השטחי בעל זויות הנצבות, ושורש המעוקב בעל ששה קצוות, ושורש האלכסון ושורש המשולש.

והנה שורש העיגול כבר נתבאר בכל צרכו בענף א', שה״ס הצמצום עצמו בטרם ביאת הקו ע״ש. ועתה נבאר שורש האורך, והנה באם נקח מאיזה דבר בחי' האורך שבו בלתי הרוחב שבו, נמצא שיהיה רק בחי' קו דק מחשביי. כלומר, שאינו נתפש במהות, להיות שאין בו עובי ורוחב כלל והבן זה. ובזה תבין דברי הרב ז״ל בענף א' שאומר על בחי' הקו דא״ס שנמשך לתוך הרשימו שהוא קו דק, דהיינו בחי' אורך בלי רוחב כלל.

והענין משום דאור החכמה שהוא כללות העצמות המיוחס לאור א״ס ב״ה, אינו שופע ובא בע״ס דאור ישר, זולת בהגלות המסך שבכלי מלכות, שאז נמשך האור העליון לזווג דהכאה כנ״ל בענף ג' ואז יוצאות ע״ס דאו״ח מן המלכות, ובזה שבים חו״ב פב״פ ואור החכמה יכול להתפשט בכללות הנאצל, ע״ש.

ובזה תבין שכח הצמצום שהיה ברשימו בטרם ביאת הקו בבחי' נקודה בגו עיגולא, נמצא עתה בביאת קו האורך הדק עד לזווג דהכאה, שנתפשטה זו הנקודה ונעשית לקו רחב מושכב למטה בסיום קו האורך לרחבו, כזה אשר ע״ס דאור חוזר העולות מהמסך נתנו מדת הרחבה בקו הדק, אשר אור החכמה נמשך בע״ס ממעלה למטה, כפי שיעור האו״ח א ואו"ח עולה בע״ס המסך כזה:ממטה למעלה כזה:

והנה או״ח ואו״י משתלבים ומתחברים זה בזה כנודע. וע״כ נמצאים קו הרוחב וקו האורך נארגים זה בזה. וז״ס אמתא בריבועא, ושיעור אמה הוא ג״כ על בחי' המסך, דרחבו אמה בת חמשה טפחים, והיא בערך ה״פ שנכללים בע״ס, דהיינו כח"ב זו"נ, כנודע. שה״ס השורש שבבחי' אור א״ס השופע על סדר ד' הבחי' הנודעות שהם חו״ב וז״א ומלכות. אמנם אלו ד' בחי' מיוחסות כולם לנקודת הצמצום, כי בטרם הצמצום אין שום הבחן כלל בין בחי' לבחי' כמ"ש בענף א' וב' וע״כ נק' טפחים, שהוא לשון הבחנות המיוחדות, בסו״ה וימיני טפחה שמים. ונתבאר דהן שיעור הרוחב והן שיעור הקומה, הכל ע״י נקודת הצמצום נבחן, וע"כ נמצא באמתא דריבועא הנ"ל כ״ה טפחים, חמשה טפחים בקו האורך וחמשה טפחים בקו הרוחב, שעושים הפ"ה שהם כ״ה.

והנה קו הרוחב הזה, כמו שהתפשט ממטה למעלה באמה מרובעת מאו״י ואו״ח יחדיו, כמו כן התפשט מלמעלה למטה בשיעור העליון באמה מרובעת, כי המסך נעשה בהלבשתו לע״ס דאור ישר לבחי' כלי קבלה על שיעור הזה שהמשיך בעליונים, וע״כ התפשט למטה ג״כ באמתא בריבועא, כנ״ל.

ודע שב' התפשטויות הנ״ל, מכונים לחי העליון ולחי התחתון, ואמתא עילאה נק' שפה עילאה ואמתא תתאה נקראת שפה תתאה. ונקראים לחי מלשון חיה, דאור החכמה נקרא חיה כנודע, דכלים דע״ס נק' כח"ב זו"נ, ואורותיהם נקראים יחידה חיה נשמה רוח נפש, וכיון שכל ענין הדקות שבקו האורך הוא באור החכמה, וכל שיעור הרוחב דבמסך הוא בשיעור המשכתו מאור החכמה, ע״כ מרומז בשם לחי, דהיינו שעומד על משמרתו להמשיך בחי' א' שנקראת חיה.

וע״כ יוצאים בב' הלחיים ל״ב שינים הרומזים על ל״ב נתיבות החכמה, כי אמתא עילאה שאמרנו בה שיש לה כ״ה טפחים, ה' פעמים ה', היינו עם השורש, אבל השינים ה״ס הגבורות הנבחנים בד' בחי' הנודעות, שה״ס ערך העביות מבחי' א' עד בחי' ד', וע״כ יש באמתא עילאה ד' פעמים ד' שהם י״ו שינים, ובאמתא תתאה ג״כ דפ״ד שהם י״ו שינים.

והנה יש הבחנה גדולה בין לחי העליון ללחי התחתון, משום דבלחי העליון נתגלה מתחילה שורש האורך מא״ס ב״ה, ואח"כ נגלה הרוחב ומילא את השטח כנ״ל. אמנם בלחי התחתון נבחן שקו הרוחב הוא השורש דכל האמה הזאת. וע'כ לא ניכר כל כך הרוחב בתמונת הראש, כי צורתו כמו עגול משוך לארכו כזה. D להיות כאן מרומז התחלת הכל שהיא תמונת העגול שהיא עוד מטרם ביאת הקו. ומרומז בו עוד בחי' האורך שהיא התחלה ב' דביאת הקו הדק, אמנם בחי' הרוחב השטחי אינו ניכר אלא מפה ולמעלה ובצד הפנים ביחוד, והיינו משום דעוד לא נגלה כאן המעוקב, זולת אמה שטחיית משפה עילאה ולמעלה. וז"ס חכמת אדם תאיר פניו, כי כל ענין כ״ה טפחים דלחי העליון, אינם אלא בחי' אור החכמה לבד שה״ס זיו הפנים. אמנם מלחי התחתון ולמטה עד הטבור ניכר בה רק שורש הרוחב ולא עגול כלל, והוא משום דכל התפשטות זו וכ״ה טפחים אלו אינם אלא משורש הרוחב לבד דכבר נעלם ממנו בחי' הנקודה, כי בסוד ההכאה נעשה מהנקודה קו הרוחב.

שיעור האו"ח א' ואו"ח עולה בע"ס –

א' ציור של רוחב, ועדיין אין כאן מעלה מטה בחשיבות. ולאחר שיש לנו או"ח שנק' רוחב, היינו שמרחיב את הקו שנוכל להשיגו, אז ניכר בהקו בחינת מעלה מטה.

מ"ט

ט"א אות * י"ד, ועתה יתבאר –

* יש מהדורה שניה המופיעה בשתנצל. עשרה עמודים.

ט"ג ואז מכים א' ומבטשים –

א' (מכים היינו זווג דהכאה שנעשה כל פעם על מדרגה עליונה אז המדרגה התחתונה יוצאת לחוץ נמצא שהיא בוטש את המדרגה התחתונה לחוץ נמצא שמכים, הכוונה על בינה עליונה וביטוש הוא על מדרגה התחתונה שבוטש אותה לחוץ ממעלתה). מחק זה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / דברי הרב - פנים מאירות

אות נ

דברי הרב

נ) וזהו פרטן: אור א', טעמים. אור אחוריים, נקודות, כי הנקודות הם לעולם דין. ואור הרשימו תגין. ואור של הניצוצין הנופלים ע"י הכאות האורות זה בזה כנ"ל, הוא אותיות, אשר מהם נעשו בחי' הכלים. והרי נתבאר איך נעשו בחי' הכלים והוא מהכאות ובטישת האורות כנ"ל.

פנים מאירות

נ) אור א' טעמים: ומכונים טעמים מפני שהם אורות המתפשטים מן הפה, בסו"ה וחיך יטעם לאכול.אור אחורים נקודות: ומכונים נקודות ע"ש הזדככות המסך שנמשך לו מכח נקודת הצמצום.ואור הרשימו תגין: להיותם שארית מקומת כתר, וכתר בלשון תרגום* תגא.ואור של הניצוצין וכו' אותיות: שהמה באים מהאו"ח היורד מהזווגים שנעשו על המלכות בשעת עליתה והזדככותה לג' בחי' הראשונות, שהוא התחלת שיתוף מדה"ר בדין, שג' בחינות הראשונות המה בחינת רחמים, והמלכות נקראת את, והארת הרחמים ה"ס ו' לכן שיתופם יחד את עם ו' ה"ס אות. וע"כ מכונה אור הניצוצין בשם אותיות.אשר מהם נעשו בחי' הכלים: היינו לצורך התפ"ב.

א' עיין בזהר ר"ט הקדמת הזהר דף שכ"ש שתרגום נק' אחוריים מראה על הסתלקות שכוונתו שנשאר הרשימו מאור הכתר שהיה מאיר. לכן נק' הרשימו תגין, להורות שהם שיירים מקומת הטעמים שהוא קומת כתר של הפרצופים.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / דברי הרב - פנים מאירות

אות ת

דברי הרב

ת) ודע, כי במלכות א של עולם העקודים נשארו בה יוד שרשים של יוד הנקודים, כמ"ש בע"ה. בועד"ז בכל האצילות, כי המלכות של השרשים אשר בפה א"ק היא כלולה מיוד, והם יוד שרשים אל יוד דעקודים, ובמלכות דעקודים יש יוד שרשים אל י"ס דנקודים, ועד"ז בשאר העולמות.

ודע כי במלכות א' של עולם העקודים –

א' והוא סוד אור ג' ששמש בנקודים הכולל לאור דאחורים ולכלים דאחור שהיה בע"ס דנקודים דהם נתבטלו ונשברו. והבן שלולי אור זה היוצא להאיר בנקודים לא היה שום מציאות לז"ת דנקודים. שהרי אין להם מאור עינים כלום. כי אור עינים בסתם בפה. (המוכנה בדה"ר אור האוזן כנודע).

הנקודים, כמ"ש בע"ה : ב' ועד"ז בכל –

ב' ועד"ז בכל אצילות וכו', כוונתו דבכל אצילות צריכים להבין ב' שורשים, דהיינו מצמצום ב' ומחידוש כלים של פרצוף ההוא. ויחד עם זה נמצא בו בהכרח גם הכלים מיחס צמצום א' או מכלים הישנים דהפרצוף העליון.

ספר שני

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ט / דברי הרב - פנים מאירות

אות א

דברי הרב

א) כבר בארנו באורך בכמה מקומות, כי אצילות העליון התחיל להיות עקודים נקודים ברודים. ועתה נתחיל לבאר הענין באורך ונבאר מציאות העקודים מה ענינם.

פנים מאירות

א) כבר בארנו וכו' כי אצילות העליון וכו': אצילות, יורה על גמרם של תכונות הכלים והאברים אשר העצמות מתפשטת בהם כראוי. וענין זה אינו נגמר זולת ע״ד התפשטות המדרגות ע״ב ס״ג ב״ן מ״ה, שהם סוד עקודים נקודים ברודים. כמ״ש לקמן בע״ה.עקודים נקודים ברודים: דע, כי כל הארה המתפשטת מחויבת להתפשט בראש וגוף, שהראש של אותה ההארה אינו נחשב לבחי' כלי, אלא גופה של אותה הארה היא לבדה נחשבת לבחי' כלי כמ״ש בסמוך. וגופא דע״ב החיצון נק' עקודיםא, שהוראתו על או״פ ואו״מ הנעקדים ומקושרים בכלי אחד שהוא בחי״ד. וגופא דס״ג החיצון נקרא נקודים שהוראתו על חידוש נקודא דאמצעיתא שבצמצום ב' שקרה בגוף זה, דהיינו שנשתתפה במדת הרחמים, כמ״ש במקומו. וגופא דב״ן עם מ״ה החדש נקרא ברודים והוראתו ענין ירידת העולמות ממדרגת אצילות הקדום, כמ״ש במקומו בע״ה. וזה עולם הברודים נקרא בשם אצילות ששם נגמר ענין התלבשות העצמות בכלים. ועי' בפמ״ס כאן.

דע"ב החיצון נק' עקודים א' שהורתו –

א' אפשר לפרש שמכנה ע"ב החיצון בשם כלי, כי בגלגלתא הי' אורות וכלים מעורבים זב"ז. אלא אחר ההסתלקות של גלגלתא שנשארו הכלים. ואז ע"ב החיצון קבל את הכלים האלו. אז הוא מכונה עקודים ע"ש שע"ס מעוקדים בכלי אחד, היינו שנשאר מגלגלתא לאחר הסתלקות.

ל

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ט / פנים מסבירות

אות ג

ג) וכדי להסביר הענין על בוריו מוכרח אני לסדר לכלהו פרצופין דא״ק, מראש הקו הדבוק בא״ס ב״ה עד התלבשותו בעולם התיקון שהוא עולם האצילות. ואיך כל גוף של פרצוף עליון מתלבש בתחתון, שהוא בחי' התפשטות ב' של גופא דעליון.

ונודע שתחילת הכל נתפשט א״ס ב״ה והאיר ע״פ ד' הבחי' הנודעות עד שהגיע האור לבחי' הד' שהיא הכלי מלכות, שענינה מסך ופרגוד המעכב על אור א״ס ב״ה שלא יתפשט לבחינתה, שעיכוב זה נשרש בה מכח צמצום הא'. והנה ע״י עיכוב זה שבבחי״ד הנזכר, נעשה שם בחי' הכאה מכח ירידתו של אור העליון עליה, וע״י זווג זה יצאו ע״ס דאו״ח מלמטה למעלה והלבישו לכל ד' הבחי' עד הכתר כמ״ש בענף ד'. ואלו הם ע״ס הראשונות שנקראות ראש הקו הדבוק בא״ס ב״ה. כמו״ש בשעה"ק שער א' הקדמה ד' ד"ה והנה, ובע"ח שער א' דרוש עגולים ויושר ענף ד' ד״ה ונתחיל ע״ש.

אמנם ע״י התפשטות זו עדיין לא נעשה בחי' סוף וסיום אל הקו, אלא רק בחי' שורש לסיום, עד שהמלכות בעצמה מתפשטת עוד לע״ס פרטיות שבה, מכתר עד מלכות בבחי' ע״ס דאו״י, וע״י כן נעשה זווג שני דהכאה על מלכות שבמלכות, ושוב יוצאות ע״ס דאו״ח ומלבישות לע״ס דאו״י עד הכתר ואז נעשה סיום בקו. כמו שהבאנו לעיל, דמהסתכלות א' על המלכות יוצא הראש של הפרצוף, ומהסתכלות ב' על מלכות דמלכות יוצא הגוף של הפרצוף, עי' לעיל אות א'. והנה כללות כל התפשטות הנזכר, ראש וגוף יחד, נקרא א״ק הפנימי, המסתיים על הנקודה האמצעית של צמצום א'.

והנה מראשו של א״ק הפנימי אין מדובר כלל, להיותו רק שורש עליון מאוד, כנודע שבכל ראש אפי' מהפרצופין התחתונים אין בו גילוי כלי, אלא בחי' שורש לכלים לבד, ומכ״ש הראש הא' שאין ממנו שום גילוי כלל שיהיה לנו במה לעסוק הימנו. ורק פעם אחת בע״ח שער שביה"כ פ״ו מרמז שם עליו הרב בקצרה וז״ל: ולעילא מן גולגלתא דליה, יש בו דוגמת בחי' עתיק דאצילות עכ״ל עש״ה. שכונתו על ראש דא״ק הפנימי הנ״ל. וכל המדובר בע״ח ובכל כהאר״י מא״ק הפנימי, סובב בדיוק על התפשטות המלכות של ראש הזה בסוד הסתכלות ב' שהוא גופא דא״ק הפנימי, שהוא נקרא פרצוף גולגלתא דא״ק. אמנם גם הוא נעלם מהתחתונים להיותו רק בחי' שורש לעולם הנקודים, אבל לא לעולמות התחתונים, כמו״ש. שלתחתונים נחשב בחי' שורש דשורש לבד.

ובזה תבין מ״ש הרב בעה״ח ענף ה' והמשכיל יבין שגם בא״ק היה כל אותו הצמצום שבארנו למעלה וכו' עכ״ל. אינו סובב על ראש דא״ק, הס מלהזכיר, כי גם אפי' בראשים דפרצופין התחתונים אין נוהג בהם הסתלקות ולא כלום כמו״ש לעיל באות ב' ע״ש ואין צריך לומר בראש הא', אלא הכונה על פרצוף גולגלתא שהוא מתלבש ונעלם בע״ב החיצון, דהואיל שהוא בחי' התפשטות המלכות לבד, נמצאים האו״פ והאו״מ באים בכלי אחד, שזה גורם הסתלקות האור דהתפ״א של הגוף כמו״ש לעיל ובמקומו נמשך התפ״ב המלביש על הרשימו דהתפ״א.

והנה התפ״ב זו נק' ע״ב החיצון, ובתוכו מלובש ונעלם פרצוף גולגלתא שה״ס הרשימו דהתפ״א. אמנם תדע שגם התפ״ב זו בהכרח שתתפשט בבחי' ראש וגוף, דהיינו בבחי' הסתכלות א' והסתכלות ב' כמו שכייל לן הרב ז״ל בענף ה' הנ״ל.

והנה פרצוף ע״ב זה כולו בבחי' ע״ס דראש וע״ס דגוף, נמצא מלביש על פרצוף גולגלתא ומסתיים על בחי' הטבור דגולגלתא. והטעם שלא נתפשט עד סיום הקו, נתבאר בהקדמת אח״פ בפמ״ס ואכמ״ל.

ודע דכל הדרושים המדברים מראש וגוף דא״ק, סובבין על ע״ב החיצון הזה, אשר מבחי' גולגלתא וע״ב דע״ב הזה ג״כ אינו מדבר כמו״ש בענף ה' ותחילת הדיבור והעסק מתחיל מאח״פ שלו כנזכר שם. וענין עולם העקודים ה״ס הגוף של פרצוף זה, שבו האריך לבאר כל הפרטים של הסתלקות עה״ס שלו, וענין ביאת התפ״ב לשם בכל הפרטים.

והנה בראש של ע״ב ודאי לא היה שום הסתלקות, אמנם בבחי' הגוף שלו שהוא התפשטות המלכות של הראש, באים או״פ ואו״מ בכלי אחד ובוטשים זב״ז עד שנעלם ונסתלק האור ונמשכת התפשטות שניה למקומו של התפשטות הקדום שנסתלק, אמנם רשימו דהתפשטות הא' נשאר מלובש בתוכיותה של התפ״ב.

והנך מוצא שכל ענין התפ״ב שנמשך לכאן, אינו בא רק להשלים על גרעון שבכלים של הגוף שבפרצוף העליון, כי מסיבת האו״פ והאו״מ המעוקדים בכלי אחד, בוטשים זב״ז ואין הכלים יכולים לסבול האור שבתוכם עד שמסתלקים, וכדי להשלים גרעון זה יוצאת התפשטות ב' ומלבישה ומגינה על גוף העליון שיתקיימו בו האורות ולא יסתלקו עוד כמקודם. ותבין בזה שיש צורך לכל פרצוף עליון בקיומו של פרצוף התחתון המלביש לגופא שלו, משום דאי לאו פרצוף התחתון שהיא בחי' התפ״ב, לא היה קיום לאורות דגופא שלו וזכור זה.

והנה התפשטות הב' שנמשך והלביש על גופא דע״ב בהכרח שיתפשטו ג״כ בראש וגוף כמו העליונים ממנו כי טעם אחד לכולם כמ״ש הרב בענף ה' כנ״ל דמהסתכלות א' על המלכות יוצאים רק שרשי כלים, וע״כ גם המלכות של ראש מתפשטת עד מלכות דמלכות, שמהסתכלות ב' עולה או״ח ובזה מתגלים הכלים. וכללות התפשטות זו ראש וגוף יחד, נקרא פרצוף ס״ג החיצון. וראשו של ס״ג זה מלביש לגופא דע״ב מגרון עד הטבור דא״ק *ובטבור מסתיים מלכות של ראש בבחי' הסתכלות א'. ואח"כ חוזרת המלכות ומתפשטת לע״ס פרטיות שבה מכתר עד המלכות, ותופסת מקום **מטבורא דא״ק עד סיום שלו ומעלה או״ח, ומתגלים הכלים שלה בבחי' התפ״א, כנ״ל בפרצופין העליונים. וזהו גופא דפרצוף ס״ג. (צ״ל חזה. כוונתו על נקודות דס״ג שרק הם ירדו למטה מטבור דא״ק.)

מגרון עד הטבור דא"ק * ובטבור מסתיים –

* המ"מ (אצ"ל הג"מ – דהיינו הגהת מרן) ז"ל צ"ל חזה.

המלכות, ותופסת מקום ב' * מטבורא דא"ק עד סיום שלו –

* קיצר בלשונו כי היינו רק הנקודות דס"ג.

ב' הג"מ ז"ל כוונתו על נקודות דס"ג שרק הם ירדו למטה מטבור דא"ק.

צ

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ט / דברי הרב - פנים מאירות

אות ז

דברי הרב

ז) ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו, דע כי האור העליון אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות אשר יש בו כח היוד ספירות, אע״פ שעדיין לא ניכר היותם יוד אורות רק אחר גמר העקודים וכמ״ש בע״ה, אמנם ודאי כח של היוד אורות האלו היה בהם תחילה, רק לפי שלא היה האור נגבל תוך הכלי לא היה ניכר עדיין מציאות היותם יוד.

פנים מאירות

ז) מציאות העקודים וכו': ענין העקודים כבר נתבאר היטב לעיל בענפים ה' ו' ז' ומשם תדרשנו.דע כי האור העליון וכו': סובב כאן על בחי' ראש דע״ב, שהוא נבחן לבחי' מאציל אל ע״ס העקודים.אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות: דהיינו מלכות של ראש דע״ב שנק' פה, שמשם נתפשט בחי' הגוף דע״ב שנקרא עקודים, שבו התחילו הויות הכלים המגיעים לאצילות.לא ניכר היותם יוד אורות וכו': משום דמהסתכלות א' על כללות המלכות שמזה יוצאות ע״ס דראש אינו מספיק עדיין לגילוי בחי' הכלים.שלא היה האור נגבל תוך הכלי: כי המלכות הנותנת גבול וסיום על אור העליון, עדיין אין בכחה לעשות גבול על האור.

נבחן לבחינת מאציל אל ע"ס א' העקודים –

א' כוונתו לעקודים שע"ס עקודים בכלי אחד. וזה נעשה הכר כלי רק לאחר הסתלקות פרצוף גלגלתא. וע"ב לקח הכלים דגלגלתא. וכאן בע"ב אנו לומדים שבא אור לתוך הכלים. משא"כ בגלגלתא גם הגוף של גלגלתא נבחן לאור וכלי מעורבים זה בזה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ט / פנים מסבירות

אות ז

ז) והנה נתבאר היטב ענין גופא דס״ג הנק' ישסו״ת, ואשר גם בו קרה ענין הסתלקות האור כמו בגופין דעליונים שהוא ענין צמצום נה״י והעלאת מ״ן. גם נתבאר איך העלאת מ״ן הנז' גרם הזווג בראש הס״ג הנק' או״א עילאין, שעל ידי הזווג הזה נתחדשו האורות דגופא דס״ג הנקרא ישסו״ת בחידוש נפלא, בסוד השיתוף דמדת הרחמים במדה״ד.

והנה אחר ההתחדשות הנזכר, חזר ויצא אור דישסו״ת דרך נוק' עינים, ונתפשט במקומו הראשון למטה מטבור בסוד התפשטות ב', שהמה ע״ס דנקודים שנקראים פרצוף ב״ן, והלבישו לנה״י דא״ק אל מקום שבו היה התפשטות א' של ישסו״ת.

והנה פרצוף ב״ן הנזכר, הנה גם הוא נתפשט בראש וגוף כמו המדרגות הראשונות, להיות טעם אחד לכולם כנ"ל באות ב'. וגם בגוף שלו קרה ענין ההסתלקות כמו בעליונים, שהסתלקות זו נקראת בשם שביה״כ. ואף על פי שכבר נשתתף מדה״ר בדין, אמנם שיתוף זה הועיל רק בג״ר, מפני שהמלאכה הזו הנז', לא נעשית אלא באורות דישסו״ת שהיא בחי' ס״ג, והס״ג מג״ר הוא. ולפיכך לא הועיל עוד לז״ת שהם זו״ן התחתונים. ואכמ"ל ויתבאר בע"ה במקומו.

והנה אחר שביה״כ הנז', חזר והתפשט התפשטות ב' באותו מקום של התפשטות הקדום שנסתלק, ע״ד הפרצופין העליונים. והתפ״ב זו נקרא מ״ה החדש, שעמו יוצאות גם ט' ספירות התחתונות של פרצוף ב״ן כמו״ש במקומו אשר בהתפשטות זו כבר הגיע השיתוף דמדה״ר גם בז״ת שהם זו״ן התחתונים, ולפיכך נתקיים העצמות בכלים ולא נסתלקו יותר כמקרה הפרצופים העליונים ממנו.

ועתה מובנים היטב דברי חז״ל ראה שאין העולם מתקיים, דהיינו בכל גוף וגוף מפרצופין העליונים שנקרא עולם, אשר העצמות לא היה יכול להתקיים בהם כאמור, עד ששיתף עמו מדת הרחמים, שזה נעשה ונגמר ביציאת מ״ה החדש מן המצח. וכמו״ש ע״ז בע"ח ש"ג פ"ב בסו״ה ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, שיתף רחמים בדין ע״ש. ולפיכך מכאן ואילך נתקיים העולם, ונתלבש העצמות בכלים ושוב לא נסתלק.

ועם כל האמור זכינו להשכיל ולדעת דברי הרב בענף זה, אשר עולם התיקון שהוא מ״ה החדש הנז' ותשלום ט״ס תחתונות דב״ן שמחכמה ולמטה, הן הם בחי' התפ״ב של התפשטות הקדום דעשרת הכתרים של הנקודים הנק' פרצוף ב"ן, כמבואר.

גם נתבאר היטב ענין הב' המובא בע״ח ענף ה' שעמדנו עליו שם, שה״ע כלים ואברים שהעצמות מתפשטת בהם כנ״ל באות א' מדוע אינו נגמר בטרם שיעבור עליו ה' המדרגות גולגלתא וע״ב ס״ג מ״ה ב״ן. ובאמור מובן היטב שבטרם יציאת מ״ה החדש, אי אפשר לעצמות להתלבש בכלים אלא הולך ומסתלק, כי למיתוק מדת הרחמים הם צריכים שזה אינו נגמר אלא עם יציאת מ״ה החדש.

גם נתבאר המקור של התלבשות עליון בתחתון, שנמשך גם כן מענין הב' הנז' כמבואר, אשר התפשטות הב' שה״ע פרצוף התחתון, מלביש על רשימו דהתפ״א שהוא הגוף של פרצוף העליון. ובגלל הדבר הזה נחשב ג״כ פרצוף התחתון לבחי' תולדה ובן של פרצוף העליון, להיותו בחי' התפשטות שניה מגופאא שלו, ונמצא פרצוף ע״ב, בן ותולדה דפרצוף גולגלתא. וכן פרצוף ס"ג, בן ותולדה דפרצוף ע״ב. וכן מ"ה וב"ן, המה בנים דישסו״ת, שהוא בחי' גופא דס"ג, כי ע״ס דנקודים הנק' ב״ן, נחשבים ג״כ על בחי' ישסו"ת.

להיותו בחי' התפשטות שני, מגופא א' שלו –

א' עיין חלק ג' תשובה כ"ו שכל תחתון למשל ע"ב יצא מחזה דגלגלתא, ועשה זווג דהכאה שמחזה עד הפה דגלגלתא נק' ראש דע"ב החיצון, והגוף שלו הוא מחזה ולמטה. לכן נק' התחתון בן ותולדה להעליון.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ט / פנים מסבירות

אות ח

ח) ובזה יובנו דברי הרב בענין התלבשות הפרצופין זה בזה, שלפי שטחיות הלשון יהיו דבריו סותרים זה את זה בכמה מקומות, שפעם אומר שרק המלכות דפרצוף העליון מתלבשת בתחתון וט״ס הראשונות של העליון נמצאות מגולות. ופעם אומר, שנה״י דעליון מתלבשים בתחתון. ופעם אומר, שז״ס תחתונות דעליון מתלבשות בתחתון וג' ראשונות דעליון נשארות מגולות. ופעם אומר, דט״ס תחתונות דעליון מתלבשות בתחתון ורק כתר של העליון נשאר מגולה. ופעם אומר, דרק ז״ת דמלכות דעליון מתלבשות בתחתון. וכמוהם עוד סתירות מרובות לכאורה, שאכמ"ל ויתבארו עוד במקומם.

אמנם הכל הולך אל מקום אחד, כי להיות מקורו של התלבשות פרצוף עליון בתחתון נמשך מענין הב¬' כנ"ל באות א' ע"ש אשר כל הארה אינה נגמרת בטרם שיעבור עליה ה' המדרגות: גולגלתא ע״ב ס״ג מ״ה וב"ן, שכל מדרגה היא בחי' התפשטות ב' של מדרגה העליונה ממנה, שמשום זה נמצאת מלבשת לאותו המקום שבאה לשם לתקן, והוא בחי' הגוף של העליון, כי בראשים אינו נוהג הסתלקות ואין צריך להתפ״ב.

ולפיכך כייל לן הרב בע"ח ובמבו"ש ש"ג ח"ב פ"א דהגופות דכל הפרצופין מתלבשים ונעלמים כל אחד בתחתון הימנו, והראשים דכל הפרצופין נשארים תמיד מגולים ע״ש. וזה חוק כללי בכל מיני התלבשות שבכל הפרצופין דא״ק ואבי״ע כמו״ש לעיל.

אמנם בפרטיות יהיה המדובר לפי ערך אותו המבוקש שראוי להשכיל באותה ההלבשה. כי לפעמים צריכים להבין הענין לפי ערך הראש של הפרצוף העליון, ולפעמים בערך הגוף של הפרצוף העליון לבד, וכדומה, לפי המבוקש שעליו סובב הדרוש ההוא. ומה שאומר שרק מלכות דעליון מתלבשת בתחתון, יהיה המדובר לפי ערך הראש של פרצוף העליון, שכל בחי' הגוף המתלבש אינו אלא בחי' התפשטות המלכות של הראש לבד כנ"ל באות ב' ע״ש. ומה שאומר שז״ת דעליון מתלבשים בתחתון, יהיה המדובר לפי הגוף דעליון בערך עצמו, כי הגם שהיא בחי' מלכות לבד בערך הראש, אמנם הוא מתפשט לעצמו בע״ס ג״כ כמו הראש, וע"ס של הגוף נקראות תמיד ז״ת כמ״ש במקומו. ומה שאומר שרק ז"ת דמלכות דעליון מתלבשים בתחתון, מרמז לנו בזה שהפרצוף התחתון שהוא בחי' התפ״ב, אינו ממלא כל המקום של התפשטות הקדום, כי הכתר אינו יוצא בהתפ״ב אלא נשאר נעלם בפה דראש העליון כנ״ל בע"ח ענף ז'. ונודע שכתרב כולל ג״ר דג' ראשונות הם ע״ב וכתר כנ"ל בענף ח' בעה"ח אות ג' עש"ה בפמ"א ולפי״ז נמצא שבערך הראש דעליון, אין התחתון מלביש יותר כי אם ז״ת של המלכות שלו לבד.

ומה שאומר שט"ס תחתונות של העליון מתלבשות בתחתון, יורה על כללות הראש שנקרא כתר לבחי' הגוף שלו, שהוא בערך הזה ט"ת כלפי הראש, כמ"ש לעיל בענף ח' בעה"ח ובפמ"א שם אשר כללות הראש נק' כתר. ושם ביארנו הטעם בפרטיות, ובכללות תדע שכל שורש שאין עצמותו מתפשטת לתחתון אלא הארתו לבד נק' כתר. וכיון שבראש עדיין אינם ניכרים הכלים והם שם בבחי' שורש לכלים לבד כנ"ל ע״ש ובערך זה נק' הראש כתר והגוף ט״ת.

שכתר ב' כולל ג"ר כנ"ל –

ב' עיין בתע"ס חלק דף שכ"ש שכל מדרגה תחתונה לגבי העליונה נק' ו"ק, היינו פרצוף נשמה נק' ו"ק בערך קומת חיה וכו'.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות /ענף י */ פנים מסבירות

אות א

א) ביאור מציאות המלכים וכו' והנה ז' נקודות הנשארים מיוד נקודות הראשונים, ה״ס א״א או״א וזו״ן, כמו״ש בע״ה. והענין, כי בג״ר אין בהם רק בחי' עתיק יומין לבד, אך מהז' ולמטה יש כח א״א ואו״א וזו״ן הכל מעורבים יחד וכולל ביחד וכו' כי כל דבר תחתון יש בו כח עליון בהכרח, המתפשט בו וכו', אך כח התחתונים אינו מוכרח שיהיה בעליונים, לכן הג' ראשונות אין בהם רק סוד עתיק לבד. ועד״ז בז' כלים תחתונים, שיש בהם בחי' כלים דעתיק א״א או״א וזו״ן והכל מעורב ביחד וכו', אך כלים של ז' תחתונות דעתיק היו מצד אותה בחי' דעתיק יומין, שיש בז' כלים תתאין שמתו כנ״ל וכו' עכ״ל הרב ז״ל (בענף י' מאות א'-נ' ועי' בע״ח שי״א פ"ב).

המתבאר לנו מהדברים האלה, אשר כל פרצופי עולם האצילות וגם גופא דעתיק וכל פרצוף א״א בכללם, נאצלו והותקנו רק מבחי' ז״ת של עולם הנקודים ואין בהם מבחי' ג״ר ולא כלום, ומג״ר דע״ס דנקודים הותקן רק הראש דפרצוף עתיק לבד, וטעמו ונימוקו עמו כי כל דבר תחתון יש בו כח עליון המתפשט בו בהכרח, אך כח התחתונים וכו'. ולכאורה יהיו הדברים הללו בסתירה לכל הדרושים, ובשער י״א בע״ח פ״ה אומר להדיא אשר עתיק וא״א הותקנו מנקודה א' ואבא מנקודה ב' ואימא מנקודה ג', ורק ב' הפרצופין ז״א ונוק' הותקנו מז' נקודות התחתונות. ואין לדחוק ולתרץ אשר או״א לקחו רק ז״ת של נקודה ב' וג' אמנם הג״ר שלהם לקח עתיק, ע״ד שאיתא בע״ח בשער עתיק פ״א ע״ש, כי בפירוש אומר כאן שבכל ג' נקודות הראשונות אין בהם רק סוד עתיק לבד, שכח תחתון אינו מוכרח שיהיה בעליונים כנ״ל. וכבר העיר ע״ז מהרח״ו ז״ל עצמו במבו״ש ש״ג פ״ה ע״ש.

ענף * יוד –

* שה"מ (שער המלכים?) ס"ח.

א"א או"א וזו"ן, והכל מעורב ביחד וכו' אך * כלים

* זה נמצא שי' ס"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף י / דברי הרב - פנים מאירות

אות ו

דברי הרב

ו) ואמנם אין שכ״ה ניצוצין אלו כלים, רק אל ז' נקודות האחרונות. והם סוד ז' פעמים אדם שהם גי' שט״ו, ועם ה' גבורות הרי ש״ך. ונודע שה' גבורות הם כפולים, לכן הם שכ״ה. אך הג' כלים הראשונים, אינם מאלו הש״ך ניצוצין.

פנים מאירות

ו) אין שכ״ה ניצוצין אלו כלים רק אל ז' נקודות האחרונות: כי בראש אין נוהגת הסתלקות א אור זולת בגוף שהוא בחי' ז״ת. ועי' בפמ״ס כאן.

אין נוהג הסתלקות א' אור זולת בגוף –

א' הלא למדנו שאור דגדלות נסתלק גם מג"ר דנקודים. ויש לפרש שכוונתו על הסתלקות האור והכלים ירדו למטה מהפרסא ששם אין הרשימו דאו"י יכולה לרדת למטה מהפרסא. ורק חלק דאו"ח שבהרשימו יורדת. המכונה אור העב שבהרשימו ואור העב שבהרשימו בלי האו"י הנק' אור הזך הוא מכונה ניצוצין, לכן יוצא שהניצוצין האלו שייכים רק להגוף דנקודים. משא"כ בג"ר דנקודים, הכלים שנתבטלו נשאר באצילות ושם מאיר גם האו"י שבהרשימו. לכן אין להראש שייכות לניצוצין.

א' וגם י"ל לפי הכלל אין הסתלקות מדוע אנו לומדים שאור דגדלות נסתלק גם מהראש. תשובה. כי הג"ר דנקודים נתקנו בבחי' אב"א שהוא בחינת כי חפץ חסד. ולא צריכים חכמה. וכל החכמה שנתגלתה בג"ר דנקודים אפילו בכתר היה רק לצורך זו"ן שהם מכונים הרשימות של ד'-ג'. נמצא שהראש לקח גדלות רק בשביל ז"ת המכונה ז' מלכים. וכיון שהם נשברו אין להם צורך לאור דגדלות. לכן נסתלק כאן אור דגדלות גם בראש.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף י / דברי הרב - פנים מאירות

אות ט

דברי הרב

ט) והנה הז' אורות אלו של הז' נקודות תתאין, נשארו שם במקומן בלי לבוש, והג' נקודות עילאין נשארו האורות בתוך כליהם ולא מתו.

ולא ב' מתו –

ב' פירוש שנשארו באצילות. לכן האורות שכוונתו על הרשימו נשאר בתוך הכלים לאחר שנסתלק האור מהם, והכלים ירדו לגוף. כאן שהוא בחינת אצילות אז הרשימו המכונה אורות נשאר בתוך הכלים. משא"כ הרשימות של ז"ת דנקודים נשארו בלי הכלים שלהם.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף י / דברי הרב - פנים מאירות

אות י

דברי הרב

י) ועתה נבאר מציאות תיקון האצילות איך נתהוה, הנה הג' ראשונות כבר נתבאר שכליהם לא ירדו, והנה מסוד הכלים של הג' נקודות אלו נעשה מהם רישא חדא ובתוכו ג' מוחין, וזהו נקרא רישא דלא אתידע ונקרא רישא דעתיק יומין. הרי שג' נקודות הראשונים מן היוד נקודות, הם סוד רישא דלא אתידע.

פנים מאירות

י) נעשה מהם רישא חדא וכו' וזהו נק' רדל״א ונק' רישא דעתיק יומין: הבחן ראש וגוף עי' לעיל בפמ״ס ענף ט' אות א' וז'. ושם נתבאר שכל מדרגה מוכרחת להתפשט בסדר ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן, ועצם המדרגה בהתפשטותה הא' ראש וגוף נקראת עתיק, אלא שהראש נק' רדל״א וז״ת שהוא הגוף נק' ז״ת דעתיק או עתיק יומין. והתפשטות ע״ב נקרא א״א ואבא. והתפשטות ס״ג נק' או״א. ומ״ה וב״ן ה״ס זו״נ. עש״ה בכל ההמשך ועי' בפמ״ס כאן.הרי שג' נקודות וכו' ה״ס רדל״א: ויתבאר במקומו שעיקר ההבחן בין רדל״א לפרצופין שממנו ולמטה הוא, כי שאר הפרצופין כולם הם מברורי שביה״כ שעלו מבי״ע, משא״כ רדל״א שאין בו כלום מבחי' בירורי השבירה. וזה מה שהוכיח כאן שרדל״א נבנה מג' נקודות ראשונות שלא היתה בהם שבירה כלל.

הרי שג' נקודות ג' הראשונים –

ג' עיין בהסתכלות פנימית חלק י"ג שמפרש שם שבראש דא"א יש שם חלקים מבירורי בי"ע, שהם בחי' השערות דראש דא"א שעלו לעתיק לצורך זווג דא"א בלי לבוש דם' דצל"ם. ע"ש.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף י / דברי הרב - פנים מאירות

אות י

דברי הרב

י) ועתה נבאר מציאות תיקון האצילות איך נתהוה, הנה הג' ראשונות כבר נתבאר שכליהם לא ירדו, והנה מסוד הכלים של הג' נקודות אלו נעשה מהם רישא חדא ובתוכו ג' מוחין, וזהו נקרא רישא דלא אתידע ונקרא רישא דעתיק יומין. הרי שג' נקודות הראשונים מן היוד נקודות, הם סוד רישא דלא אתידע.

פנים מאירות

י) נעשה מהם רישא חדא וכו' וזהו נק' רדל״א ונק' רישא דעתיק יומין: הבחן ראש וגוף עי' לעיל בפמ״ס ענף ט' אות א' וז'. ושם נתבאר שכל מדרגה מוכרחת להתפשט בסדר ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן, ועצם המדרגה בהתפשטותה הא' ראש וגוף נקראת עתיק, אלא שהראש נק' רדל״א וז״ת שהוא הגוף נק' ז״ת דעתיק או עתיק יומין. והתפשטות ע״ב נקרא א״א ואבא. והתפשטות ס״ג נק' או״א. ומ״ה וב״ן ה״ס זו״נ. עש״ה בכל ההמשך ועי' בפמ״ס כאן.הרי שג' נקודות וכו' ה״ס רדל״א: ויתבאר במקומו שעיקר ההבחן בין רדל״א לפרצופין שממנו ולמטה הוא, כי שאר הפרצופין כולם הם מברוריד שביה״כ שעלו מבי״ע, משא״כ רדל״א שאין בו כלום מבחי' בירורי השבירה. וזה מה שהוכיח כאן שרדל״א נבנה מג' נקודות ראשונות שלאג היתה בהם שבירה כלל.

כי שאר פרצופין כולם, הם מברורי ד' שביה"כ –

ד' עיין בתע"ס חלק ח' דף שהגופים דכל פרצופי אצילות אפילו גוף דעתיק נעשה מבירורי בי"ע עי"ש.

ראשונות שלא היה ג' בהם שבירה כלל –

ג' כוונתו לקטנות דג"ר דנקודים שהם נשברו הן האורות והן הכלים. משא"כ כלים דגדלות לא לקח ראש דעתיק אפילו מכלים דגדלות דכתר דנקודים, המכונה מחצית כתר התחתון שלקח א"א וכו' ומה שאומר שלא היה בהם שבירה, יכולים לפרש שכוונתו על אור דגדלות שגרם השבירה, והוא לקח רק הכלים דקטנות שנשארו עם האור ביחד.

השלם:

בא"ק שיצא פרצוף הפנימי, והראש דפרצוף הפנימי אין התחתון יכול להלבישו. אלא רק על הגוף דפרצוף הפנימי הנק' פרצוף גלגלתא דא"ק שהוא פרצוף הכתר. ולאחר שנסתלק האור מהגוף דפרצוף הפנימי, יצא ע"ב ומלבישו עליו מבחוץ. וכן ס"ג וכו'. כי הפרצוף הפנימי נשאר על מקומו. לכן יש ללמוד שיצא אחורים המלבישים עליו. משא"כ כשיצא פרצוף הפנימי שהוא פרצוף הכתר שהוא הגוף שלו, הנק' מלך הדעת. וכשהוא נשבר לא יכול לומר שממנו יצא אח"כ מלך החסד שהוא בחינת חכמה. ומלביש לפרצוף הפנימי שהוא מלך הדעת. הלא הוא נשבר. ונמצא בבי"ע לכן אף אחד לא מלביש עליו.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / דברי הרב - פנים מאירות

אות ב

דברי הרב

ב) והוא, כי הנקודה א' שנקרא כתר, נתקנה עתה והיתה בג' בחי' שהם ג' רישין דא לעילא מן דא, הנזכר בתחילת אידרא זוטא, והם, כתר נחלק לב' רישין שהם עתיק יומין וא״א תחתיו אשר גם הוא מכלל כתר, וא״א זה הנקרא כתר יש בתוכו רישא תליתאי שהוא מו״ס שבו הנקרא חכמה, כמבואר ענינם באורך בדרוש עתיק לקמן, וג' אלו נתלבשו זה תוך זה.

פנים מאירות

ב) הנקודה א' שנק' כתר וכו': כ״ז נתבאר בענף הקודם בפמ״ס עש״ה.נתקנה עתה והיתה בג' בחי' וכו': ענין ג' רישין אלו יתבאר במקומו, והם כוללים ב' פרצופין עתיק וא״א בבחי' הראשים שבהם. ועי' בפמ״ס בענף הקודם אות ד'. ומשם תדע ב' ראשי הבחנות הנוהגים בכל פרצוף: א' הוא בחי' עצמות של הפרצוף הנק' הויה הפנימית שבו, ונק' ראש וגוף דעתיק. ב' הוא בחי' עסמ״ב היוצאים מד' אותיות דהויה הפנימית ונקראים: א״א או״א וזו״ן, אשר א״א יוצא מקוצו של יוד דהויה הפנימית שהיא נקודה א', ואו״א יוצאים מי״ה דהויה הפנימית שהיא נקודה ב' וג'. וזעיר יוצא מן הו' דהויה הפנימית שהיא שש הנקודות חג״ת נה״י. ונוק' דז״א יוצאת מה' תתאה דהויה הפנימית שהיא נקודה עשירית.

של א' יוד דהוי"ה הפנימית –

א' כוונתו לבחינת ב"ן שלקח מחצית התחתון שהוא קוצו של יוד. אבל מבחינת המ"ה הוא בחי' חכמה דמ"ה ומלביש לחג"ת דעתיק.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / פנים מסבירות

אות ב

ב) והנה יחד עם הבחן הנז' שהוא ע״פ שורש אצילות עצמותו של הפרצוף הנק' בשם הויה הפנימית, כנ״ל בענף הקודם הנה גם מתחבר עמו הבחן ב', שהוא ע״פ ארבעה הלבושים: ע״ב ס״ג מ״ה וב"ן, המלבישים אותו מבחוץ, כיא גוף פרצוף הפנימי העיקרי נק' גולגלתא, אשר מגולגלתא שבו עד שבולת הזקן מלביש ראש דע״ב החיצון, ומשבולת הזקן עד הטבור מלביש הראש דס״ג, ומטבור ולמטה מלבישים אותו מ״ה וב"ן.

וענין יציאת המלבושים דעסמ״ב, כבר נודע שהם באים מסבת הסתלקות האור הנוהג בגופים דכל הפרצופים, שבמקומם באה התפשטות ב' שנק' מלבוש על כלים דגוף שאורותיו נסתלקו, ובסבת המלבוש חזרו ונמשכו לשם. ונמצא שע״ב ה״ס התפשטות ב' של הגולגלתא, שצריך להשיב ולהחזיר האורות שנסתלקו מהגולגלתא שהוא פרצוף הפנימי ולהלבישו מראש עד סוף. אמנם נודע שהע״ב מסתיים על הטבור ונפסק שם, ואינו מלבישו מטבור ולמטה.

וטעם הדבר נתבאר בהקדמת אח״פ בפמ״ס אות ד' וה' כי ענין ההסתלקות הנוהג בכל גוף הוא מסבת הבטישא דאו״מ באו״פ, שהמה תלויים זה בזה ורדופים זה מזה, כמו״ש בפתיחה כוללת אות י"ב עש"ה. והנה אח״כ כשחזר המסך ונתעבה מכח אחורים שחזרו לבינה, נבחן המסך בזה לבחי' ג' ולא כלל לבחי״ד עש״ה. ולפיכך, זה ההתפשטות הב' שנק' ע״ב שהאו״י נזדווג במסך מבחי״ג, היה מוכרח להסתיים על הטבור, כי איך ימשיך הארותיו מטבור ולמטה שהוא בחי״ד דגוף הפנימי, בשעה שאין לו לע״ב מאורות וכלים דבחי״ד ולא כלום.

וכן פרצוף ס״ג החיצון שהוא בחי' התפ״ב של גופא דע״ב, אין לו כלל מאורות וכלים דבחי״ד, כי היא תולדה ממלכות דראש דע״ב שמלכות זו היא בחי״ג. ונמצא שגם הס"ג לא היה יכול להתפשט ולהלביש את הגוף הפנימי מטבור ולמטה, ולפיכך נשאר המקום הזה מגולה בלי לבוש. ואין להקשות ע״ז ממ״ש בע״ח, אשר הס"ג נתפשט עד סיום רגלי א״ק, כי התפשטות הזו שכתוב שם, אינו ענין הלבשה על חיצונית הגוף אלא ה״ס הטמנה וגניזו, דהיינו שירדו ובאו לתוכיותם דהאורות דלמטה מטבור, וקבלו צורתם. כמ"ש לפנינו בע"ה.

ונמצינו למדים בפרצוף א״ק, אשר ב' שלישים העליונים דגוף הפנימי הנק' ראש ותוך עד הטבור, שניהם מלאים מע״ס, כי שליש העליון נתמלא מע״ס דראש מע״ב החיצון, ושליש האמצעי שנק' תוך נתמלא מע״ס של ס"ג החיצון. אמנם שליש התחתון שנק' סוף, הוא לא נתמלא עוד מהסתלקות האורות שלו, שהרי אינו יכול לינק מע״ב ס״ג שלמעלה מטבור ולא כלום, להיות שאין לו שום יחס עמהם, שהם מבחי' אורות וכלים דמדה״ר ואין בהם ממדת הדין כלום, והסוף הוא כולו מדה״ד בלי שום חיבור דמדה״ר.

כי א' גוף פרצוף הפנימי העיקרי נק' גלגלתא –

א' גוף פרצוף הפנימי וכו', בכמה מקומות כתוב שהראש דע"ב מלביש מפה עד החזה דגלגלתא.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / פנים מסבירות

אות ב

ב) והנה יחד עם הבחן הנז' שהוא ע״פ שורש אצילות עצמותו של הפרצוף הנק' בשם הויה הפנימית, כנ״ל בענף הקודם הנה גם מתחבר עמו הבחן ב', שהוא ע״פ ארבעה הלבושים: ע״ב ס״ג מ״ה וב"ן, המלבישים אותו מבחוץ, כי גוף פרצוף הפנימי העיקרי נק' גולגלתא, אשר מגולגלתא שבו עד שבולת הזקן מלביש ראש דע״ב החיצון, ומשבולת הזקן עד הטבור מלביש הראש דס״ג, ומטבור ולמטה מלבישים אותו מ״ה וב"ן.

וענין יציאת המלבושים דעסמ״ב, כבר נודע שהם באים מסבת הסתלקות האור הנוהג בגופים דכל הפרצופים, שבמקומם באה התפשטות ב' שנק' מלבוש על כלים דגוף שאורותיו נסתלקו, ובסבת המלבוש חזרו ונמשכו לשם. ונמצא שע״ב ה״ס התפשטות ב' של הגולגלתא, שצריך להשיב ולהחזיר האורות שנסתלקו מהגולגלתא שהוא פרצוף הפנימי ולהלבישו מראש עד סוף. אמנם נודע שהע״ב מסתיים על הטבור ונפסק שם, ואינו מלבישו מטבור ולמטה.

וטעם הדבר נתבאר בהקדמת אח״פ בפמ״ס אות ד' וה' כי ענין ההסתלקות הנוהג בכל גוף הוא מסבת הבטישא דאו״מ באו״פ, שהמה תלויים זה בזה ורדופים זה מזה, כמו״ש בפתיחה כוללת אות י"ב עש"ה. והנה אח״כ כשחזר המסך ונתעבה מכח אחורים שחזרו לבינה, נבחן המסך בזה לבחי' ג' ולא כלל לבחי״ד עש״ה. ולפיכך, זה ההתפשטות הב' שנק' ע״ב שהאו״י נזדווג במסך מבחי״ג, היה מוכרח להסתיים על הטבור, כי איך ימשיך הארותיו מטבור ולמטה שהוא בחי״ד דגוף הפנימי, בשעה שאין לו לע״ב מאורות וכלים דבחי״ד ולא כלום.

וכן פרצוף ס״ג החיצון שהוא בחי' התפ״ב של גופא דע״ב, אין לו כלל מאורות וכלים דבחי״ד, כי היא תולדה ממלכות דראש דע״ב שמלכות זו היא בחי״ג. ונמצא שגם הס"ג לא היה יכול להתפשט ולהלביש את הגוף הפנימי מטבור ולמטה, ולפיכך נשאר המקום הזה מגולה בלי לבוש. ואין להקשות ע״ז ממ״ש בע״ח, אשר הס"ג נתפשט עד סיום רגלי א״ק, כי התפשטות הזו שכתוב שם, אינו ענין הלבשה על חיצונית הגוף אלא ה״ס הטמנהג וגניזו, דהיינו שירדו ובאו לתוכיותם דהאורות דלמטה מטבור, וקבלו צורתם. כמ"ש לפנינו בע"ה.

ונמצינו למדים בפרצוף א״ק, אשר ב' שלישים העליונים דגוף הפנימי הנק' ראש ותוך עד הטבור, שניהם מלאים מע״ס, כי שליש העליון נתמלא מע״ס דראש מע״ב החיצון, ושליש האמצעי שנק' תוך נתמלא מע״ס של ס"ג החיצון. אמנם שליש התחתון שנק' סוף, הוא לא נתמלא עוד מהסתלקות האורות שלו, שהרי אינו יכול לינק מע״ב ס״ג שלמעלה מטבור ולא כלום, להיות שאין לו שום יחס עמהם, שהם מבחי' אורות וכלים דמדה״ר ואין בהם ממדת הדין כלום, והסוף הוא כולו מדה״ד בלי שום חיבור דמדה״ר.

ה"ס הטמנה ג' וגניזו –

ג' הטמנה וגניזו. בתע"ס מבואר הטעם משום שהם רק בחי"ב ונתערבו ונצטמצמו וכו'. ?

הלבשה משמע שלאחר הסתלקות האורות נשארו הכלים עם הרשימות במקומם. היינו גוף דע"ב לגלגלתא מטעמים דס"ג לע"ב. משא"כ בחלק הס"ג שיורד למטה מטבור נק' הטמנה וגניזה משום שנתערבו וקבלו צורתם דלמטה מטבור, היינו שבחי"ב ובחי"ד נתערבו. שזה נק' שקבלו צורתם, ונצטמצמו והכלים לא נשארו על מקומם אלא שירדו לבי"ע.

ס"ט

ט"א * הטבור, שניהם –

* צ"ל עד הטבור.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / פנים מסבירות

אות ב

ב) והנה יחד עם הבחן הנז' שהוא ע״פ שורש אצילות עצמותו של הפרצוף הנק' בשם הויה הפנימית, כנ״ל בענף הקודם הנה גם מתחבר עמו הבחן ב', שהוא ע״פ ארבעה הלבושים: ע״ב ס״ג מ״ה וב"ן, המלבישים אותו מבחוץ, כי גוף פרצוף הפנימי העיקרי נק' גולגלתא, אשר מגולגלתא שבו עד שבולת הזקן מלביש ראש דע״ב החיצון, ומשבולת הזקן עד הטבור מלביש הראש דס״ג, ומטבור ולמטה מלבישים אותו מ״ה וב"ן.

וענין יציאת המלבושים דעסמ״ב, כבר נודע שהם באים מסבת הסתלקות האור הנוהג בגופים דכל הפרצופים, שבמקומם באה התפשטות ב' שנק' מלבוש על כלים דגוף שאורותיו נסתלקו, ובסבת המלבוש חזרו ונמשכו לשם. ונמצא שע״ב ה״ס התפשטות ב' של הגולגלתא, שצריך להשיב ולהחזיר האורות שנסתלקו מהגולגלתא שהוא פרצוף הפנימי ולהלבישו מראש עד סוף. אמנם נודע שהע״ב מסתיים על הטבור ונפסק שם, ואינו מלבישו מטבור ולמטה.

וטעם הדבר נתבאר בהקדמת אח״פ בפמ״ס אות ד' וה' כי ענין ההסתלקות הנוהג בכל גוף הוא מסבת הבטישא דאו״מ באו״פ, שהמה תלויים זה בזה ורדופים זה מזה, כמו״ש בפתיחה כוללת אות י"ב עש"ה. והנה אח״כ כשחזר המסך ונתעבה מכח אחורים שחזרו לבינה, נבחן המסך בזה לבחי' ג' ולא כלל לבחי״ד עש״ה. ולפיכך, זה ההתפשטות הב' שנק' ע״ב שהאו״י נזדווג במסך מבחי״ג, היה מוכרח להסתיים על הטבור, כי איך ימשיך הארותיו מטבור ולמטה שהוא בחי״ד דגוף הפנימי, בשעה שאין לו לע״ב מאורות וכלים דבחי״ד ולא כלום.

וכן פרצוף ס״ג החיצון שהוא בחי' התפ״ב של גופא דע״ב, אין לו כלל מאורות וכלים דבחי״ד, כי היא תולדה ממלכות דראש דע״ב שמלכות זו היא בחי״ג. ונמצא שגם הס"ג לא היה יכול להתפשט ולהלביש את הגוף הפנימי מטבור ולמטה, ולפיכך נשאר המקום הזה מגולה בלי לבוש. ואין להקשות ע״ז ממ״ש בע״ח, אשר הס"ג נתפשט עד סיום רגלי א״ק, כי התפשטות הזו שכתוב שם, אינו ענין הלבשה על חיצונית הגוף אלא ה״ס הטמנה וגניזו, דהיינו שירדו ובאו לתוכיותם דהאורות דלמטה מטבור, וקבלו צורתם. כמ"ש לפנינו בע"ה.

ונמצינו למדים בפרצוף א״ק, אשר ב' שלישים העליונים דגוף הפנימי הנק' ראש ותוך עד הטבור, שניהם מלאים מע״ס, כי שליש העליון נתמלא מע״ס דראש מע״ב החיצון, ושליש האמצעי שנק' תוך נתמלא מע״ס של ס"ג החיצון. אמנם שליש התחתון שנק' סוף, הוא לא נתמלא עוד מהסתלקות האורות שלו, שהרי אינו יכול לינק מע״ב ס״ג שלמעלה מטבור ולא כלום, להיות שאין לו שום יחס עמהם, שהם מבחי' אורות וכלים דמדה״ר ואין בהם ממדת הדין כלום, והסוף הוא כולו מדה״ד בלי שום חיבור אדמדה״ר.

הוא כולו מדה"ד, בלי שום חיבור א' דמדה"ר –

א' בחי"ד נקראת מדה"ד משום שיש שם העביות הכי גדולה שעליה הי' הצמצום. ובערך זה נחשב ע"ב ס"ג למדת הרחמים משום שהעביות שלהם כבר נפחתה ואין לו עוד העביות הגדולה כמו שיש בגלגלתא. משא"כ נמצא גם כל העביות שהיתה במחשבת הבריאה. והיא מקבלת רק חלק משום שהיא רוצה בהשתוות הצורה. נמצא שכל העביות נשאר במטבור ולמטה. לכן אין לע"ב ס"ג יחס עמהם.

ס"ט

ט"א היטב לעיל בענף ט' אות * ח' ע"ש –

* צ"ל אות ה'.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / דברי הרב - פנים מאירות

אות ח

דברי הרב

ח) והתשובה בזה, כי ודאי שמאותן יוד נקודות הראשונות, לא היו רק ה' נקודות לבד, זו גדולה מעלתה על זו, והם בחי' ה' פרצופים הנ״ל, שנעשו אחר התיקון.והנה כל נקודה ונקודה מהם, צריך שתהיה כלולה מיוד נקודות פרטיות שבה, כדי שיעשו אח״כ כל אחד מהם בחי' פרצוף אחד כלול מי״ס, ואמנם לא היה כך מתחילה, והיה חילוק באלו הנקודות באופן זה, כי הנקודה א', ב', ג', כולם היו שלימות בכל חלקיהם.פירוש, שבכל נקודה מהם היה יוד נקודות פרטיות, וכל אחד מאלו הג' ראשונות היתה כלולה מיוד נקודות, אמנם הנקודה הראשונה כתר, היתה גדולה מכל היוד אשר למטה ממנו, וכן הב' נקודות שהם הב' וג' חכמה ובינה, היו גדולים מכל מה שלמטה מהם. אבל הנקודה הד' אשר היא בחי' ז״א, לא יצאה כלולה מיוד נקודות פרטיות שבה, רק יצאה כלולה מו' נקודות, שהם ו' נקודות התחתוניות מהנקודה ההיא, וחסרו ממנה ג' נקודות הראשונות הפרטיות שבה.

פנים מאירות

ח) זו גדולה מעלתה על זו וכו': פי', כי העליון כולל כל מה שתחתון הימנו, וע״כ נמצא הכתר גדלה מעלתו על כולם, אמנם נקודה של החכמה נגרעה מבחינת כתר, ונקודה דבינה נגרעה מב' הראשונות, ונקודה דז״א נגרעה מג״ר, ונקודה דמלכות נגרעה מכולם ואין בה אלא בחי' עצמה בלבד. ולפי״ז נמצא, שזו גדלה מעלתה על זו. ודע שזהו מטעם שגם הג״ר דנקודים יצאו מחוסרי השלימות, אמנם בשלימותם נמצאים כל ה' הפרצופין בקומת כתר.והנה כל נקודה ונקודה וכו' כדי שיעשו וכו' בחי' פרצוף וכו': וצריך להבין היטב ההפרש בין נקודה לספירה ולפרצוף. וזה נתבאר בע״ח שער ל' דרוש ז' וז״ל: והבן היטב ג' חלוקות אלו: נקודה וספירה ופרצוף, כי נקודה היא עשיה שבספירה, וספירה היא בחי' הספירה השלימה מאבי״ע שבה, ופרצוף הוא קשר יוד ספירות וכל ספירה מהם שלימה מאבי״ע, וזכור מאד מאד כלל זה עכ״ל. פי', כי ד' בחי' הנודעות חו״ב ז״א ומלכות נק' אבי״ע, ונמצא שבחי' ד' נק' עשיה דהיינו מלכות שעליה הי' צמצום א' שמשם ואילך נתקנה למסך המעלה או״ח או מ״נ. ונק' נקודה אמצעית, מפני שעושה סוף וסיום לאור שלא יעבור דרכה, כמ״ש בענף א'. וג' בחי': חכמה בינה ז״א, נק' אצילות בריאה יצירה. ומכאן תדע שבכל מקום שנזכר השם נקודה, יורה בדיוק לאותה הבחינה המסיימת לפרצוף או המתוקנת להעלאת מ״ן ואו״ח.והנה מכח צמצום ב' שנק' צמצום נה״י דא״ק, נכללה הנקודה האמצעית הנזכרת בכל ספירה וספירה מע״ס, שה״ס עשר הנקודות שיצאו בעולם הנקודים, כמ״ש בפמ״ס ענף ט'. אשר לפי״ז היה צריך לצאת מכל ספי' וספירה פרצוף שלם ראש תוך סוף, ע״י התפשטות ע״ס דאו״י על הנקודה שבספירה ההיא המעלת או״ח ומשוה קומתם עד הכתר כנודע, שהרי הנקודה המסיימת ומעלה או״ח כבר נמצאת בכל ספירה אפרטית מעה״ס, והנה לא היה כן, אלא שיצא מתחילה רק חלקי הנקודה שבכאו״א מעה״ס, דהיינו אותן הבחינות המסיימות ומעלות מ״נ שהם בחי' עשיה שבכאו״א מעה״ס, אמנם התפרטות אור ישר לזווג שלהם לא יצאו כאן.ובזה תבין ג' החלוקות הנ״ל, כי נקודה יורה בדיוק על בחי' עשיה שבכל ספירה שהיא הבחי' המסיימת ומעלה או״ח. ופרצוף, יורה אצילות שלם ברת״ס, דהיינו התפשטות ע״ס דאו״י על הנקודה, שע״י הזווג עולות ממנה ע״ס דאו״ח ועי״ז מתקשרותונכללות עשר הספירות זב״ז ומתפשטות בקומה שוה עד הכתר. ונמצא שבכל ספירה פרטית מהפרצוף ההוא יש בה אבי״ע שלימה שה״ס חו״ב וזו״נ הן בראש והן בגוף. ובזה תבין דברי הרב כאן שכל נקודה ונקודה מהם צריך שתהיה כלולה מיוד נקודות פרטיות, כלומר הגם שלא יצאו כאן רק ה' בחי' דעשיה שבכאו״א מכח״ב זו״ן, אמנם עכ״פ צריכים להיות שלימים באופן שאח״כ כשיגיע עליהם האור ישר מא״ס ב״ה יהיו ראוים להעלות מ״נ ואו״ח, שיצאו ע״ס שלימות בכל ספירה וספירה מהם הן בבחי' ראש והן בבחי' גוף בסוד פרצוף. ואומר, שאפילו זו השלימות דבחי' העשיה לא היה אלא בג' נקודות הראשונות וכו'. כמ״ש לקמן.כולם היו שלימות בכל חלקיהם וכו': היינו בזה השיעור שהולך ומפרש, שהוא כלפי זו״נ, אמנם בערכם עצמם לא היו שלימים, ועי' בפמ״ס כאן.יוד נקודות פרטיות: פירוש, שהמ״נ היו שלימים מב' חלקיהם, הנק' פנימית המ״נ וחיצונית המ״נ, כמ״ש בסמוך. ולפיכך ראוים לזווג שיצאו עליהם ע״ס שלמות. וזה אמרו, שהיה בכל נקודה בחי' יוד נקודות. כלומר, בחי' עשיה ומ״נ מע״ס הנק' יוד נקודות, כמ״ש לעיל, כי נקודה יורה על בחי' המסך והמ״נ שיש בבנין הספירה מקודם הזווג הנעשה עליה, והבן.וכ״א מאלו הג״ר היתה כלולה מיוד נקודות: כמו שנתבאר לעיל, שאחר צמצום ב' נכללה נקודת הצמצום בכל ספירה פרטית מעה״ס, ונמצא שכל אחד מהג״ר יש לו נקודה ומ״ן השלמים מפו״ח כנ״ל. ונמצא שכל אחד מהם ראוי להתפשט על ע״ס שלמות. שזה נק' כלול מיוד נקודות.כתר היתה גדולה מכל היוד וכו': כי עשר נקודות אלו יצאו מישסו״ת הפנימי שלמעלה מטבור דא״ק, וע״כ יצאו כפי היחס שלהם בישסו״ת הפנימי. כמ״ש במקומו בע״ה.בחי' ז״א וכו' רק יצאה כלולה מו' נקודות וכו': פי', כבר נתבאר שמצמצום ב' ואילך נשתתפה נקודה האמצעית שה״ס מסך דמדת הדין בג' בחי' הראשונות שהם מדת הרחמים, ויש עתה מסך משותף משורש הרחמים ומשורש הדין וגם מבחי' התכללותם יחד. והנה זו הבחי' של התכללותם יחד נבחנת לשתי בחי': שכלפי שורש הרחמים משמש לחיצוניות שנחשב למ״ן דג״ר, וכלפי שורש הדין נבחן לפנימית שנחשב למ״ן דגוף, ונמצא ששורש הרחמים וההתכללות דמה״ד משמש לפו״ח לראש וג״ר. ושורש הדין וההתכללות דמה״ר נבחן לחיצונית ופנימית דגופא.ובזה תבין המוזכר בכ״מ, שחיצונית דעליון נעשה פנימית לתחתון וכן להיפך, כי בחי' התכללותם יחד הנז' משמשלחצונית בשביל מ״נ דראש שנק' עליון. והוא עצמו כלפי הגוף ששם שורש בחי״ד שהיא מדה״ד נעשה בו בחי' פנימית של רחמים, והבן היטב.ונתבאר בפמ״ס ענף ט' אות ה' שע״י תיקון המ״נ הנזכר שנתקן מכח ירידת ישסו״ת למלכות ונתחברו רחמים בדין בסוד צמצום ב', עלו אז ישסו״ת ומלכות המחוברים בסוד מ״נ לזווג ע״ב ס״ג דא״ק הפנימי, ויצאו עליהם ע״ס דאו״י ואו״ח בסוד פרצוף שלם ראש וגוף ובזה חזרו כל אחד למקומו, שישסו״ת בהיותם בחי' ג״ר וראש לקחו פו״ח דמ״ן המיוחסים להם, שהפנימית היא שורש הרחמים, והחיצונית ה״ס ההתכללות דמה״ד שבהם, ונסתיימו למעלה מטבור דא״ק כבתחילה. וזו״ן שהם הגוף מאור הזווג הנ״ל ירדו למטה מטבור דא״ק, והמה לקחו פו״ח דמ״ן המיוחסים למטה מטבור, שהחיצונית היא שורש הדין, והפנימית ה״ס התכללות הרחמים שבו.והנה התפשטות זו הנעשה בפנימית א״ק הנזכר הוציאו לבושיהם לחוץ, והן הם עשר הנקודות הנ״ל שהרב מדבר מהם כאן, שג״ר שלהם ה״ס ראש וז״ת שלהם ה״ס גוף. אמנם יצאו רק מפרצוף העליון שלמעלה מטבור דא״ק שנק' ישסו״ת שה״ס ראש כנ״ל. וכיון שנתפשטו בנקודים לראש וגוף, נמצא שהראש היה לו מ״ן שלמים מפו״ח שהמה ג״ר דנקודים, אבל בהתפשטות הגוף שהמה ז״ת דנקודים נמצאים רק בפנימית המ״ן שהיא בחי' התכללות הרחמים בדין, וחסרים מחיצונית המ״ן המיוחס להם, דהיינו שורש הדין עצמו שהוא חיצונית המ״ן ביחס הגוף כנ״ל. שהרי זו״ן הפנימי שלמטה מטבור דא״ק ששם שורש הדין עדיין לא הוציא לבושיו לחוץ, ולפיכך גם בחי' העשיה שה״ס המ״ן שבז״ת דנקודים לא היו בשלימות, ואין בהם קשר של פרצוף ואינם ראויים לזווג כלל, והכל מטעם שחסר להם החיצונית דמ״ן.ונודע שעשר נקודות הנ״ל בכללותן נבחנות על ראש תוך סוף, כי ג״ר הוא ראש, וז״ת שהיא גופא נבחן על תוך סוף, אשר בחי' ז״א שבגוף נמשך מפה עד הטבור וכולל ט״ר דגופא ונק' תוך. ומטבור ולמטה היא בחי' מלכות עצמה לבדה ונק' סוף. ונודע שחלק הגוף מטבור ולמטה היא בחי' ד' שנק' שורש הדין שבמ״ן, שזה לא יצא כלל בגופא דנקודים. ולפי״ז נמצא שכל חלק הזה שנק' סוף דהיינו מטבור ולמטה שנבנה כולומשורש הדין לא יצא כלל בנקודים. ונמצא שכל גופא דנקודים אינו אלא בחי' ז״א לבדו שנק' תוך דכללות הנקודים. שהיה צריך לכלול ט״ר דגופא כנ״ל, אמנם גם הוא חסר ג״ר, מפני שאינם יוצאים אלא ע״י זיווג על המ״ן, והמה בחסרון חיצוניותם. וא״כ חסר מג' ראשונות שלו וגם חסר מבחי' מלכות דגופא שה״ס מדה״ד כנ״ל, ואין בו רק שש נקודות חג״ת נה״י לבד.

או"ח, כבר נמצא בכל ספירה א' פרטית –

א' יש לפרש שכוונתו על ו' נקודות של ז"א מדוע לא יצאו ו' פרצופים כמו שיוצא על ג' נקודות הראשונות המכונה א'. ב'. ג'. שיצאו פרצוף כתר ואו"א כמ"ש בסוף המאמר הזה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / פנים מסבירות

אות ו

ו) והנה נתבאר היטב ענין רת״ס דא״ק בסוד הויה הפנימית שבו, אשר הראש נבחן לרחמים פשוטים שאינם מורכבים כלל מבחי״ד. והתוך הוא ג״כ מדה״ר, אמנם משורשו מורכב ממדה״ד אלא שהיא בחי' הרחמים שבדין, ונמשך מפה עד הטבור. והסוף שהוא מטבור ולמטה נבחן למדה"ד בעצמו שהיא בחי"ד כמ"ש לעיל אות א'. וכן נתבאר הבחן רת״ס הנ״ל ע״פ לבושי עסמ״ב המתחברים ברת״ס דהויה הפנימית שהם הגולגלתא, שע״ב מלביש על הראשא תוך שלה וס״ג מלביש על התוך לבדו עד הטבור, שעדיין נשאר הסוף שהוא מטבור ולמטה מגולה בלי תיקון לבוש. ואז ירדו הישסו״ת לפנימיות שמטבור ולמטה דא״ק ונעשה שם תיקון עליית מ״ן ופרסא, שעי״ז נעשה זווג חדש ויצא בפנימיות דא״ק פרצוף שלם ראש וגוף, אשר הגוף דפרצוף החדש ירד שוב למטה מטבור דא״ק, ואז נתתקנו מהסתלקותם הא' כמו שהארכנו לעיל. ודע שזה הפרצוף שיצא בכח המ"ן למטה מטבור נק' זו״ן או מ״ה וב״ן דא״ק, שמהם נעשה בחי' הסוף דפרצוף א״ק, שז״א נק' מ״ה והמלכות נק¬' ב"ן. ונמצא שבפנימיות א״ק, כבר נשלם בחי' ראש תוך סוף על היכנו.

אמנם בבחי' הלבושים האלו דא״ק שהמה צריכים ג״כ להתפשט ברת״ס, כמו שהארכנו בענפים הקודמים נמצא שהם עדיין חסרי הסוף שנקרא מ״ה וב"ן, ואין להם אלא ראש ותוך לבד הנק' ע״ב וס"ג. והנה לתיקון זה, הוציאו מ״ה וב"ן הפנימים הנ״ל אורותיהם לחוץ, והם הלבישו עליו בחוץ מטבורו ולמטה, כמ"ש לפנינו.

אכן מתחילה יצא בחי' הב״ן מפנימיות לחוץ ואח״כ יצא המ״ה, כמ"ש בע״ח שער ה' פ"א ע״ש ולעיל בעה״ח ענף ח' בסופו. דהיינו שיצאה הנקבה תחילה שנק' ב"ן ואח״כ יצא הזכר שנק' מ״ה, וזה ודאי צריך ביאור מאי נשתנה מקום זה מבכל המקומות, דהנקבה קדמתו לזכר.

ועוד קשה, כיון דמ״ה החיצון הוא התפ״ב של פרצוף ב"ן החיצון, כמבואר לעיל בעה״ח ענף י' בסופו ונודע דכל התפשטות ב' יוצאת בחסר כתר בערך התפשטות הקדום, כנ״ל בענף ט' בפמ"ס ע״ש ולפי"ז היה המ״ה צריך לצאת בערך הב״ן בהעלם הכתר. ובעה״ח שער כ"ג פ"ח מצינו ההיפך ממש, כי כתר דמ״ה נחשב מגוף הפרצוף וכתר דב״ן אינו נחשב מגוף הפרצוף, אלא ששייך לבנין פרצוף העליון, ונמצא שהב״ן יצא בהעלם הכתר ולמ״ה יש לו כתר. ומלבד זה מפורסם בכ״מ, שמ״ה גדול הוא מב״ן, באופן שמ"ה הוא מתקן את הב״ן. וכיון שסוד מ״ה וב"ן אלו מקיפין בכל ההמשך דפרצופי אבי״ע, כמ״ש בע"ח שער ט' פ"ז דאין לך ניצוץ קטן בכל האצילות שלא יהיה מחובר ממ״ה וב"ן, וע״כ אבאר אותם כפי האפשרות שבמקום הזה.

והעיקר צריך להבין היטב, למה לי כל החיבור הזה דמ״ה וב״ן בכל ניצוץ וניצוץ מפרצופי האצילות הן בפרצופין הזכרים והן בנוקבין. ועוד, כיון שמ״ה הוא בחי' ז״א וב״ן הוא בחי' נוק', א״כ היה המ״ה צריך להיות בפרצופי הזכרים והב״ן בנוקבין.

שהע"ב מלביש על הראש א' תוך שלה –

א' כוונתו לראש תוך דגוף שהוא עד החזה נק' ראש. ומחזה ד הטבור נק' תוך. ומטבור ולמטה נק' סוף.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יא / פנים מסבירות

אות ט

ט) ולהבין זה צריך שתזכור היטב ענין ה' הבחי' שבמסך דכלי מלכות שנתבארו היטב בפתיחה אות ח' ובפמ״ס בענף ג' וד' אות ב' וח' עש"ה ואביאם כאן בקצרה, כי באמת ענין עשר הספירות מתחילות רק מנקודים ולמטה, אשר מכח ירידת ישסו״ת למטה מטבור דא״ק ועלו למ"ן ונכללה בחי״ד בכל בחי' ובחי' מד' בחי' דאו״י, הנה מכח זה נעשה כלי בכל אחד ואחד מע״ס, ואז נעשה זה המציאות של עשר הספירות אור וכלי לכל ספירה. משא״כ בעקודים ואצ״ל למעלה אמעקודים, לא הי' שם אלא מציאות כלי אחד שהיא בחי״ד כמבואר בכ״מ, וא״כ איך אנו מבחינים שם בחי' ע״ס, כיון שלא יש אלא כלי אחד של מלכות. והנה זה מבואר היטב בשער עקודים ובשער מול״מ פ"א אשר הכלים נעשו מתוך הסתלקות האורות ע״ש.

וענין הסתלקות זו, נתבאר היטב בענפים הקודמים, שנמשך מסוד הזדככות המסך, שאו״מ ואו״פ בוטשים זב״ז עיין בענפים הקודמים ובפתיחה אות ח' אשר האור הפנימי והאור חוזר שה״ס או״מ, תלויים זה בזה ורדופים זה מזה מסבת היותם בכלי אחד, ועל כן הולך המסך ומזדכך מבחינה לבחינה מהתעבות שלו דבחי״ד. ומתחילה מזדכך לבחי״ג ונסתלק אז אור הכתר ונשאר בבחי' חכמה. ואח״כ מזדכך לבחי״ב, ונסתלק גם כן אור החכמה ונשאר בבחי' בינה. ואח״כ מזדכך לבחי'א, ונסתלק אור הבינה ונשאר בבחינת ז״א. ואח״כ מזדכך לבחי' השורש, כלומר שנזדכך לגמרי, ואז אין בו כח להעלות או״ח כלל ומסתלק האור לגמרי עש"ה ובענף ג' בפמ"ס. והנה מכח העליות והסתלקות הבחי' בזה אחר זה, נרשמות במסך שבכלי מלכות ה' מדרגות: כח״ב ז״א ונוקבא, שהמה נבחנים מתתא לעילא, כלומר כל שהוא עב ביותר ומסך שלו יותר חזק הריהו חשוב ביותר, כי בחי״ד דמסך מגלה או״ח הגדול מכולם שהוא עד קומת כתר. ובחי״ג שהוא יותר זך מבחי״ד, שנמצא המסך שאינו כל כך עב וחזק, ע״כ אורו יותר קטן ומעלה או״ח רק לקומת חכמה וכו'. וכמו שביאר הרב בשער מרשב״י באד״ר בד״ה ברישומי (דף ר') עש״ה.

ובזה מתבאר לנו הטעם שהטבור שהוא בחי' פנימית המסך והמ״נ נק' בשם כתר, והוא משום שהיתה בסוד ההזדככות דשורשה שאינה מעלה או״ח כלל, אשר בערך ע״ס דאו״י הנבחנות מעילא לתתא נקרא כתר, כמ"ש בפתיחה אות ח'. דהיינו שלא היתה מעלה או״ח כלל, ואפי' מבחי' א' דמסך גם כן לא היתה יכולה להעלות. והוא הטעם שו״ק דז״א חג״ת נה״י יצאו פרודות זו מזו, כי לא היה להם בחי' המסך שבכלי מלכות המעלה או״ח ומקשר אותם בקומה אחת. והבן היטב כי אם היה בחי' עביות ומסך אפילו של בחי' א' אז היתה מקשרת עכ״פ כל חג״ת נה״י אלו לפרצוף אחד קטן בקומת ז״א ואז היתה גם המלכות דבוקה עמו יחד, משא״כ עתה שאין בה עביות ומסך כלל להיותה מזוככת בסוד הכתר והשורש, א״כ אינה מעלה או״ח כלל, ונמצאות חג״ת נה״י דז״א פרודות זו מזו וגם המלכות עצמה נפרדת מכולם, שאין לה שום חיבור עמהם, והבן היטב.

ובזה תבין ההפכיות שבין ז״א לנוק', אשר בז״א חסר ג' ראשונות כח״ב, ובנוק' חסרות ט' תחתונות חו״ב זו״ן כמ"ש הרב כאן ובהנ״ל תבין זה היטב, כי מאחר שהנוק' לא קיבלה בחי' מסך מבחי' אחת שבד' הבחי', אלא היתה מזוככת בבחי' כתר שלה ע״כ לא העלתה או״ח, וממילא לא יצאו הג״ר שהם הכח״ב, וט״ת שלה לא יכלו להתפשט מטבור ולמטה, כי אינם נמשכים לפרצוף אלא בסוד זווג דהכאה כנ״ל, ומטעם זה גם לא היה ביניהם קשר של שום בחי' פרצוף כאמור.

מעלה א' מעקודים –

א' כוונתו לגלגלתא הוא חושב עקודים מע"ב ולמטה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יב / פנים מסבירות

אות ב

תוכן

ב) ובזה נבין תירוצו ג״כ וז״ל: אשר כל דבר שבא מתחילה בבחי׳ שורש ועיקר אינו מסתלק בעת הפגם, אמנם מה שבא לה בסוד תוספת בעת התיקון וכו׳, הם מסתלקים בעת הפגם וכו׳ עכ"ל. רצונו לומר, דע״כ לא יצאו ג״ר דז״א וט״ת דנוק׳ בע״ס דנקודים, הוא כדי שיוכלו להסתלק אח״כ בעולם התיקון בעת הפגם דהיינו לסבת מעשיהם של רשעים, ובסבת מעשיהם של צדיקים יחזרו שוב לז״א ונוקב׳. וכאן עמקות גדולה, ומקודם אנו צריכים להבין ההבחן הזה שיש בין שורש לתוספות ולידע היטב כל מה שיש בזו״ן של עולם התיקון מבחי׳ עיקר ושורש שלהם ומה שמגיע להם בסוד תוספת, וזה תלוי בידיעת מ״ה וב״ן על בוריים, כי אין לך כל ניצוץ קטן בכל האצילות שאין בו מ"ה וב"ן כמ״ש בע״ח בש"ט פ״ז עש״ה. ותדע שכל בחי׳ ב"ן שישנו בפרצוף נבחן מעיקר ושורש הפרצוף, וכל בחי׳ מ״ה שישנו בפרצוף נבחן רק לבחי׳ תוספת לבד כמו שיתבאר לפנינו בע״ה.

ומתחילה נקדים תמיהא גדולה שיש לכאורה להקשות על דברי הרב, שלפי המתבאר נמצא שכל החסרון שבעולם הנקודים הוא מחמת החסרון של הסוף שהוא ט״ת דנוק׳ דז״א, דהיינו בחי׳ מטבור ולמטה דגופא דנקודים שנק׳ נה״י, דע״כ יצא גם התוך שהוא ז״א בחוסר ג״ר, וע״כ לא יכלו לקבל אח״כ האורות שנתחבר להם מנה״י דא״ק כנ״ל בפמ״ס ענף י״א אות י׳ וכמו״ש במבו"ש ובע"ח אשר האור שהגיע להם מיסוד דא״ק היה בו פרצוף שלם, כלומר מראש תוך סוף, והכלים דזו״ן היו בלי קשר של פרצוף, כי חסר שם בחי׳ הסוף דהיינו מטבור ולמטה, וע״כ נשברו וירדו לבי״ע. ולפי״ז קשה מאוד, כי לא מצינו תיקון לזה בעולם האצילות, שהרי גם בעולם התיקון אחרי שביה״כ נסתיים ג״כ האצילות ממש על מקום הטבור דנקודים, שנק׳ כתר נוק׳ כמ"ש בענף י׳ בעה״ח ובכ״מ ומשם ולמטה נשאר המקום לעלמין תתאין הנק׳ בי״ע, ונמצא שכל החסרון דט״ת דנוק׳ לא יתמלא כלל, ואם כן איך יצאו שם בחי׳ הג״ר והאצילות, בו בעת שהאצילות חסרה הסוף כמו הנקודים בזמן שביה״כ.

אמנם זה סוד מה שכתב בעץ חיים שער ג׳ פ״ב, אשר הא״ס ב״ה התלבש את עצמו בחכמה ובמלכות דא״ק, כדי להאציל עולם האצילות, ע״ש. פירוש דבריו, כי חכמה דא״ק ה״ס ע״ב דא״ק ומלכות דא״ק הוא סוד ב״ן דא״ק כנודע. וכבר נתבאר ענין ה״פ דא״ק על היכנם לעיל בענף ט׳ בפמ״ס, ומשם תראה ההבחן בין פרצוף הפנימי דא״ק ופרצוף ע״ב דא״ק, אשר כל רת״ס דפרצוף ע"ב מלבישים רק לבחי׳ ראש ותוך אדפרצוף הפנימי עד הטבור, מטעם שהתלבשות עשר הספירות דאור ישר במסך שבכלי מלכות להעלות עשר ספירות דאור חוזר היה במסך המזוכך לבחי״ג, שהוא מקשר עשר הספירות רק בקומת חכמה ובחוסר כתר כמ"ש שם ובפנים מסבירות ענף ג׳ וד׳ על כן נפסק על הטבור דפרצוף הפנימי, כי מטבור ולמטה ה״ס מסך מבחי״ד ממש, כמ"ש שם שעל כן אין הע״ב יכול להתפשט שם. ותדע, אשר להאציל האצילות התלבשו עשר הספירות דאור ישר הנמשכים מא״ס ב״ה במסך הזה דע״ב, דהיינו במסך דבחי״ג ולא מבחי״ד כמו שהיה בעולם הנקודים, והאורות הנמשכים מהתלבשות זו נק׳ מ״ה החדש.

אמנם לפי״ז היה לו להקרא בשם ע״ב ולמה נק׳ מ״ה החדש. והוא משום ההתלבשות המשותפת עמו ממלכות דא״ק, דהיינו ב״ן דא״ק שמטבור ולמטה, ששם הוא בחי׳ המסך דבחי״ד ממש, וע״כ קנה הע״ב שם חדש שם מ״ה, ונמצא שזה המסך שהאור ישר מא״ס ב״ה התלבש בו לצורך האצילות הוא מסך כפול מב׳ בחי׳: שהם מסך דבחי״ג שנק׳ מסך דע״ב או חכמה וממסך דבחי״ד שנק׳ ב״ן דא״ק או מלכות דא״ק, והאור חוזר שעלה מכח התלבשות זו היה עולה משניהם בבת אחת והבן היטב. והיינו שאומר הרב שאין לך ניצוץ קטן בכל האצילות שלא יהיה מחובר ממ״ה וב״ן, והוא משום שהאו״ח עולה מב׳ המסכים דמ״ה וב״ן בבת אחת, וא״כ בהכרח שהם כלולים בכל ניצוץ וניצוץ, דהיינו בכל הבחי׳ של האו"ח שבהם, כי הם נק׳ ניצוצים כנודע. אמנם בבחי׳ האורות שבהם, דהיינו בבחי׳ אור ישר, ודאי יש הבחנות רבות בין ב״ן למ״ה כמ״ש לפנינו.

ומובן בזה מה שהקשינו לעיל, איך הגיע האצילות וג"ר לז״ת דנקודים שנשברו, בו בעת שהחסרון שלהם שהיה בעולם הנקודים לא נתקן בהם והמה חסרי הסוף אפי׳ בעולם התיקון, שהרי ט״ת דנוק׳ נשארו גם שם בבי״ע ולא יכלו לעלות לאצילות. ונודע שכל פרצוף שחסר בו סוף דכלים, שנק׳ נה״י שמטבור ולמטה, יחסר בו בהכרח ג׳ ראשונות מהאורות הנקראים כח״ב, ומ״מ מצינו בעולם התיקון שיש להם ג״ר כנודע.

ובאמור מובן היטב, שכל תיקון זה דאצילות וג״ר שהגיע לז״ת דנקודים בעולם התיקון, הוא בכח התלבשות א"ס בחכמה דהיינו במסך דבחי״ג, אשר יש לו פרצוף שלם מרת״ס הנשלם למעלה מטבור דפרצוף הפנימי. ונמצא בזה אשר הגם שפרצוף הפנימי השורשי דהיינו ע״ס דנקודים המה חסרים מטבור ולמטה, ואין להם אלא בחי׳ ראש ותוך עד הטבור, מ״מ מ״ה החדש הזה הנמשך לו מסוד התלבשות במסך דע״ב, הוא מגיע אליו בשלימות הגמור של רת״ס ומלביש על ראש ותוך דע״ס דנקודים, ממש על דרך פרצוף ע״ב דא"ק המלביש לראש ותוך דפרצוף הפנימי דא"ק. ובכחו שבו ז"ת דנקודים לבחי׳ אצילות וקנו ג"ר ממש להיות שיש לו למ״ה גם בחי׳ מטבור ולמטה בשלימות, אלא שמסתיים למעלה מטבור דב"ן הכללי. והבן זה היטב, כי כל דבר התיקון תלוי על הענין הזה.

ע"ב מלבישים רק לבחי' ראש ותוך א' דפרצוף –

א' פירושו ראש ותוך דגוף. משא"כ הסוף דגוף לא היה יכול לרדת מסיבת חסרון בחי"ד. הוא מחלק את הגוף לרת"ס. משום שרק הגוף דגלגלתא נסתלק. לכן הוא מסדר את הגוף שלו לרת"ס, בכדי לידע איך נתקן ונתמלא. נמצא מראש דגלגלתא לא מדבר.

השלם:

מדוע לא אמרינן בחינה אחרונה נאבדת באצילות. אלא שיש לומר שכאן כיון שכל החסרון שהיה בנקודים הוא מטעם שיורד האור למטה מפרסא. א"כ יכולים להמשיך האור על אותה קומה רק שלא ימשיכו למטה מפרסא. משא"כ בעקודים שנסתלק האור לא היה סיבה זו שלמטה מפרסא. שנאמר שמתקנים את הסיבה, לכן היה מוכרח להיות עצה אחרת שיקבלו קומה יותר קטנה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יב / פנים מסבירות

אות ג

ג) והנה נתבאר היטב ההבחן השורשי הנמצא בין מ״ה החדש ובין ב״ן הכללי, שנתחברו בכל בחי׳ ובחי׳ מה״פ אצילות, אשר הב״ן הוא בחי׳ פרצוף הפנימי שכולל לכל עה״ס שיצאו בנקודים, הן מאורות וכלים שיצאו מישסו"ת דא״ק והן מהאורות שיצאו מיסוד דא״ק שהשלים לשעתם בחי׳ המטבור ולמטה שלהם בולא נתקיימו, וכל אורות וכלים אלו נקראים ב״ן הכללי, ויש לו רק בחי׳ ראש ותוך עד הטבור, דהיינו בערך מה שיצאו לו מישסו״ת ולמעלה מטבור דא״ק, אבל בחי׳ המטבור ולמטה שלו שנתחבר לו אח״כ מנה״י דא"ק, לא נתקיים בו כי נשברו וירדו לבי״ע, והמה לא נתקנו עוד בעולם התיקון מצד המאציל, אלא תלוים ועומדים על המעשים הטובים של התחתונים כנ"ל בפמ״ס ענף י"א אות י"א ע״ש. וסוד מ״ה החדש המתחבר עמו באצילות בעולם התיקון, הוא בחי׳ התפשטות ב׳ שלו, על דרך שנתבאר לעיל בפמ״ס בענף ט׳, שמתחילה יוצא ראש וגוף דפרצוף הפנימי ואח״כ נסתלק האור מגופו דפרצוף הפנימי, ואח"כ חוזר שם התפ״ב ומלביש לרו״ת שלו עד הטבור עש״ה. ממש עד״ז יצא מ"ה החדש אחר שנסתלקו האורות מגוף דב״ן הכללי שהם ז״ת דנקודים והלביש אותו, כלומר שמילא הסתלקות האור שקרה לו, אמנם רק עד הטבור שלו, כדרך התפ״ב הנק׳ ע״ב. כמ"ש שם היטב ואין צורך להאריך בזה.

אמנם יש כאן ענין נוסף על פרצופי א״ק, כי שם בא״ק יצאה התפשטות ב׳ מאליו בלי מ״נ, אלא מסוד התעבות בינה כמ"ש בפתיחה אות י"ג עש"ה. אשר התעבות זו חזרה ג״כ למסך, שבסוד זה יצא פרצוף ע״ב והלבישו עד הטבור, משא״כ כאן שלא היה די ומספיק ענין התעבות בינה הנזכר, להיות שכל עיקר פרצוף ב״ן הזה הוא בא להלביש בחי׳ הסוף דא״ק, שהיא בחי״ד בעצם אשר מסך דבחי״ג אינו מגיע לשם כמ״ש בפמ"ס ענף י״א אות ו׳ גבי סוף דא״ק עצמו שמוכרח משום זה לתיקון מ״ן, ולפיכך גם כאן לצורך התפ״ב היה מתלבש הא״ס בחכמה ובמלכות יחד, דהיינו במסך דבחי"ג ובמסך דבחי״ד יחד, ואז יצאו בחי׳ ע״ס חדשות שנק׳ מ״ה החדש ועמו בחי׳ ט"ר דב"ן, ששניהם בשיתוף ובחיבור הספיקו להלביש ולהחזיר האור דפרצוף הפנימי עד הטבור כנ״ל, שהוא גבול האצילות גם בעולם התיקון.

אמנם בחי׳ המטבור ולמטה דב״ן הכללי עצמו, עדיין לא הספיקה התלבשות זו למלאותו מחסרונו, להיותו משותף מבחי׳ מ״ה החדש שהוא אינו יכול להתפשט לשם, כי שם הוא מקום בחי״ד עצמה לבדה כנ״ל, ומ״מ יש תיקון המגיע ג״כ לבחי׳ המטבור ולמטה דב"ן הכללי על ידו, והיינו דוקא באופן שהמה יעלו למעלה למקומו של מ״ה החדש, דהיינו לעולם אצילות, שזה נעשה ע״י מעשים טובים והעלאת מ״ן של התחתונים, ובשבתות ויו״ט, שאז בי״ע עולים לאצילות ממש. כמ"ש בע"ה במקומו.

ובזה מובן מ״ש בע"ח שער מ׳ פ"ד שלעתיד יהיה ב"ן גדול ממ״ה, ובע״ח שער התיקון פ"ג אומר שלעתיד יתבטל מ״ה והב״ן ישוב לבחי׳ ס״ג לקדמותו. שלכאורה הדברים סותרים א"ע, ובאמור תבין היטב כי כל ענין המ״ה ה"ס התלבשות א״ס בחכמה דא״ק ובמלכות דא״ק, דהיינו במסך כפול מע"ב וב"ן ביחד כנ"ל והיה זה כדי לתקן את הראש והתוך דב״ן הכללי, בעת שהוא עדיין חסר הסוף שמטבור ולמטה כנ"ל. אבל לעתיד כשיתוקן המטבור ולמטה הנז׳ ובי״ע ישובו להיות אצילות, שאז יושלם הב״ן בכל ראש ת״ס שלו בקביעות, א״כ ודאי יתבטל בחי׳ המסך הכפול הנז׳ מע״ב וב"ן יחד, כי מסך דב״ן ישוב לקדמותו כמו בנקודים שיצאו על ידו ע״ס בקומת כתר, ומסך דע"ב ישוב לקדמותו שיצאו על ידו ע״ס בקומת חכמה, ונמצא בזה שמ"ה דהיינו בחי׳ המסך הכפול יתבטל, ויהיו ממנו ב׳ בחי׳: ע״ב לחוד וב"ן לחוד, והב"ן יהיה בקומת כתר, וא"כ גדול הוא מהמ״ה שישאר במסך דבחי״ג ובקומת חכמה, שהוא בחי׳ ע״ב. ואמרות ה׳ צדקו יחדיו.

ובזה מתורץ קושית מהרח״ו ז"ל מובא בהשמש בע״ח שער י"א פרק ו׳ על מ"ש שם בפי׳ העמידה כי ט״ת דמלכות נחתי בבריאה וכתר דנוק׳ נשאר באצילות, שהיה צריך להיות בהיפך, ע״ד ג"ר דז״א שאורות המסתלקים עולים למעלה ע״ש. ובאמור מובן היטב כי אותן ט"ס היוצאות עם המ״ה החדש, המה ח״ו אינם יורדות כלל בעת ההסתלקות מאצילות ולמטה, אלא עולות לשורשם וזה ברור. ומ״ש הרב כי ט״ת דמלכות נחתי בבריאה, הכונה על ט״ת דנוק׳ דב״ן הכללי המלובשים בבי׳ע, כנ״ל וע״י העלאת מ״ן מהצדיקים או בשבתות נמצאים עולים לאצילות, שהבריאה עולה לבינה דאצילות ויצירה לז״א דאצילות ועשיה לנוקבא דאצילות, כנודע. וא״כ נמצא שט״ת דנוק׳ דב״ן הכללי כבר נתעלו מירידתם הקודמת, אמנם כ״ז בכח אורות דמ״ה החדש כמ״ש במקומו, משא״כ בחול או ע״י מעשים מצד הרשעים שמסתלק מהם הארת מ״ה החדש, נמצא שט״ס דנוק׳ שנתוספו לה מכח המ״ה המה מסתלקים ועולים לשורשם, ואותם ט״ת דנוק׳ מב״ן הכללי שנתעלו מבי״ע לשעתם, המה חוזרים ויורדים לבי״ע כמקודם וזה ברור.

ובזה מובן מ״ש בע״ח שכ״ג פ״ח בהבחן בין מ״ה לב״ן, שבב״ן אין הכתר מבנין הפרצוף אלא מפרצוף עליון ממנו, אמנם במ״ה יהיה הכתר בבנין הפרצוף עצמו עש״ה. שזה נתבאר היטב בדברינו, כי הכתר ה״ס הראש שנק׳ ג״ר או כתר כמ״ש בענף ח׳ בעה״ח ע״ש. ונתבאר שב״ן הכללי נשאר בחסרון המטבור ולמטה שנק׳ נה״י כמו שהיה בנקודים, שהרי לא נתעלה לאצילות אלא נשאר בבי״ע כנ״ל ונמצא שחסר ג״ר, כי בחוסר נה״י דכלים יחסרו כח״ב וראש באורות כנ״ל, וע״כ בהבחן הב״ן הכללי לפי עצמו הרי הוא חסר תמיד כתר וג״ר, משא״כ המ״ה החדש שבחי׳ ראש ותוך דב״ן הכללי די לו לכל בחי׳ ראש תוך סוף שלו להיותו בחי׳ מסך דבחי״ג, א״כ יש לו בגדלותו ראש וכתר מבנינו עצמו.

ולמטה שלהם ב' ולא נתקיימו –

ב' ובשבילם גם הכלים דפנים שהם למעלה מטבור היות שנתערבו עם הכלים של למטה מטבור לכן גם הם נשברו. אבל נתקנו אח"כ בעולם האצילות ומאירים בקביעות משום שהשבירה לא היתה מחמת עצמם, אלא מטעם שנתערבו עם הכלים שלמטה מטבור.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יב / פנים מסבירות

אות ג

ג) והנה נתבאר היטב ההבחן השורשי הנמצא בין מ״ה החדש ובין ב״ן הכללי, שנתחברו בכל בחי׳ ובחי׳ מה״פ אצילות, אשר הב״ן הוא בחי׳ פרצוף הפנימי שכולל לכל עה״ס שיצאו בנקודים, הן מאורות וכלים שיצאו מישסו"ת דא״ק והן מהאורות שיצאו מיסוד דא״ק שהשלים לשעתם בחי׳ המטבור ולמטה שלהם ולא נתקיימו, וכל אורות וכלים אלו נקראים ב״ן הכללי, ויש לו רק בחי׳ ראש ותוך עד הטבור, דהיינו בערך מה שיצאו לו מישסו״ת ולמעלה מטבורא דא״ק, אבל בחי׳ המטבור ולמטה שלו שנתחבר לו אח״כ מנה״י דא"ק, לא נתקיים בו כי נשברו וירדו לבי״ע, והמה לא נתקנו עוד בעולם התיקון מצד המאציל, אלא תלוים ועומדים על המעשים הטובים של התחתונים כנ"ל בפמ״ס ענף י"א אות י"א ע״ש. וסוד מ״ה החדש המתחבר עמו באצילות בעולם התיקון, הוא בחי׳ התפשטות ב׳ שלו, על דרך שנתבאר לעיל בפמ״ס בענף ט׳, שמתחילה יוצא ראש וגוף דפרצוף הפנימי ואח״כ נסתלק האור מגופו דפרצוף הפנימי, ואח"כ חוזר שם התפ״ב ומלביש לרו״ת שלו עד הטבור עש״ה. ממש עד״ז יצא מ"ה החדש אחר שנסתלקו האורות מגוף דב״ן הכללי שהם ז״ת דנקודים והלביש אותו, כלומר שמילא הסתלקות האור שקרה לו, אמנם רק עד הטבור שלו, כדרך התפ״ב הנק׳ ע״ב. כמ"ש שם היטב ואין צורך להאריך בזה.

אמנם יש כאן ענין נוסף על פרצופי א״ק, כי שם בא״ק יצאה התפשטות ב׳ מאליו בלי מ״נ, אלא מסוד התעבות בינה כמ"ש בפתיחה אות י"ג עש"ה. אשר התעבות זו חזרה ג״כ למסך, שבסוד זה יצא פרצוף ע״ב והלבישו עד הטבור, משא״כ כאן שלא היה די ומספיק ענין התעבות בינה הנזכר, להיות שכל עיקר פרצוף ב״ן הזה הוא בא להלביש בחי׳ הסוף דא״ק, שהיא בחי״ד בעצם אשר מסך דבחי״ג אינו מגיע לשם כמ״ש בפמ"ס ענף י״א אות ו׳ גבי סוף דא״ק עצמו שמוכרח משום זה לתיקון מ״ן, ולפיכך גם כאן לצורך התפ״ב היה מתלבש הא״ס בחכמה ובמלכות יחד, דהיינו במסך דבחי"ג ובמסך דבחי״ד יחד, ואז יצאו בחי׳ ע״ס חדשות שנק׳ מ״ה החדש ועמו בחי׳ ט"ר דב"ן, ששניהם בשיתוף ובחיבור הספיקו להלביש ולהחזיר האור דפרצוף הפנימי עד הטבור כנ״ל, שהוא גבול האצילות גם בעולם התיקון.

אמנם בחי׳ המטבור ולמטה דב״ן הכללי עצמו, עדיין לא הספיקה התלבשות זו למלאותו מחסרונו, להיותו משותף מבחי׳ מ״ה החדש שהוא אינו יכול להתפשט לשם, כי שם הוא מקום בחי״ד עצמה לבדה כנ״ל, ומ״מ יש תיקון המגיע ג״כ לבחי׳ המטבור ולמטה דב"ן הכללי על ידו, והיינו דוקא באופן שהמה יעלו למעלה למקומו של מ״ה החדש, דהיינו לעולם אצילות, שזה נעשה ע״י מעשים טובים והעלאת מ״ן של התחתונים, ובשבתות ויו״ט, שאז בי״ע עולים לאצילות ממש. כמ"ש בע"ה במקומו.

ובזה מובן מ״ש בע"ח שער מ׳ פ"ד שלעתיד יהיה ב"ן גדול ממ״ה, ובע״ח שער התיקון פ"ג אומר שלעתיד יתבטל מ״ה והב״ן ישוב לבחי׳ ס״ג לקדמותו. שלכאורה הדברים סותרים א"ע, ובאמור תבין היטב כי כל ענין המ״ה ה"ס התלבשות א״ס בחכמה דא״ק ובמלכות דא״ק, דהיינו במסך כפול מע"ב וב"ן ביחד כנ"ל והיה זה כדי לתקן את הראש והתוך דב״ן הכללי, בעת שהוא עדיין חסר הסוף שמטבור ולמטה כנ"ל. אבל לעתיד כשיתוקן המטבור ולמטה הנז׳ ובי״ע ישובו להיות אצילות, שאז יושלם הב״ן בכל ראש ת״ס שלו בקביעות, א״כ ודאי יתבטל בחי׳ המסך הכפול הנז׳ מע״ב וב"ן יחד, כי מסך דב״ן ישוב לקדמותו כמו בנקודים שיצאו על ידו ע״ס בקומת כתר, ומסך דע"ב ישוב לקדמותו שיצאו על ידו ע״ס בקומת חכמה, ונמצא בזה שמ"ה דהיינו בחי׳ המסך הכפול יתבטל, ויהיו ממנו ב׳ בחי׳: ע״ב לחוד וב"ן לחוד, והב"ן יהיה בקומת כתר, וא"כ גדול הוא מהמ״ה שישאר במסך דבחי״ג ובקומת חכמה, שהוא בחי׳ ע״ב. ואמרות ה׳ צדקו יחדיו.

ובזה מתורץ קושית מהרח״ו ז"ל מובא בהשמש בע״ח שער י"א פרק ו׳ על מ"ש שם בפי׳ העמידה כי ט״ת דמלכות נחתי בבריאה וכתר דנוק׳ נשאר באצילות, שהיה צריך להיות בהיפך, ע״ד ג"ר דז״א שאורות המסתלקים עולים למעלה ע״ש. ובאמור מובן היטב כי אותן ט"ס היוצאות עם המ״ה החדש, המה ח״ו אינם יורדות כלל בעת ההסתלקות מאצילות ולמטה, אלא עולות לשורשם וזה ברור. ומ״ש הרב כי ט״ת דמלכות נחתי בבריאה, הכונה על ט״ת דנוק׳ דב״ן הכללי המלובשים בבי׳ע, כנ״ל וע״י העלאת מ״ן מהצדיקים או בשבתות נמצאים עולים לאצילות, שהבריאה עולה לבינה דאצילות ויצירה לז״א דאצילות ועשיה לנוקבא דאצילות, כנודע. וא״כ נמצא שט״ת דנוק׳ דב״ן הכללי כבר נתעלו מירידתם הקודמת, אמנם כ״ז בכח אורות דמ״ה החדש כמ״ש במקומו, משא״כ בחול או ע״י מעשים מצד הרשעים שמסתלק מהם הארת מ״ה החדש, נמצא שט״ס דנוק׳ שנתוספו לה מכח המ״ה המה מסתלקים ועולים לשורשם, ואותם ט״ת דנוק׳ מב״ן הכללי שנתעלו מבי״ע לשעתם, המה חוזרים ויורדים לבי״ע כמקודם וזה ברור.

ובזה מובן מ״ש בע״ח שכ״ג פ״ח בהבחן בין מ״ה לב״ן, שבב״ן אין הכתר מבנין הפרצוף אלא מפרצוף עליון ממנו, אמנם במ״ה יהיה הכתר בבנין הפרצוף עצמו עש״ה. שזה נתבאר היטב בדברינו, כי הכתר ה״ס הראש שנק׳ ג״ר או כתר כמ״ש בענף ח׳ בעה״ח ע״ש. ונתבאר שב״ן הכללי נשאר בחסרון המטבור ולמטה שנק׳ נה״י כמו שהיה בנקודים, שהרי לא נתעלה לאצילות אלא נשאר בבי״ע כנ״ל ונמצא שחסר ג״ר, כי בחוסר נה״י דכלים יחסרו כח״ב וראש באורות כנ״ל, וע״כ בהבחן הב״ן הכללי לפי עצמו הרי הוא חסר תמיד כתר וג״ר, משא״כ המ״ה החדש שבחי׳ ראש ותוך דב״ן הכללי די לו לכל בחי׳ ראש תוך סוף שלו להיותו בחי׳ מסך דבחי״ג, א״כ יש לו בגדלותו ראש וכתר מבנינו עצמ

מטבור א' דא"ק, אבל בחי' –

א' היינו למעלה מטבור דנקודים הנק' גו"ע דגוף שהם כלים חב"ד חג"ת על החזה. ובנקודת החזה שם עומדת מלכות המסיימת שהיא מקום טבור דא"ק. היינו פרצוף הנקודות דס"ג שהתפשטו למטה מטבור דגלגלתא והוא נחלק בעצמו לחב"ד חג"ת נה"י. ועל החזה שלו התערבה המלכות דגלגלתא ונעשה צ"ב המסתיים בטבור דפרצוף הנה"י דא"ק שהוא בחי' נקודת דס"ג. את הטבור הזה הוא מכנה טבור דא"ק.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יב / פנים מסבירות

אות ג

ג) והנה נתבאר היטב ההבחן השורשי הנמצא בין מ״ה החדש ובין ב״ן הכללי, שנתחברו בכל בחי׳ ובחי׳ מה״פ אצילות, אשר הב״ן הוא בחי׳ פרצוף הפנימי שכולל לכל עה״ס שיצאו בנקודים, הן מאורות וכלים שיצאו מישסו"ת דא״ק והן מהאורות שיצאו מיסוד דא״ק שהשלים לשעתם בחי׳ המטבור ולמטה שלהם ולא נתקיימו, וכל אורות וכלים אלו נקראים ב״ן הכללי, ויש לו רק בחי׳ ראש ותוך עד הטבור, דהיינו בערך מה שיצאו לו מישסו״ת ולמעלה מטבור דא״ק, אבל בחי׳ המטבור ולמטה שלו שנתחבר לו אח״כ מנה״י דא"ק, לא נתקיים בו כי נשברו וירדו לבי״ע, והמה לא נתקנו עוד בעולם התיקון מצד המאציל, אלא תלוים ועומדים על המעשים הטובים של התחתונים כנ"ל בפמ״ס ענף י"א אות י"א ע״ש. וסוד מ״ה החדש המתחבר עמו באצילות בעולם התיקון, הוא בחי׳ התפשטות ב׳ שלו, על דרך שנתבאר לעיל בפמ״ס בענף ט׳, שמתחילה יוצא ראש וגוף דפרצוף הפנימי ואח״כ נסתלק האור מגופו דפרצוף הפנימי, ואח"כ חוזר שם התפ״ב ומלביש לרו״ת שלו עד הטבור עש״ה. ממש עד״ז יצא מ"ה החדש אחר שנסתלקו האורות מגוף דב״ן הכללי שהם ז״ת דנקודים והלביש אותו, כלומר שמילא הסתלקות האור שקרה לו, אמנם רק עד הטבור שלו, כדרך התפ״ב הנק׳ ע״ב. כמ"ש שם היטב ואין צורך להאריך בזה.

אמנם יש כאן ענין נוסף על פרצופי א״ק, כי שם בא״ק יצאה התפשטות ב׳ מאליו בלי מ״נ, אלא מסוד התעבות בינה כמ"ש בפתיחה אות י"ג עש"ה. אשר התעבות זו חזרה ג״כ למסך, שבסוד זה יצא פרצוף ע״ב והלבישו עד הטבור, משא״כ כאן שלא היה די ומספיק ענין התעבות בינה הנזכר, להיות שכל עיקר פרצוף ב״ן הזה הוא בא להלביש בחי׳ הסוף דא״ק, שהיא בחי״ד בעצם אשר מסך דבחי״ג אינו מגיע לשם כמ״ש בפמ"ס ענף י״א אות ו׳ גבי סוף דא״ק עצמו שמוכרח משום זה לתיקון מ״ן, ולפיכך גם כאן לצורך התפ״ב היה מתלבש הא״ס בחכמה ובמלכות יחד, דהיינו במסך דבחי"ג ובמסך דבחי״ד יחד, ואז יצאו בחי׳ ע״ס חדשות שנק׳ מ״ה החדש ועמו בחי׳ ט"ר דב"ן, ששניהם בשיתוף ובחיבור הספיקו להלביש ולהחזיר האור דפרצוף הפנימי עד הטבור כנ״ל, שהוא גבול האצילות גם בעולם התיקון.

אמנם בחי׳ המטבור ולמטה דב״ן הכללי עצמו, עדיין לא הספיקה התלבשות זו למלאותו מחסרונו, להיותו משותף מבחי׳ מ״ה החדש שהוא אינו יכול להתפשט לשם, כי שם הוא מקום בחי״ד עצמה לבדה כנ״ל, ומ״מ יש תיקון המגיע ג״כ לבחי׳ המטבור ולמטה דב"ן הכללי על ידו, והיינו דוקא באופן שהמה יעלו למעלה למקומו של מ״ה החדש, דהיינו לעולם אצילות, שזה נעשה ע״י מעשים טובים והעלאת מ״ן של התחתונים, ובשבתות ויו״ט, שאז בי״ע עולים לאצילות ממש. כמ"ש בע"ה במקומו.

ובזה מובן מ״ש בע"ח שער מ׳ פ"ד שלעתיד יהיה ב"ן גדול ממ״ה, ובע״ח שער התיקון פ"ג אומר שלעתיד יתבטל מ״ה והב״ן ישוב לבחי׳ ס״ג לקדמותו. שלכאורה הדברים סותרים א"ע, ובאמור תבין היטב כי כל ענין המ״ה ה"ס התלבשות א״ס בחכמה דא״ק ובמלכות דא״ק, דהיינו במסך כפול מע"ב וב"ן ביחד כנ"ל והיה זה כדי לתקן את הראש והתוך דב״ן הכללי, בעת שהוא עדיין חסר הסוף שמטבור ולמטה כנ"ל. אבל לעתיד כשיתוקן המטבור ולמטה הנז׳ ובי״ע ישובו להיות אצילות, שאז יושלם הב״ן בכל ראש ת״ס שלו בקביעות, א״כ ודאי יתבטל בחי׳ המסך הכפול הנז׳ מע״ב וב"ן יחד, כי מסך דב״ן ישוב לקדמותו כמו בנקודים שיצאו על ידו ע״ס בקומת כתר, ומסך דע"ב ישוב לקדמותו שיצאו על ידו ע״ס בקומת חכמה, ונמצא בזה שמ"ה דהיינו בחי׳ המסך הכפול יתבטל, ויהיו ממנו ב׳ בחי׳: ע״ב לחוד וב"ן לחוד, והב"ן יהיה בקומת כתר, וא"כ גדול הוא מהמ״ה שישאר במסך דבחי״ג ובקומת חכמה, שהוא בחי׳ ע״ב. ואמרות ה׳ צדקו יחדיו.

ובזה מתורץ קושית מהרח״ו ז"ל מובא בהשמש בע״ח שער י"א פרק ו׳ על מ"ש שם בפי׳ העמידה כי ט״ת דמלכות נחתי בבריאה וכתר דנוק׳ נשאר באצילות, שהיה צריך להיות בהיפך, ע״ד ג"ר דז״א שאורות המסתלקים עולים למעלה ע״ש. ובאמור מובן היטב כי אותן ט"ס היוצאות עם המ״ה החדש, המה ח״ו אינם יורדות כלל בעת ההסתלקות מאצילות ולמטה, אלא עולות לשורשם וזה ברור. ומ״ש הרב כי ט״ת דמלכות נחתי בבריאה, הכונה על ט״ת דנוק׳ דב״ן הכללי המלובשים בבי׳ע, כנ״ל וע״י העלאת מ״ן מהצדיקים או בשבתות נמצאים עולים לאצילות, שהבריאה עולה לבינה דאצילות ויצירה לז״א דאצילות ועשיה לנוקבא דאצילות, כנודע. וא״כ נמצא שט״ת דנוק׳ דב״ן הכללי כבר נתעלו מירידתם הקודמת, אמנם כ״ז בכח אורות דמ״ה החדש כמ״ש במקומו, משא״כ בחול או ע״י מעשים מצד הרשעים שמסתלק מהם הארת מ״ה החדש, נמצא שט״ס דנוק׳ שנתוספו לה מכח המ״ה המה מסתלקים ועולים לשורשם, ואותם ט״ת דנוק׳ מב״ן הכללי שנתעלו מבי״ע לשעתם, המה חוזרים ויורדים לבי״ע כמקודם וזה ברור.

ובזה מובן מ״ש בע״ח שכ״ג פ״ח בהבחן בין מ״ה לב״ן, שבב״ן אין הכתר מבנין הפרצוף אלא מפרצוף עליון ממנו, אמנם במ״ה יהיה הכתר בבנין הפרצוף עצמו עש״ה. שזה נתבאר היטב בדברינו, כי הכתר ה״ס הראש שנק׳ ג״ר או כתר כמ״ש בענף ח׳ בעה״ח ע״ש. ונתבאר שב״ן הכללי נשאר בחסרון המטבור ולמטה שנק׳ נה״י כמו שהיה בנקודים, שהרי לא נתעלה לאצילות אלא נשאר בבי״ע כנ״ל ונמצא שחסר ג״ר, כי בחוסר נה״י דכלים יחסרו כח״ב וראש באורות כנ״ל, וע״כ בהבחן הב״ן הכללי לפי עצמו הרי הוא חסר תמיד כתר וג״ר, משא״כ המ״ה החדש שבחי׳ ראש ותוך דב״ן הכללי די לו לכל בחי׳ ראש תוך סוף שלו להיותו בחי׳ מסך אדבחי״ג, א״כ יש לו בגדלותו ראש וכתר מבנינו עצמו.

להיות בחי' מסך א' דבחי"ג

א' מש"כ מסך דבחי"ג. וב"ן נק' מסך דבחי"ד. יש לפרש ד' הכוונה על מלכות דצ"א. ובחי"ג הכוונה על מלכות הממותקת בבינה שאפילו בגדלות שהה"ת יורדת. הכוונה שאח"פ יוכלו לעלות שזה מכונה אח"פ דעלי'. וזה נק' יסוד דמלכות. היינו שע"י זווג דע"ב יורדת המלכות מעינים על היסוד דמלכות, שפירושו מה שהט"ר מה שהט"ר נכלל ממלכות מבעת שבירת הכלים שנתערבו על הבחינות יחד.

ג

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יב / פנים מסבירות

אות ד

ד) ועם כל האמור נתבאר לנו דברי הרב כאן במה שתירץ שלפיכך לא יצאו ג״ר דז״א וט״ת דנוק׳ בע״ס דנקודים כדי שיוכלו להסתלק בעת הפגם, כי כל שבא מתחילה בבחי׳ שורש ועיקר אינו יכול להסתלק וכו׳ אמנם מה שבא אח״כ בסוד תוספות יכול להסתלק בשעת הפגם וכו׳. פירוש, כי ע״ס דנקודים המה נקראים שורש ועיקר דכל ד׳ עולמות אבי״ע, כמ״ש לעיל בפמ״ס אות י׳ שבכללות אנו מבחינים רק ב׳ כוללים: אחד, הם ה״פ געסמ״ב דא״ק. וכולל הב׳, הם ה״פ געסמ״ב דב״ן הכללי. אשר בכולל הא׳ נתקנו כל ה״פ שלו באופן זה, שרו״ת דא״ק נתקנו מע״ב וס״ג והסוף נתקן ע״י מ״ן מחיבור ס״ג מ״ה וב״ן יחד בסוד ישסו״ת שהוא גופא דס״ג שירד למטה מטבור דא״ק, ועלו אח״כ יחד למ״ן לזווג הפנימי, שישסו״ת עלה למקומו למעלה מטבור וזו״ן ירדו למטה מטבור, ונתחברו ע״י בהפרסא לבחי׳ ראש וגוף כאחד ע״ש. אמנם ה״פ געסמ״ב דב״ן הכללי לא נתקנו רק בחי׳ הראש ותוך שלו עד הפרסא שמנגד הטבור והוא בסוד מ״ה החדש כנ״ל, והסוף שלו שמטבור ולמטה נשאר בסוד ג׳ עולמות הנק׳ בי״ע, וצריכים להתקן ע״י מ״ן שעדיין תלוי ועומד על מעשי התחתונים. אשר ס״ג נק׳ בריאה מ״ה נק׳ יצירה וב״ן נק׳ עשיה.

ותדע שאלו ה׳ בחי׳ געסמ״ב הנ״ל דב״ן הכללי, הם שורש ועיקר דכל אבי״ע. ומה שמתחבר לבחי׳ ראש ותוך דב״ן מכח מ״ה החדש שמשלימו בג״ר בסוד אצילות כל זה נק׳ בחי׳ תוספת, כלומר שאינו מהשורש של הב״ן הכללי, כי שורש ב״ן הכללי הוא מלכות דא״ק אשר סוף שלו היא בחי״ד בעצם, משא״כ מ״ה המתחבר עמו הוא מע״ב דא״ק שהוא מסך דבחי״ג ובסוד הזה נק׳ תוספת וזכור זה.

ולפיכך יש בבי״ע ה׳ בחי׳ של מ״ן התלויים במעשיהם של התחתונים. כי כבר נתבאר סוד המ״ן שהוא ממש סוד המסך שבכלי מלכות, אלא מכח שיתופו השורשי במדת הרחמים בנה״י דא״ק מכונה בשם מ״נ, כמ״ש בפמ״ס ענף י״א אות ג׳ ע״ש. ונתבאר בדף ר״ה ד״ה ותבין כי ה׳ בחי׳ מסך נמצא בכלי המלכות שעושה ה׳ קשרים דנרנח״י, שזה נרשם תיכף בעת הזדככות והסתלקות האור בגופא דא״ק, שנק׳ כח״ב זו״ן שבמסך, וכל העב ביותר משובח ביותר. ובזה תבין שהמ״ן דמסך דבחי״ד מקשר עה״ס היוצאות ע״י התלבשותו בקומה של כתר ונק׳ פרצוף יחידה, ועד״ז ע״ס היוצאות בהתלבשות דמסך דבחי״ג מקשר עה״ס רק בקומת חכמה ונק׳ ע״כ פרצוף חיה, להורות שחסר כתר הוא. ועד״ז ע״ס היוצאות בהתלבשותו של מסך מבחי״ב מקשר עה״ס בקומת בינה, להורות שחסר בו כתר וחכמה והוא נק׳ פרצוף נשמה. וע״ס היוצאות בהתלבשות ממסך דבחי״א מקשר עה״ס בקומת ז״א לבד ונק׳ פרצוף רוח, להורות שחסר בו ג״ר: נשמה חיה יחידה, כי יש בו ב׳ בחי׳ לבד דהיינו רוח ונפש שהכלים שלהם נק׳ ז״א ונוק׳.

וזו"ן ירדו למטה מטבור , ונתחברו ע"י ב' הפרסא –

ב' לכאורה הפרסא מפרדת בין ראש לגוף. וכאן שע"י הפרסא מתחברים ראש וגוף כאחד. י"ל שכוונתו ע"י ביטול הפרסא כמ"ש הרב שע"י צמצום נתקן אצילות וע"י הפרסא נתקן בי"ע. שכוונתו ע"י ביטול צ"ב שמכנה אותו בשם פרסא.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יג / פנים מסבירות

אות א

א) ענין אחור ופנים וכו'. צריך להבין, כי אחר שמבאר שענין כלים דאחור נעשים בסיבת הסתלקות האור משם, אשר בטרם שמסתלק נקראים אותם הכלים בבחי' כלים דפנים, שזה נוהג בכל פרטיות הפרצופין. וא״כ איך אומר אח״כ שפרצוף ז"א כולו נק' אב"א בטרם שמשיג פרצוף דחיה, ואע״ג שכבר יש לו ראש שה"ס ע״ס דאו״י ואו״ח בשלימות מפרצוף דנשמה, מ״מ נק' עוד בבחי' כלים דאחורים, שלכאורה תמוה מאד.

ומתחילה צריכים להבין היטב דברי הרב בהבדל מכלים דאחור לכלים דפנים, שע״ז סובבים כל דבריו בענף זה. ובאות ו' אומר וזה לשונו: והנה צריך להבין אמיתיות הענין פנים ואחור, כי באורות יקראו התפשטות והסתלקות ונק׳ ישר וחוזר. ובכלים נקרא פנים ואחור. דהיינו, שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימיות, אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים, ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור ישר, כי הוא מאיר בבחי׳ הרחמים שבו, וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו בהיותו שם למעלה, בבחי׳ דינין שבו הנקרא אור חוזר, ואז הכלי לא יקרא כלי דפנים כמו בהיותו מקבל אור ישר, רק יקרא כלי דאחור עכ״ל.

פירוש כבר נתבאר היטב ענין או״י ואו"ח בענפים הקודמים. ועי׳ בענף הקודם אות א׳ איך כל פרצוף נבחן על ראש תוך סוף, ואחזור על הדברים בקצרה. שמתחילה מתפשט אור א״ס ב״ה על ד' בחי' הנודעות שה״ס ע״ס דאו״י עד למסך שבכלי מלכות, שבסוד זווג דהכאה מאור העליון על המסך יוצאות ועולות ע״ס חדשות הנק' ע״ס דאו״ח, כמבואר בענף ד׳ בדברי הרב, ועי׳ בדבריו בסוף ענף ה׳ ובשער הקדמות דף קמ״ו בדרוש ב׳ דא״ק שבכל הארה ופרצוף נוהג ב' זווגים שנק' הסתכלות א' והסתכלות ב׳, אשר מהסתכלות א' יוצאות ע״ס דאו"י וע״ס דאו״ח שנקראות בחי' הראש של אותו פרצוף, ועדיין אינם נחשבים לבחי' כלים עד שהמלכות של ראש מתפשטת בעצמה בסוד ד' בחי' הנודעות עד למלכות דמלכות, ונעשה הסתכלות ב' על המלכות דמלכות שנק' טבורא דגופא, ואז עולות ע״ס דאו״ח ומלבישות על ע״ס דאו״י שלא המלכות, שנק' ביחד גוף או ז״ת של אותו פרצוף עש״ה.

והנה על פי הדברים האלה נבין היחס מענין ראש תוך סוף הנוהג בכל הארה ופרצוף שלם. כי בהיות שאין הכלים נגמרים בכח הסתכלות א' אלא רק בכח הסתכלות ב', נמצא בחיוב ב' זווגים בכל פרצוף. ולפיכך ע״ס דאו״י ואו״ח היוצאות בסבת הסתכלות הראשון נבחנות לראשו של הפרצוף, וע״ס דאו״י ואו״ח היוצאות בכח הסתכלות השניה נק' תוך של הפרצוף. וכבר ידעת שמסך בסוד המלכות דהסתכלות א' נק' פה, ומסך בסוד המלכות דהסתכלות ב׳ נק' טבור. ונודע שחוק האו״ח בהוא להתפשט בעצמו באותה הכמות שהלביש לעליונו, ובזה עושה בחי' הסיום של הפרצוף, וע״כ מתפשט גם האו״ח מן טבורא דגופא ולמטה בכמות שהלביש מטבור ולמעלה ועושה סיום אל הפרצוף, וזה נקרא סוף של הפרצוף.

ונמצא שכל קומת האור שיש בתוך של הפרצוף ישנו ג״כ בסוף של הפרצוף כמ״ש בע״ח שער כ״ח פ״ב שכל מה שיש בחג״ת יש ג״כ בנה״י ע״ש. והוא משום שהאו״ח דרכו להתפשט למטה באותו השיעור והכמות שהלביש לעליונו, אמנם עם כל זה ההפרש רב ביניהם, כי מטבור ולמעלה ע״ס דאו״י וע״ס דאו״ח הן נמצאות בסוד הזווג על הטבור, שה״ס מסך דמלכות דגופא. וא״כ הוא משפיע ומוליד תמיד אורות חדשים, כי המסך נעשה שם למעיין נובע כנודע. משא״כ באור המתפשט מטבור ולמטה שנק׳ סוף או נה״י דגופא, אין שם מבחי׳ אור ישר כלום, וכל אורותיו הוא רק התפשטות או״ח לבדו, וא״כ אין עוד שם זווג שיוכל להתפשט להוליד אורות חדשים, כי אין שם אור העליון שנק' אור ישר, והבן.

ונמצינו למדים ג׳ בחי׳ באו״ח: א׳ הוא או״ח העולה מהמסך ממטה למעלה. ב׳ הוא או״ח היורד מהמסך ולמטה. וב' בחי' אלו נוהגות בגוף של הפרצוף. ויש עוד בחי' ג׳ של או״ח, העולה מהמסך ולמעלה מסוד הסתכלות א'. וכבר נתבאר, אשר בהסתכלות א׳ אין שם בחי' כלים, ולכן אין התחתונים יכולים לקבל מבחי׳ או״ח של ראש, אלא רק מאו״ח דגופא, שאו״ח דראש מיוחד רק לגופא עצמו. וגם אין יכולים לקבל מבחי' ב׳, שהוא או"ח היורד מטבור ולמטה, משום שאין שם או"י לבחי׳ זיווג להשפיע אור חדש. ונבחנים אותם הכלים משום זה למקבלים ולא למשפיעים. ולפיכך כל קבלת התחתונים, הוא מבחי' או״ח העולה מטבור ולמעלה עד הפה.

וכבר נתבאר ענין הזדככות הנוהג בכל גוף בפתיחה ובפמ״ס ענף ג׳ אות ב׳ עש״ה. אשר המסך הולך ומזדכך בדרך המדרגות, שמתחילה מזדכך מבחי״ד לבחי״ג ואח״כ מבחי״ג לבחי״ב ואח״כ לבחי״א, עד שמזדכך כולו שנק' בחי' כתר. ובהיות המסך בעביות דבחי״ג עדיין ראוי לזווג עם או״י, אלא שנקטן קומתו לקומת חכמה, ובבחי״ב לקומת בינה, ובבחי״א לקומת ז״א, אמנם בשמזדכך לבחי׳ כתר אז אינו ראוי עוד לזווג, עש"ה.

ולפיכך נעלם אור החכמה כולו מן הפרצוף, והוא משום שחו״ב דאו״י הם בבחי׳ אב״א, כי הופכת פניה לינק אור דחסדים מן הכתר ואחוריה אל החכמה. כלומר, שאינה מקבלת משום זה אור החכמה, אלא אח"כ ביציאת האור חוזר ממטה למעלה אז משיבה פניה אל החכמה ואז נמשך אור החכמה אל הפרצוף כמ״ש בפתיחה ובפמ״ס ענף ד׳ אות ד׳ עש״ה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר האור והעצמות של הפרצוף ע״כ נק' אור הפנים, וע״כ נבחן הגוף שאבד בחי' כלים דפנים ונעשה בבחי׳ כלים דאחורים, כי לא נשאר בו אלא בחי' אור דחסדים דבינה שנק' אחורים, להיותה אב״א עם החכמה כאמור.

והן אמת שאפילו אחר הסתלקות אור הפנים מהגוף, נמצא עדיין מקבל מאו״ח היורד מהפה של ראש מלמעלה למטה, בכל הכמות שהאו״ח מלביש הע״ס דראש ממטה למעלה, על דרך שביארנו בטבורא דגופא, שמתפשט למטה מטבור בכל השיעור שהאו״ח עלה והלביש מטבור עד הפה. אמנם כבר ביארנו שאין באו״ח היורד ממעלה למטה שום כח להשפיע לאחרים, וע"כ נבחנים הכלים שלו בשם מקבלים שפע רק לקיומם עצמם, כי לא יוכלו להשפיע לתחתונים משום שאינם בסוד הזווג כנ״ל.

ובאמור מתבארים דברי הרב לנכון. וזה אמרו כי באורות יקראו התפשטות והסתלקות כלומר, התפשטות אורות דפה עד הטבור בסוד הסתכלות ב' מביא אור ישר אל הגוף, שנק' אור הפנים, ולפי״ז יתכן לכנותו בשם התפשטות. וענין אור האחור, אין זה אלא מכח הסתלקות האור הנוהג בכל גוף, כי אז אינו מגיע לגוף זולת אור חוזר היורד לבד באמור, ומשום זה יתכן לגדרו בשם הסתלקות. וזה אמרו ונקרא יושר וחוזר פירוש, כמו שנתבאר שענין אור הפנים ה״ס התפשטות אור א״ס ב״ה על ד' הבחי' שנק' ע״ס דאו״י. ואור האחור, נקרא חוזר כאמור, שה"ע אור חוזר היורד מעילא לתתא בלי זווג עם האו״י כנ״ל.

וזה אמרו ובכלים נקרא פנים ואחור וכו' פירוש, בשעה שהאור ישר מתפשט לגוף בסוד הזווג, אז גם הכלים במעלה של פנים ופנימית, אמנם בעת ההסתלקות אובדין כל מעלתם, ונקראים משום זה כלים דאחור. וזה אמרו כשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו, בהיותו שם למעלה בבחי׳ דינין שבו הנק' אור חוזר פירוש, כי גם אחר הסתלקות האור מן הגוף, נמצא מקבל עכ״פ מהפה של ראש את או"ח היורד מלמעלה למטה, על דרך נה״י שמקבלים או״ח היורד מהטבור, כי יש לו לאו״ח כח להתפשט למטה באותה הכמות שמלביש העליונים למעלה. וזה אמרו שמאיר במקומו בהיותו שם למעלה כלומר באותה הכמות שהאו״ח עולה מהפה ומלביש ע״ס דראש בהיותו למעלה במקומו בע״ס דראש, ממש באותו השיעור הוא מתפשט מהפה ולמטה, אמנם הוא בחי' דינין, משום שאין שם כלום מאו״י אלא או״ח לבד והבן.

ומלבישים על ע"ס דאו"י של א' המלכות –

א' היינו על מלכות דראש שהתפשטה לע"ס.

האו"ח ב' הוא להתפשט –

ב' פירוש באותו הכמות שהאו"ח מקבל בעמ"נ להשפיע, ויותר מכפי ששיער בעצמו שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. נמצא מה שהלביש מתגלה אח"כ את ההגבלה בפועל. פירוש הגבלה את החלק שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע ולא רוצה לקבל זה. זה נק' שמסיים, וזה נק' ע"ס דסיומא.

ענף יג / דברי הרב - פנים מאירות

אות א

דברי הרב

א) ענין אחור ופנים, וחיצונית ופנימית, כפי הנראה מוכרח שהכל דבר אחד. והענין, שבהתפשט האור להאיר למטה, הוא שיש לו חשק להשפיע תוספת נשמות חדשות בתחתונים, מה שלא היה עד עתה, וא״כ יהיה האור רחמים גמורים, כי לולי שהתחתונים ראוים אל הרחמים, לא היה יורד ומתפשט למטה להאיר תוספת נשמות שלא היו עד עתה.ולכן נקרא אור זה אור ישר, שבא ביושר מעילא לתתא, כי כן דרכו ויושרו להאיר בתחתונים, ומטבע החסד והרחמים הוא להיות מטיבים בעולם, ונקרא אור של רחמים ג״כ לסבה הנ״ל.ונקרא אור זכר, כי כן דרך הזכר להשפיע לזולתו שהיא הנקבה. ועוד, כי טבע של הזכר להשפיע נשמות חדשות ממש.ונקרא אור הפנים, כי הוא מביט בעין יפה ובפנים מאירים אל התחתונים, וע״כ הופך פניו אליהם.ונקרא אור של פנימיות, שהרי הנשמות מזווג הפנימית של המוחין באים. והם שמות של הויה המורים רחמים, ולא שמות אלהים המורים דין.

פנים מאירות

א) ענין אחור ופנים וכו׳ דבר אחד: כלומר, אור הפנים ואור פנימית אחד הם, וכן אור אחורים ואור חיצונית אחד הם. ובכלל זה מבאר ג״כ אשר אור ישר ואור רחמים גמורים ואור זכר הם ענין אחד, כמו אור הפנים ואור של פנימית הנזכר. וכן אור חוזר ואור דין ואור נקבה, הם ענין אחד עם אור אחורים ואור של חיצוניות כמו שהולך ומבאר.והענין שבהתפשט האור להאיר וכו׳: כבר נתבאר היטב בענפים הקודמים, שכל הארה מתפשטת בחיוב על ראש וגוף, שמתחילה מתפשט א״ס על ד׳ בחי׳ חו״ב זו״ן שה״ס ע״ס דאור ישר, עד לזווג עם המסך שבכלי המלכות, או עד המ״נ שביסודה, שעי״ז יוצאות ע״ס דאו״ח ומלבישות לע״ס דאו״י ומתיחדות כאחת. והנה בזוג זה נעשים רק שורש הכלים וה״ס הראש, ואח״כ מתפשטת המלכות של ראש בסוד ע״ס שלה, עד למלכות דמלכות שנקרא טבור הגוף ושם נעשה זווג ב׳ על המסך דמלכות שבמלכות, ועולות ע״ס משם ולמעלה ומתיחדות כאחת, ע״ד ע״ס דראש הנזכר, וגם האו״ח מתפשט מטבור ולמטה באותה הכמות שהאיר והלביש למעלה.והנה התפשטות זו של מלכות של ראש נק׳ גוף. וחלק הגוף שמטבור ולמעלה עד הראש נקרא זכר ואור של רחמים, משום שהמסך משמש בו ממטה למעלה, וע״כ בחי׳ הדין מהמסך אינו פועל בו להיותו למטה מכל הספירות שלו. וחלק של הגוף מן הטבור ולמטה עד הסיום נקרא נקבה ודין, משום שכח הדין דהיינו המסך הוא כל שורשו, שמשם מתפשט לו האו״ח ממעלה למטה.ולפיכך נבחן מקום זה שמטבור ולמטה אשר אין שם מבחי׳ ע״ס דאור ישר, אלא מבחי׳ ע״ס דאו״ח לבד. ונבחן שפניהם כלפי מעלה, כלומר, כלפי אוה״ח שבעה״ס שמטבור ולמעלה כדי לינק ולקבל משם, אמנם הספירות שמטבור ולמטה בעצמם אינם יכולים להשפיע ולהתפשט עוד, וע״כ נעשה שם הסיום של הפרצוף להיותם מקבלים ואינם יכולים להשפיע.ועי׳ בעה״ח ענף ג׳ ובפמ״ס אות ב׳ בסוד הזדככות המסך והסתלקות האור הנוהג בגוף דכל פרצוף, אשר בעת שמזדכך המסך לבחי׳ כתר שוב אין שם זווג כלל והאור מסתלק ושב לשורשו.ונמצא משום זה אשר אפי׳ חלק הגוף הזה שמטבור ולמעלה שהיה נקרא אור זכר ואור של רחמים, נעשה עתה מסבת ההסתלקות ממש כמו בחי׳ חלק הגוף שמטבור ולמטה, דהיינו שאין בו רק התפשטות או״ח ממעלה למטה, כלומר שהאו״ח נמשך ומתפשט אליו מהמסך שבע״ס דראש בכל הכמות שמאיר ומלביש שם, אבל ע״ס דאור ישר הבאים מזווג כבר הסתלקו ואינם וכיון שאין בו זווג אין בו השפעה, ונמצא שגם אפי׳ הספירות שמטבור ולמעלה נבחנים למקבליםא ואינם משפיעים, ונקראים גם הם: אור נקבה ואור דין ואור דאחוריים ואור דחיצוניות, כמו הספירות שמטבור ולמטה.

ולמעלה נבחנים למקבלים א' ואינם משפיעים –

א' ובחלק ד' דף רל"ט כ"ש שמטבור ולמטה הנק' אור הנקבה, יש הארת חכמה. וכאן למעלה מטבור בעת הסתלקות משמע שאין לו רק או"ח לבד בלי הארת חכמה.

ל

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יד / פנים מסבירות

אות א

תוכן

א) ונבאר עתה עולם הנקודים והם בחי׳ אורות היוצאים דרך נקבי עינים דא״ק וכו'. הנה הפרק הזה כולו מוקשה, כי כבר נתבאר שכל ענין ע״ס דנקודים הם בחי' התפ״ב של גופא דס״ג כמ״ש לעיל בפמ״ס ענף ט׳ ע״ש. וא״כ מה ענינו לצאת דרך נקבי עינים והיה צריך לצאת דרך הפה של ראש דס״ג שהוא מטבור ולמטה, ממקום שיצא התפ״א דגופא דס״ג. גם מה שקורא להסתכלות עינים ה' תתאה, ובע״ח שער אח״פ פ״א ובכ״מ אומר להדיא, שהסתכלות עינים ה״ס חכמה וסוד יוד דהויה. וביותר תמוה, מה שאומר שעינים ה״ס ה״ת ואח״פ הם יה״ו, כי איך אפשר שה״ת דס״ג תהיה למעלה מט״ס ראשונות דס״ג שנק' יה״ו, ועוד הרבה תמיהות.

ומתחילה נבאר ענין פרצוף הנקודים ממקור יציאתו. ועי' בפמ״ס דף קנ״ו אות ה׳ אשר מסבת ירידת ישסו״ת לנה״יא דא״ק נתחברו ב' הנוקבין שהם בחי״ב עם בחי״ד בסוד שיתוף מדה״ר במדה״ד, ובזה נכפל המסך שבכלי מלכות מבחי׳ בינה ומלכות, ולפיכך נעשה צד נוקביות בכל עה״ס כי עלו למ"ן עד לחכמה. כלומר, שגם החכמה נתקנה בבחי' דכר ונוק׳, ואין צריך לומר ספירות התחתונות שמחכמה ולמטה, כי זיווג הראשון על המסך הכפול הנזכר נעשה בסוד החכמה כמ״ש שם. והנה משם נולד ויצא זה הפרצוף החדש המתוקן בשיתוף דמדה״ר, ותיקון זה נקרא תיקון מ"ן וגם תיקון קוין כמ״ש שם. והנה עיקר החידוש הנעשה בפרצוף זה, צריך להבין שהוא ענין יציאת הבינה וזו״ן לבר מרישא, כי עד עתה שלא היה המסך רק בכלי מלכות לבדו ולא היה בכל עה״ס רק כלי המלכות שנקרא פה של הראש נמצא שכל עה״ס היו בבחי' ראש, שהרי אפילו הפה שהיא המלכות נבחנת ע״י אוה׳״ח שלה העולה ממטה למעלה ג״כ לבחי' ראש כמ״ש לעיל בענפים הקודמים. ורק אוה״ח היורד מפה ולמטה ובסוד התפשטותה לע״ס מינה ובה בסוד הסתכלות ב' זה נק' גוף.

אמנם עתה לסיבת תיקון מסך דמ"ן העולה עד החכמה, ששם נעשה זיווג דאו"י ואו״ח על המסך הזה, נמצאים רק הכתר והחכמה בסוד הסתכלות א' שה״ס הראש, ובחי׳ הנוק׳ דחכמה המתפשטת ממעלה למטה בסוד או״ח שלה בכמות שמלבשת למעלה כבר היא בחי' הסתכלות ב' ונק' גוף ולא ראש, מפני שהאו"ח הוא שורשו כנ״ל בפמ״ס דף קפ״ג אות א׳ ע״ש. וממילא נמצא שח' הספירות בינה וזו"ן כבר המה בחי' גוף ולא ראש.

וכבר ידעת שע״ס דראש מכונים גולגלתא עינים אזן חטם פה. ולפי המתבאר נמצא שמסך של ראש שהיה לפנים בבחי׳ פה, עלה ונתישב בבחי' נקבי עינים שהוא כלי דחכמה ושמה נגמר בחי' הראש. ומכלי חכמה ולמטה שהם הכלים: אזן חטם פה, הנק' בינה ז״א מלכות, המה נעשים לבחי׳ גוף, כי כבר מקבלים מאו"ח היורד מנוק׳ דחכמה.

וכבר נתבאר ערך ההפכי שיש בין אורות לכלים, אשר החסרון בכלים התחתונים גורמים חסרון באורות העליונים, שבחוסר כלי המלכות יחסר האור מכלי הכתר ובחוסר בינה זו״ן דכלים יחסרו האורות דג׳ ראשונות כמ״ש היטב בפמ״ס ענף ט׳ אות י׳ ואין צורך להכפיל הדברים. ולפי״ז תבין, אשר גם האורות נגרעו בפרצוף זה, כי חסרון בינה וזו״ן דכלים גורמים חסרון ג״ר באורות, וא״כ אין שם אלא אורות דזו״ן לבד שנק׳ חוטם פה, אשר אור החוטם מלובש בגולגלתא ואור הפה בעינים.

והנה הפרצוף הנזכר שיצא ע״י תיקון המ״ן נקרא בשם ישסו״ת. והוא להיותו בחי׳ התפ״ב דגופא דס״ג מכונה ע״כ ישסו״ת, כדי להבדיל בין ראש דס״ג לגופא דס״ג. כי ראש דס״ג אשר לא ירד לנה״י דא״ק נשאר בבחי׳ עקודים, כלומר בכלי אחד לכל עה״ס שנקרא משום זה או״א, אמנם גופא דס״ג שירד לנה״י ונתקן במ״ן שעלה עד החכמה לזווג נבחן בשם ישסו״ת כמו שהארכנו שם בפמ״ס ענף ט׳ אות ה׳ ע״ש. שהוא לסיבת יציאתו בתיקון מ״ן בבלי דחכמה הנק׳ עינים, שחסר משום זה ג״ר באורות ובינה וזו״ן בכלים.

אשר מסיבת ירידת ישסו"ת א' לנה"י –

א' היינו לנקודות דס"ג.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יד / פנים מסבירות

אות ב

ב) וכבר נתבאר בפמ״ס שם באריכות, שכל פרצוף נבחן בראש תוך סוף ע״ש. אשר הראש יוצא בסוד הסתכלות א׳, שהמלכות משמשת ומעלה או״ח ממטה למעלה, וע״כ אין כלים בראש, זולת אחר שמלכות של ראש מתפשטת מינה ובה לע״ס שניות כי כן דרכה להתפשט בכל הכמות ושיעור הקומה שאור החוזר שלה מלביש עה״ס דראש והתפשטותה זה נק' גוף וה״ס הסתכלות ב'. והגוף נבחן בשנים, דהיינו שהנמשך מט״ר דראש מבונה בשם תוך ומקומו מפה עד הטבור, והנמשך ממלכות של ראש מכונה בשם סוף ומקומו מטבור עד הסיום של הפרצוף. באופן שכל מה שיש בגוף הריהו מקבל מהספירות שבראש, אלא שהמשכת ט״ס ראשונות לגוף נק' תוך והמשכת המלכות אל הגוף נקרא סוף וזכור זה.

ונמצא אשר גם הפרצוף הנ״ל המתוקן ע״י מ"ן שעלה מנוק' דחכמה דא״ק, נבחן ג״כ בראש תוך סוף. אמנם המקומות שונים, כי מלכות של ראש אינה עומדת כאן בפה, זולת בנקבי עינים. אשר ע״כ נמצא כל קומת ע״ס דראש אינם אלא בקומת זו״ן, שנקרא חוטם פה כנודע. אמנם גם אור הבינה כלול שם בסוד הכתר, כי ספירה עליונה דז״א כוללת אור הבינה, כמ״ש הרב גבי ז' היכלות דבריאה אשר היכל הראשון כולל ג״ר כנודע, וע״כ נחשב שיש ג״כ אור האזן בראש שה״ס אור הבינה. והנה נתבאר שבחי׳ הכלים של הראש הם כתר וחכמה לבד, כי המסך דמ״ן נמצא בכלי דחכמה שנקרא נקבי עינים שהיא מלכות של ראש. אמנם האורות שבכלים אלו הם בינה וזו״ן שנק׳ אח״פ כאמור.

ובזה נבין דברי הרב (ענף י״ד אות ח׳) וז״ל: וכאשר נחלק גם את אהטעמים, תהיה אות יוד באוזן ואות ה׳ ראשונה בחוטם ואות ו׳ בפה ואות ה׳ אחרונה בעינים. פירוש, האורות של ראש שנקראים טעמים המה רק בחי' בינה וזו"ן. ונבחן, שיוד דהויה ה״ס אור הבינה וה' ראשונה ה״ס אור הז״א והואו ה״ס אור המלכות, דהיינו כנ״ל, דמסבת חסרון הכלים דבינה זו"ן ע״כ חסרים ג״ר דאורות, אלא רק אור הבינה נכללת בז״א. אמנם ה' אחרונה שה״ס נוק׳ דחכמה המעלית מ"ן נמצאת כאן בנקבי עינים.

וזה שרצה הרב להשמיענו כאן, אשר עולם הנקודים שהוא פרצוף ישסו״ת הנ״ל שיצא בתיקון מ"ן נשתנה מקום יציאתו, כי אינו יוצא דרך הפה של ראש כמו כל הפרצופין הקודמים אלא דרך נקבי עינים, כי שם נתקן המסך דהעלאת או״ח כאמור. והיא הנותנת, אשר כל קומת עה״ס שבראש של פרצוף זה המכונה טעמים דס״ג או ע״ב דס״ג, אינו אלא בשיעור בינה וזו"ן שנק' אח״פ. וד' אותיות דהויה שבראש הזה נבחנות ג״כ בסדר אחר, כי יוד של הויה ה״ס אור הבינה ולא כתר חכמה כבכל המקומות, מפני שכאן חסרו האורות ההם דכתר וחכמה. וה' ראשונה ה״ס ז״א שנק' אור החוטם, והו' ה״ס מלכות שנק' אור הפה. וה״ת, כלומר הנוקבא המעלית מ"ן, ה״ס נקבי עינים, כלומר נוקבא דחכמה. ומנוקבא דחכמה הזאת המכונה נקבי עינים, נתפשט ויצא גופא דס״ג שהוא עולם הנקודים שנקרא נקודות דס״ג או ס״ג דס״ג.

ובאמור תבין היטב דברי הרב בפירוש התיקונים אני ישנה אני שניה, שפירש אני שניה לכתר, כלומר בחי' כלי דחכמה שהיא ספירה הב' מכתר, כי עינים הם חכמה. אמנם מאחר שהנוקבא המעלית מ"ן נתקנה שמה, אומר עליה אני ישינה, בשביל שבה היה ענין שביה״כ שה״ס העלם אור העינים דוגמת השינה. וכן העין כולל ב' ההין, ה' ראשונה לסיבת היותה ס״ג, כי כל ענין תיקון מ"ן נעשה בגופא דס״ג ולא בע״ב, וס"ג ה״ס בינה, וה' ראשונה כוללת ג״כ ה' אחרונה, דהיינו הנוקבא שהתתקנה שמה, ונמצא העינים כוללות ב' ההין כאמור.

וכאשר נחלק גם את א' הטעמים –

א' יש לפרש שהוא מכנה טעמים משום שהוא צ"א, משא"כ נקודות הוא מכנה כאן בשם צ"ב משום שמלכות הנקראת נקודה, עלתה בכל ספירה וספירה. משא"כ צ"א הוא מכנה טעמים. לאפוקי צ"ב ששם הוא מכנה נקודות שיש בכל ספירה וספירה ע"י עלית המלכות לבינה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יד / דברי הרב - פנים מאירות

אות ה

תוכן

דברי הרב

ה) והנה מבחי׳ הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות. ובזה תבין מ״ש בתיקונים תיקון ע׳ ד׳ קכ״ו, שמצייר צורת הויה של בן ד׳ אותיות, בציור עינים ונקודות, בסוד וגבותם מלאות עינים, כי כל בחי' עינים הם נקודות כנ״ל.

פנים מאירות

ה) והנה מבח', הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות וכו': ואין להקשות מהמובא לעיל בעה״ח ענף ה', אשר גם אח״פ יצאו ע״י הסתכלות עינים. וכן מה שאומר, שהעינים ה״ס ה׳ תתאה שהיא מלכות, ובע״ח שער אח״פ פ״א ובכ״מ אומר שעינים ה״ס נשמה לנשמה שה״ס יוד דהויה וחכמה.והענין כי שם באח״פ היה נמשך הסתכלות עינים עד הפה, דהיינו עד המסך שבכלי מלכות של ראש, שבזה נמצאות כל ט״ס כח״ב חג״ת נה״י בבחי׳ אור בלי כלי, כי המלכות בלבדה נעשית כלי, כמ״ש שם בפמ״ס דף קנ״ה אות ד׳ משא״כ כאן בעולם הנקודים לא נמשך הסתכלות העינים עד הפה, אלא עד נקבי עינים בעצמם, מפני שהחכמה בעצמה הותקנה בדכר ונוקבא שעי״ז נעשים כלים בכל ספירה וספירה מעה״ס. ונמצא בזה אשר המלכות של ראש שהיתה מקומה בפה של ראש שה״ס מלכות וה׳ תתאה, עלתה עתה לעינים שה״ס חכמה. וזה שאומר הרב שאות ה' אחרונה היא בעינים, והבן.ודע שאור א״ס המתפשט לזווג בסוד ע״ס דאו״י, מכונה תמיד בשם הסתכלות עינים. כלומר, אור החכמה. כמו שנתבאר היטב בדברי הרב בענף הקודם ועי׳ בפמ״ס שם וכאן ובפמ״א שם.בסוד וגבותם מלאות עינים: כלומר, דאור העינים מאיר מכל הצדדים הן מצד הפנים והן מצד האחור, המכונים בשם גבותם של הפרצופים.ודע שמסיבת עליית מיין נוקבין לצורך אור העינים, הושרש צד האחור בבנין הפרצופים. והוא משום שנתהוה ב׳ שורשים למציאת כל פרצוף: שורש א', הוא מסבת רת״ס שבפרצופי א״ק מטרם עליית מ״ן. ושורש ב׳, הוא נמשך מסדר ראש תוך סוף שיצא מכח עליית המ״ן. שנבחן בערך שורש הא׳ שהוא חסר כלים דנה״י שנקרא סוף.והטעם כי כאן נעשה הזווג על מלכות של ע״ס דראש בנקבי עינים, ויצאו משום זה ע״ס של הראש משם ולמעלה, והתוך שה״ס חג״ת נתפשטו מנקבי עינים עד הפה. והסוף שה״ס נה״י נתפשטו מפה עד הטבור, ונמצאים רגלי הפרצוף מסתיימים על הטבור. ומטבור ולמטה כבר יצא מגבול הפרצוף לגמרי.אמנם גם הרשימו משורש הא׳ שולטת בפרצוף, ועל כן נמצאים גם נה״י מחוברים בפרצוף. אמנם אורם מועט בוע״כ נבחנים לכלים דאחור ולא פנים, כלומר, שאינם מאירים כ״כ. ולפי מה שכייל לנו הרב לעיל בענף ט׳, אשר כל הכחות של העליון בהכרח שימצאו בתחתון, נמצא שמפרצוף נקודים ואילך שולטים ב׳ השורשים הנזכרים בכל פרצוף פרטי, שהם עושים פנים ואחור בבנין כל פרצוף. אשר משורש הב׳נמשך צד הפנים ומשורש הא׳ נמשך צד האחור.באופן שאח״פ של הפרצוף נבחנים בפו״א: שצד הפנים ה״ס חג״ת דשורש הב׳ שהוא בחי׳ גוף ולא ראש, וצד האחור ה״ס חב״ד משורש הא׳ שהוא בחי׳ ראש. ומפה עד הטבור דהפרצוף יהיה צד הפנים בסוד נה״י דשורש הב׳ שה״ס סיומו של הפרצוף, וצד האחור ה״ס חג״ת משורש הא׳. ונמצינו למדים, אשר עינים שה״ס שורש הב׳ מאיר במילואו גם באחורים דחג״ת. וזס״ה וגבותם מלאות עינים, דהיינו אחוריים דחג״ת *והבן.

מחוברים בפרצוף. אמנם אורם מועט, ב' וע"כ –

ב' קשה להבין לפי צ"ב הלמטה מטבור יצא לחוץ לבי"ע ונעשה שם חלל הפנוי. ואיך אומר שהאיר גם הארה מהרשימו שעי"ז כאילו מחוברים ולא נפרדים לגמרי. אבל לפי מה שמפרש בד"ה באופן, יוצא לפי הכלל שאח"פ דראש נפלו לתוך ואח"פ דתוך נפלו לגו"ע דסוף. נמצא שרק אח"פ דסוף נעשו לבר מהמדרגה להבחינת בי"ע.

אחוריים דחג"ת * והבן –

* עיין בפמ"א לקמן דף ק' ד"ה ובזה

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף יד / דברי הרב - פנים מאירות

אות ע

דברי הרב

ע) והנה העין נק׳ ג״כ ע״ש ס״ג כמו אח״פ הנ״ל, והוא בענין זה, כי הלא כאשר היה ג׳ בחי׳ הנ״ל שהם אח״פ, שהם הטעמים, היה שם ס״ג שלהם בחי׳ הוי״ה שהוא ס״ג, יו״ד ה״י וא״ו ה״י. אמנם בעין שהוא בחי׳ הנקודות הוא ס״ג של ג׳ פעמים אהיה, שהיא ג״כ גי׳ ס״ג, וזהו ס״ג אשר בעין.והנה כל אהיה מאלו הג' לוקח כל בחי׳ כ״ב אותיות הנרמזים בקמץ פתח, כדי לעשות מהם כלים, ע״י הסתכלות העין בהם, וא״כ כל שם אהיה מהם כולל כל בחי׳ כ״ב אותיות, ונמצאו ג׳ שמות אהיה עם ג׳ פעמים כ״ב אותיות עם הכולל עולה ק״ל, גימ׳ עין. הרי איך שם ס״ג רומז ג״כ בעין.וזהו פקח עיניך וראה, כי באוזן חוטם פה יש ג׳ פעמים ס״ג גימ' פקח עם הכולל, ואחריהם בא בחי' עינים, וזהו פקח עיניך, כי ג׳ אהיה אלו אשר בעינים הם בחי׳ אהיה ביודין גי׳ קס״א מנין עיניך עם הכולל. וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים.

פנים מאירות

ע) והנה העין נק' ג״כ ע״ש ס״ג כמו אח״פ: כאן מתחיל לבאר מציאת העינים. וצריך שתדע שיש כאן ב׳ בחי׳ של אח״פ: בחי׳ א׳ היא מס״ג הראשון דא״ק, מטרם ירידתו לנה״י הפנימים דא״ק, שהיה רק כלי אחד לכל עה״ס וע״כ נקרא עקודים, שכל עה״ס נעקדים בכלי א׳. בחי׳ ב׳ דאח״פ הוא מהס״ג השני שיצא דרך נקבי עינים בסוד התפשטות ב׳. והנה אח״פ זה אורו קטן הרבה מאח״פ הראשון, כי אח״פ הראשון הוא בחי׳ ראש ממש, משא״כ השני כבר יצא מבחי׳ ראש וקיבל לבחי׳ תוך, דהיינו ט״ר דגוף, כמ״ש לעיל. אמנם גם אח״פ זה התפשט במקום של אח״פ הראשון, דהיינו למעלה מטבור, וע״כ נבחן גם הוא בשם ראש וטעמים דס״ג אע״ג שהוא בחי׳ תוך ונקודות דס״ג והבן היטב.ובזה יתבאר לך מה שהרב קורא לאח״פ אלו בשם טעמים ובשם ס״ג דס״ג. ובזה תבין ג״כ מ״ש לקמן בענף ט״ו אות ו׳, וז״ל: והנה כל האור הנמשך עד הטבור אפי׳ שהוא מבחי׳ העינים, הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים ולכן איננו ניכר, עש״ה. כי כונתו ג״כ על אח״פ דאור העינים הנ״ל, דאע״פ שהמה בחי׳ נקודות וס״ג דס״ג, מ״מ נכללים בעקודים ואינם ניכרים לבחי׳ עצמם, ונקראים ג״כ טעמים כמו העקודים שהם בחי׳ אח״פ הראשון.אמנם בעין וכו' ס״ג של ג״פ אהיה וכו': זה סובב על סוד הנוקבא שבעינים שנק׳ בינה עילאה. כי העינים ה״ס חכמה והנוק׳ דחכמה שנתקנה שם מכח עליית מ״ן נק׳ בינה, ונודע שחכמה ובינה ה״ס ע״ב וס״ג. וע״כ משמיענו שחכמה ובינה אלו שבעינים שניהם הם בחי׳ ע״ב ולא ס״ג, אלא שחכמה ה״ס הויה דיודין ובינה ה״ס אהיה, כמ״ש בע״ח שער או״א פ״ט עש״ה. אמנם בהכרח אשר גם ס״ג כלול בבינה זו שהרי ממנה נולד ויוצא ואין לך נותן מה שאין בו. וזה שמרמז שג״פ אהיה בגי׳ ס״ג, והבן.לוקח כל בחי׳ כ״ב אותיות וכו' ע״י הסתכלות וכו': כי כ״ב אותיות ה״ס המ״נ שעלו לשם, והסתכלות העין בהם היינו הזווג כנודע.באוזן חוטם פה יש ג' פעמים ס״ג וכו': כי הבחן עסמ״ב הוא ע״פ ד׳ הבחי׳ הנודעות הנרמזות בד׳ האותיות דהויה: אשר ע״ב הוא בחי״א ויוד דהויה. וס״ג בחי״ב וה׳ ראשונה דהויה. ומ״ה בחי״ג וואו דהויה. וב״ן בחי״ד וה׳ אחרונה דהויה. וכבר ידעת שענין השיתוף דמדה״ר בדין ועליית מ״ן וכו׳ עד ההסתכלות בנקבי עינים, כל זה נעשה רק בבחי״ב שה״ס ה׳ ראשונה דהויה דהיינו בפרצוף ס״ג דא״ק. גם לא בראש הס״ג המלביש מפה עד הטבור דא״ק, אלא בגוף ס״ג דא״ק שהיה מתפשט מטבור דא״ק ולמטה עד סיום רגליו, כי הוא נעלם ובא בפנימיות נה״י דא״ק בסוד השיתוף דמה״ר בדין. ועלה למ״ן וכו' עד שיצא לחוץ דרך נקבי עינים, בסוד התפשטות ב׳ מטבור ולמטה במקומו כבתחילה.ומזה תדע דאע״פ דאותו הס״ג שיצא דרך נקבי עינים, בהכרח שכלול מד׳א הבחי׳ ומעסמ״ב כנודע, עכ״ז כל ההתחדשות הזו הנעשה מכח השיתוף דמה״ר בדין, אינו נוהג בכל עסמ״ב של פרצוף זה, אלא מס״ג שלו ולמטה לבד, דהיינו באותו החלק המיוחס לבחי״ב ולה׳ ראשונה דהויה שנק׳ נקודות דס״ג, לאפוקי בחלק העליון ממנו המיוחס לבחי״א וליוד דהויה הנקרא טעמים או ע״ב דס״ג, והבן היטב. וזה שמדייק הרב לומר, אבל הנקודות דס״ג הם עיקריות דס״ג, להשמיענו שכל השינויים והמקרים שנתחדשו באור העינים, אינם רק בס״ג דס״ג שה״ס ה׳ ראשונה דהויה, ולאפוקי מע״ב דס״ג.

נקבי העינים, בהכרח שכלול מד' א' הבחי' ומעסמ"ב –

א' אפשר לפרש שהזווג שהיה על בחי' העינים היינו על בחי"א דעביות יצא גם על הרשימות דטעמים וזה נק' בחינת ע"ב שיצא על רשימות שנשארו מטעמים דס"ג על בחי"א דעביות, שהם נבחנים לבחינת עקודים היינו צ"א. משא"כ מה שיצא על הרשימות דנקודות דס"ג, שהם הרשימות ממה שנשארו מלמטה מטבור, שם היה העירוב דבחי"ד, זה נק' ס"ג דס"ג.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות ד

ד) ועל פי הדברים האלה יתבאר לנו סוד י״ב הפרצופין שיצאו מסיבת הפרסא. וכבר דברנו בזה בפמ״ס דף קט״ו ד"ה וה"ס ג׳ פרצופין ע"ש, ועתה נרחיב הדברים.

והנה עד עתה לא מצאנו במפורש בדברי הרב רק ד׳ פרצופין, הנקראים ע״ב ס"ג מ"ה ב"ן או טעמים נקודות תגין אותיות, אמנם בהכרח שיש ג"כ פרצוף חמישי שהוא הכתר שנק׳ פרצוף גולגלתא או עתיק. וכן מרמז לנו הרב בע״ח בשער ט׳ פ"ו, וז"ל, ולעילא מגלגלתא דליה, יש בו דוגמא בחי׳ עתיק דאצילות, עש״ה. וא״כ יש לדייק, מדוע הוא מונה תמיד ד׳ פרצופין בא״ק ולא חמשה פרצופין, כמו שהוא באמת. ועוד, מדוע באצילות מונה תמיד ה׳ פרצופין, בשם א״א ואו״א וזו״נ, כנודע, ובמה ישתנה מא״ק.

והענין כי כבר בארנו בענף ט׳ בפמ״ס אות ג׳ בסדר אצילות ה׳ פרצופי א״ק, אשר הראש של פרצוף הא׳ הוא נעלם מאד, להיותו בבחי׳ אורות שקדמו לכלים, ואע״פ שכל הראשים הם מבחי׳ אורות שקדמו לכלים, אמנם זהו נאמר רק בערכם עצמם. כלומר באותה בחינת כלי שנתחדש בפרצוף ההוא, שבזה נבחן ראשו לבחי׳ שורש, וכן נבחן שאורותיו קדמו לכלים, משא״כ בערך פרצוף העליון הימנו, נחשב ודאי גם הראש שיש בו כלים, שהרי נמשך מפה דעליון והפה כבר בחי׳ כלי הוא, כנודע. אמנם זה הראש הא׳ דא״ק שעדיין לא היה בחי׳ הכלי במציאות בעולמות לגמרי, ע״כ הוא נבחן כמו אורות בלי כלים, וע״כ נעלם ונשגב מאד כי לית מחשבה תפיסא באור בלי כלי. ולפיכך, תחילת הדיבור יכול להיות מהגוף דראש הא׳, כלומר המתפשט ויוצא מפה דראש הא׳ ולמטה שה"ס המלכות של ראש שכבר הוא בבחי׳ כלי, והוא שנקרא פרצוף גולגלתא, דהיינו ביחוד מפה של הראש ולמטה, אבל למעלה מזה אין לנו שום רמז ודבור.

אמנם גם מפרצוף גולגלתא אין לנו עסק כלל, והוא להיותו טמיר ונעלם בד׳ הפרצופין עסמ״ב דא״ק החיצונים המלבישים אותו, והיינו כמו הגופים דכל הפרצופין שאין אנו עוסקים בהם משום שמלובשים בפרצוף התחתון מהם אשר ע״כ המה נעלמים שם, כנודע. וכל המדובר הוא רק בראשי הפרצופין המגולים בלי לבוש, וע״כ מתחיל הרב להבחין רק מע״ב ולמטה.

ולפיכך אנו מבחינים בא״ק רק ראש תוך סוף, אשר ראש דע״ב החיצון ה״ס הראש דא״ק, וראש דס״ג החיצון המלביש מפה דע״ב ולמטה ה״ס תוך דא״ק, וגופא דס״ג המלביש מפה דס״ג החיצון ולמטה דהיינו מטבור דגלגלתא דא״ק עד סיום רגליו, נקרא בחי׳ הסוף של א״ק. והיינו בעודו בסוד התפשטות א׳, דהיינו בטרם שעלה למ״נ. וכמ״ש בפמ״ס בענף ט׳ בארוכה עש"ה.

וכבר נתבאר לעיל באות ג׳ סדר רת״ס החדש הנעשה בזה הפרצוף שיצא דרך נקבי עינים שאנו מכנים אותו שורש הב׳ עש״ה. אשר הראש עצמו נחלק לראש ותוך, שמעינים ולמעלה יצא הראש הנק׳ חב״ד, ומעינים ולמטה כלומר באזן חוטם פה, יצא התוך הנק׳ חג״ת או ט״ר דגופא. וכבר ידעת שכל פרצוף נבחן במחויב על ה׳ פרצופין: גלגלתא ועסמ"ב, המלבישין זה לזה מפה דעליון ולמטה, כמו שהארכנו בענף ט' בפמ"ס עש״ה. נמצא שזה הפרצוף שיצא ע״י עלית מ״ן, יצא ג״כ בסוד ה״פ געסמ״ב, שכל תחתון מלביש לעליונו מפה ולמטה. כמ"ש לעיל אות ג׳ דאע״פ שהתחתון יוצא דרך נקבי עינים דעליון זהו ביחוד בסוד האור, אבל בעיקר אצילות נמצא נאצל ויוצא דרך פה דעליון כמלפנים, עש״ה.

ובזה תבין שאח״פ דכל ראש מה׳ הפרצופין יצאו מבחי׳ ראש ונעשים לפרצוף מיוחד לפי עצמם, אשר הכלים שלהם שייכים עדיין לבחי׳ ראש כמקודם, כי בכלים לא נעשה שינוי כנ"ל באות ג'. אמנם האור שבהם הוא ודאי אור חדש מבחי׳ גוף וחג״ת, משום שנמשכים מהמלכות של ראש העומדת בנקבי עינים, כמ"ש לעיל. והנך מוצא שנתוסף פרצוף חדש בכל ראש וראש מה׳ הפרצופין.

באופן אשר בפרצוף הכתר שה״ס ראש הא׳, שעד כאן לא היה בו בחי׳ כלי כלל ועיקר, יצאו עתה אח״פ שלו בבחי׳ פרצוף חדש שיש בו ב׳ בחי׳ ביחד, שמצד הכלים נבחן לבחי׳ ראש ומצד האור נבחן לבחי׳ גוף. ותדע שפרצוף הזה ה״ס אריך אנפין, שנק׳ בחי׳ ה׳ ספירות תחתונות דכתר או מטבור ולמטה. וכל זה ה״ס אח״פ דראש הא׳ שיצאו לבר מראש. וז״ס ד׳ פרצופי הכתר, כי מחציתו העליון כלומר מנוק' עינים ולמעלה ה״ס עתיק ונוקבא, ומחציתו התחתון כלומר אזן חוטם פה ה״ס אריך ונוקבא. ועד״ז אח״פ דראש ע"ב יצאו מבחי׳ ראש והיו לפרצוף מיוחד, שענינו יתבאר במקומו בע״ה. ועד״ז אח״פ דראש הס"ג יצאו מבחי׳ ראש והיו לפרצוף מיוחד שה״ס ישסו״ת, וכן מ״ה וב"ן. שז״ס י״ב הפרצופין שיצאו מכח הזווג שבנקבי עינים, כמ״׳ש במקומו בע״ה.

הראש דא"ק, ב' וראש דס"ג –

ב' ונקרא ראש משום שכאן תחילת התגלותו של א"ק. והוא ראש דע"ב המלבישו מפה עד החזה דא"ק, וזה נק' ראש דא"ק. משום שכאן תחילת התגלות של גלגלתא ע"י ראש דע"ב. משום שלראש אין כלים. אלא אנו לומדים משום שהוא מלביש מפה ולמטה דעליון. לכן אנו מדברים מהראש. נמצא מה שיש גלוי מראש דע"ב הוא רק מבחינת כלים דגלגלתא, לכן הוא חושב את ראש דע"ב לראש דא"ק. היינו תחילת התגלות הכלים דגלגלתא.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות ד

ד) ועל פי הדברים האלה יתבאר לנו סוד י״ב הפרצופין שיצאו מסיבת הפרסא. וכבר דברנו בזה בפמ״ס דף קט״ו ד"ה וה"ס ג׳ פרצופין ע"ש, ועתה נרחיב הדברים.

והנה עד עתה לא מצאנו במפורש בדברי הרב רק ד׳ פרצופין, הנקראים ע״ב ס"ג מ"ה ב"ן או טעמים נקודות תגין אותיות, אמנם בהכרח שיש ג"כ פרצוף חמישי שהוא הכתר שנק׳ פרצוף גולגלתא או עתיק. וכן מרמז לנו הרב בע״ח בשער ט׳ פ"ו, וז"ל, ולעילא מגלגלתא דליה, יש בו דוגמא בחי׳ עתיק דאצילות, עש״ה. וא״כ יש לדייק, מדוע הוא מונה תמיד ד׳ פרצופין בא״ק ולא חמשה פרצופין, כמו שהוא באמת. ועוד, מדוע באצילות מונה תמיד ה׳ פרצופין, בשם א״א ואו״א וזו״נ, כנודע, ובמה ישתנה מא״ק.

והענין כי כבר בארנו בענף ט׳ בפמ״ס אות ג׳ בסדר אצילות ה׳ פרצופי א״ק, אשר הראש של פרצוף הא׳ הוא נעלם מאד, להיותו בבחי׳ אורות שקדמו לכלים, ואע״פ שכל הראשים הם מבחי׳ אורות שקדמו לכלים, אמנם זהו נאמר רק בערכם עצמם. כלומר באותה בחינת כלי שנתחדש בפרצוף ההוא, שבזה נבחן ראשו לבחי׳ שורש, וכן נבחן שאורותיו קדמו לכלים, משא״כ בערך פרצוף העליון הימנו, נחשב ודאי גם הראש שיש בו כלים, שהרי נמשך מפה דעליון והפה כבר בחי׳ כלי הוא, כנודע. אמנם זה הראש הא׳ דא״ק שעדיין לא היה בחי׳ הכלי במציאות בעולמות לגמרי, ע״כ הוא נבחן כמו אורות בלי כלים, וע״כ נעלם ונשגב מאד כי לית מחשבה תפיסא באור בלי כלי. ולפיכך, תחילת הדיבור יכול להיות מהגוף דראש הא׳, כלומר המתפשט ויוצא מפה דראש הא׳ ולמטה שה"ס המלכות של ראש שכבר הוא בבחי׳ כלי, והוא שנקרא פרצוף גולגלתא, דהיינו ביחוד מפה של הראש ולמטה, אבל למעלה מזה אין לנו שום רמז ודבור.

אמנם גם מפרצוף גולגלתא אין לנו עסק כלל, והוא להיותו טמיר ונעלם בד׳ הפרצופין עסמ״ב דא״ק החיצונים המלבישים אותו, והיינו כמו הגופים דכל הפרצופין שאין אנו עוסקים בהם משום שמלובשים בפרצוף התחתון מהם אשר ע״כ המה נעלמים שם, כנודע. וכל המדובר הוא רק בראשי הפרצופין המגולים בלי לבוש, וע״כ מתחיל הרב להבחין רק מע״ב ולמטה.

ולפיכך אנו מבחינים בא״ק רק ראש תוך סוף, אשר ראש דע״ב החיצון ה״ס הראש דא״ק, וראש דס״ג החיצון המלביש מפה דע״ב ולמטה ה״ס תוך דא״ק, וגופא דס״ג המלביש מפה דס״ג החיצון ולמטהא דהיינו מטבור דגלגלתא דא״ק עד סיום רגליו, נקרא בחי׳ הסוף של א״ק. והיינו בעודו בסוד התפשטות א׳, דהיינו בטרם שעלה למ״נ. וכמ״ש בפמ״ס בענף ט׳ בארוכה עש"ה.

וכבר נתבאר לעיל באות ג׳ סדר רת״ס החדש הנעשה בזה הפרצוף שיצא דרך נקבי עינים שאנו מכנים אותו שורש הב׳ עש״ה. אשר הראש עצמו נחלק לראש ותוך, שמעינים ולמעלה יצא הראש הנק׳ חב״ד, ומעינים ולמטה כלומר באזן חוטם פה, יצא התוך הנק׳ חג״ת או ט״ר דגופא. וכבר ידעת שכל פרצוף נבחן במחויב על ה׳ פרצופין: גלגלתא ועסמ"ב, המלבישין זה לזה מפה דעליון ולמטה, כמו שהארכנו בענף ט' בפמ"ס עש״ה. נמצא שזה הפרצוף שיצא ע״י עלית מ״ן, יצא ג״כ בסוד ה״פ געסמ״ב, שכל תחתון מלביש לעליונו מפה ולמטה. כמ"ש לעיל אות ג׳ דאע״פ שהתחתון יוצא דרך נקבי עינים דעליון זהו ביחוד בסוד האור, אבל בעיקר אצילות נמצא נאצל ויוצא דרך פה דעליון כמלפנים, עש״ה.

ובזה תבין שאח״פ דכל ראש מה׳ הפרצופין יצאו מבחי׳ ראש ונעשים לפרצוף מיוחד לפי עצמם, אשר הכלים שלהם שייכים עדיין לבחי׳ ראש כמקודם, כי בכלים לא נעשה שינוי כנ"ל באות ג'. אמנם האור שבהם הוא ודאי אור חדש מבחי׳ גוף וחג״ת, משום שנמשכים מהמלכות של ראש העומדת בנקבי עינים, כמ"ש לעיל. והנך מוצא שנתוסף פרצוף חדש בכל ראש וראש מה׳ הפרצופין.

באופן אשר בפרצוף הכתר שה״ס ראש הא׳, שעד כאן לא היה בו בחי׳ כלי כלל ועיקר, יצאו עתה אח״פ שלו בבחי׳ פרצוף חדש שיש בו ב׳ בחי׳ ביחד, שמצד הכלים נבחן לבחי׳ ראש ומצד האור נבחן לבחי׳ גוף. ותדע שפרצוף הזה ה״ס אריך אנפין, שנק׳ בחי׳ ה׳ ספירות תחתונות דכתר או מטבור ולמטה. וכל זה ה״ס אח״פ דראש הא׳ שיצאו לבר מראש. וז״ס ד׳ פרצופי הכתר, כי מחציתו העליון כלומר מנוק' עינים ולמעלה ה״ס עתיק ונוקבא, ומחציתו התחתון כלומר אזן חוטם פה ה״ס אריך ונוקבא. ועד״ז אח״פ דראש ע"ב יצאו מבחי׳ ראש והיו לפרצוף מיוחד, שענינו יתבאר במקומו בע״ה. ועד״ז אח״פ דראש הס"ג יצאו מבחי׳ ראש והיו לפרצוף מיוחד שה״ס ישסו״ת, וכן מ״ה וב"ן. שז״ס י״ב הפרצופין שיצאו מכח הזווג שבנקבי עינים, כמ״׳ש במקומו בע״ה.

מפה דס"ג החיצון ולמטה, א' דהיינו –

א' דהיינו, פירושו על המלים דס"ג החיצון ולמטה. אז הוא מפרש למטה, שנמשך למטה מטבור דא"ק ג"כ. שכוונתו חלק הטעמים מסתיימים על הטבור. והנקודות יורדים למטה מטבור ג"כ עד סיום רגלין. ואין כוונתו שפה דס"ג עומד בטבור דגלגלתא. ומה שמכנה גוף דס"ג, שכוונתו שטעמים נק' כתר, וכתר נק' ראש. ונקודות נק' מחכמה ולמטה שהם ט"ת שבהם כתר, הם הנקודות נק' גוף.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות ו

תוכן

ו) המתבאר לנו מכל האמור אשר גם אחר עליית מ״ן ויציאת הפרצוף דרך נקבי עינים, נשאר ג״כ סדר הלבשת הפרצופין זה לזה כמו מקודם תיקון המ״ן, דהיינו מפה של ראש דעליון ולמטה, אכן אורות אח״פ הנמצאים בין נקבי העינים עד מקום התחלת פרצוף התחתון המה נעשים לבחי׳ חדשה של כתר, שה״ס האמצעי בין מאציל לנאצל, באופן שיש לכל פרצוף ב׳ בחינות של כתר. ותדע אשר בחי׳ הא׳ מכונה בשם טעמים ובחי׳ הב׳ בשם נקודות.

באופן שב׳ הבחי׳ דראש הא׳ שהנאצל שלו נק׳ ע״ב, תהיה בחי׳ א׳ טעמים לע״ב ובחי״ב נקודות לע״ב. וב׳ בחי׳ דראש הע״ב שהנאצל שלו נק׳ ס״ג, יהי׳ בחי׳ א׳ טעמים לס״ג ובחי׳ ב׳ נקודות לס״ג. וכן ב׳ בחי׳ דראש דס״ג שהנאצל שלו נק׳ מ״ה וב״ן, תהיה בחי׳ א׳ טעמים למ״ה וב״ן ובחי׳ ב׳ נקודות דמ״ה וב"ן.

ובזה תבין מאמר חז״ל (חגיגה טו) ששאלו לבן זומא וכו׳ ואמר צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד. ואמרו ז״ל, עדיין בן זומא מבחוץ, שאין בין זה לזה אלא כמלא נימא ע״כ. פירוש, כי סוד מים עליונים ה״ס מאציל ומים תחתונים ה״ס נאצל, וכבר נתבאר שכל פרצוף עליון בכל מקום שהוא נבחן לבחי׳ מאציל אל התחתון שלו, שהרי כל תחתון נאצל ונולד מהעליון אליו כנודע, וכן נתבאר שכל מה שהוא מגולה מהעליון הוא רק הראש לבד, כי גופו טמיר ומלובש בתחתון. ונתבאר שהראש ה״ס כתר וכולל ב׳ בחי׳: בחי״א מנקבי עינים ולמעלה שנק׳ טעמים, ובחי״ב הוא אח״פ שמנקבי עינים ולמטה.

וז״ש בן זומא צופה הייתי בין מים העליונים שה״ס המאציל דהיינו בחי׳ הא׳ של הכתר, ובין הנאצל דהיינו התחתון שלו המלבישו מפה ולמטה כנ״ל, ויש ביניהם כשלש אצבעות. פירוש, כי אור חג״ת מכונים ג׳ אצבעות, ונתבאר לעיל אשר אח״פ דראש הללו שמקומם מנקבי עינים עד התחתון המה בבחי׳ אור חג״ת וגופא עי' לעיל אות ד' וע״כ תמה בן זומא איך ג׳ אצבעות אלו מפסיקין בין מאציל לנאצל, ונמצא הנאצל אינו דבוק לגמרי בשורש שלו שמשם נמשך אורו דהיינו בנקבי עינים, כי אח״פ מפסיקין ביניהם כנ״ל.

ולפיכך אמרו עדיין בן זומא מבחוץ, כלומר שעדיין לא זכה לפנימית שה״ס הויה דמ״ה, כי כל זה ההפסק דאח״פ וענין יציאתו לבר מרישא כנ״ל זה היה רק בב״ן שנק׳ חיצון, אמנם סוד הויה דמ״ה החדש שיצא בעולם התיקון אין בו פרצוף האמצעי בסוד אח״פ שיצאו לחוץ שמפסיקין בין מאציל לנאצל, אלא כל נאצל נמשך ודבוק במלכות של המאציל בעצמו המכונה בשם נימא. וז״ש ז״ל שאין בין זה לזה אלא כמלא נימא, דהיינו המסך שבמלכות דעליון הממלא לתחתון עם האו״ח שלו והדברים מבוארים.

ועתה מצאנו הפתח להבחין על נכון בין או"א עילאין לישסו״ת, המובא בע״ח שער או"א פ״ט שהבאנו לשונו בענף הקודם בפמ״ס אות ג' עש״ה. ותבין הדברים על דרך שבארנו לעיל בהבחן כל ראש לטעמים ונקודות, אשר מנקבי עינים ולמעלה ה״ס הטעמים וסוד המאציל, ולמטה מעינים דהיינו אח״פ שיצאו לבר מרישא ה״ס הנקודות, וסוד אמצעי בין מאציל לנאצל כמ״ש לעיל עש״ה. אלא בראש הא' שהוא הכתר הכללי של ה״פ נקראים עתיק וא״א, ובראש ע״ב וס״ג נק׳ או״א וישסו״ת, כמו שהודעתיך לעיל.

וכבר נתבאר לעיל בענף ט' בפמ"ס אות ה׳ שתחילת הענין של תיקון מ"ן נעשה בראש ס״ג דא״ק המלביש מפה דע״ב דא״ק עד טבור הכללי דא״ק, גם לא בראש דס״ג עצמו אלא בגופו שהתפשט מטבור ולמטה דא״ק ונעלם בתוך נה״י הפנימים דא״ק, דע״כ נשאר הראש דס״ג בשם או"א עילאין כמ״ש הרב לעיל בעה״ח ענף ח' ע״ש שהוא משום שבו לא נעשה ענין יציאת אח״פ לבר מרישא אלא בגופו כנ״ל, וע״כ נשאר הראש דס״ג בשם ע״ב דס״ג וטעמים אשר מקומם מפה דא״ק עד הטבור, וגם נק׳ עקודים משום שאין שם כל עה״ס רק כלי אחד. וגופו שירד לתוך נה״י הפנימים דא״ק ועלה למ״ן לחו"ב הפנימים ויצא דרך נקבי עינים, הוא מכונה כולו בשם ס״ג דס״ג ובשם ישסו״ת, דהיינו בחי׳ נקודות כנ״ל, אלא שהוא עצמו נחלק בהכרח ג״כ לטעמים ונקודות כנ״ל בדברי הרב בע״ח שער מ״ב פ"א עש״ה.

וזה אמרו בשער או"א פ״ט הנ״ל כי אימא עילאה יש לה הויה דס״ג והיא נוקבא אל אבא שהוא הויה דע״ב וכו', דהיינו כמו שאומר לעיל בעה"ח ענף ח' אשר ד׳ אותיות הויה וטנת״א ועסמ״ב נמשכים משורש אחד שהוא מסוד ד׳ הבחי׳ דאו״י הנודעות בשם חכמה ובינה וז״א ומלכות, שלפי״ז נמצא שהחכמה הנק׳ אבא ה״ס הויה דע״ב ואות יוד משם בן ד', והבינה שנק׳ אימא ה״ס הויה דס״ג ואות ה׳ עילאה משם בן ד', והיא תמיד נוקבא אל אבא, כי ה׳ עילאה היא נוקבא אל היוד כנודע. אלא שמדייק ואומר אמנם בהתחלקותה לב׳ בחי׳ אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו״ד דיוד של הויה ובחי׳ השניה נרמזת בה״י ראשונה של הויה וכו'. פירוש, שענין התחלקות הבינה ה״ס התחלקות הנעשה מתיקון מ״ן ואילך בכל ראש מגעסמ״ב לב׳ בחינות כנ״ל, שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס הטעמים ויוד דהויה וע״ב ואו״א עילאין ובחי׳ מאציל, ולמטה מנקבי עינים דהיינו אח״פ שהם יצאו לבר מרישא, ה״ס הנקודות וה' ראשונה דהויה וס״ג וישסו״ת ובחי׳ אמצעי והבן היטב.

וזה שהולך ומרחיב הביאור שאז בחי׳ הראשונה נרמזת בו״ד של מילוי יוד דהויה ונקרא אהיה וכו׳ ע״ש. כלומר, שאל תטעה שבינה זו של בחי׳ הראשונה שמנקבי עינים ולמעלה הוא בחי׳ ה׳ ראשונה והויה דס״ג להיותה הנוק׳ דחכמה, כי בבחי׳ ראשונה אי אפשר להיות בחי׳ ס״ג וה׳ ראשונה שכל אלה הם סוד הנקודות, כלומר מבחי׳ אח״פ שיצאו לבר מרישא ונעשו לבחי׳ בינוני ואמצעי שבין מאציל לנאצל, משא״כ בחי׳ הראשונה שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס המאציל וסוד הטעמים וכו׳ כנ״ל. ולפיכך משמיענו הרב שסוד הבינה שהיא הנוק׳ דחכמה מבחי׳ ראשונה, ה״ס אהיה ולא הויה דס״ג, וה״ס מילוי ו״ד של היוד דהויה ולא ה׳ ראשונה כאמור והבן היטב.

ובזה תבין מ״ש הרב בע״ח בשער י"ד פ״ח אות ד' וז״ל, אימא נקרא אהיה, ובכל אחד מי״ס שבה יש שם אהיה א׳, וכל שם אהיה שהוא בקו ימין שלה הוא דיודין, ושל שמאל בההין, ושל קו אמצעי באלפין. וכל זה בלבושים ובכלים שלה, עכ״ל. פירוש, כי כבר הראת לדעת בפמ״ס לעיל אות א' ובפמ״א דף קפ״ב ד"ה ופירוש עש״ה אשר מצד שורש הב׳ שהוא מכח תיקון המ"ן וזווג דנקבי עינים יצא סדר מיוחד של ע״ס, בנוסף דסדר ע״ס הקודמים שהיו נבחנים רק ע״פ ד׳ הבחי׳ דאור ישר, וזה הסדר החדש מכונה בשם, תיקון קוין עם ראש תוך סוף, אשר ג׳ הקוין של ראש שה״ס ב׳ קצוות חסד ודין ומכריע נקראים חב״ד. והם אמנם ג׳ בחינות של ע״ס בראש: אשר קו הימין שבכל ספירה וספירה מעה״ס של הראש נק׳ ביחד ספירת חכמה והם קצוות של החסד שישנם בראש. וקו השמאל שבכל ספירה וספירה מעה״ס ההם נקרא ביחד ספירת בינה, והם קצוות של הדין שישנם בבחי׳ עה״ס דראש, וקו האמצעי שבכל ספירה וספירה מעה״ס ההם נקרא ביחד ספירת דעת, והם קצוות של המכריעים שישנם בעה״ס של ראש.

ועד״ז מסתדרים עה״ס של התוך בסדר ג׳ קוין עם רת״ס, שקו החסד שישנו בכל ספירה וספירה מעה״ס של התוך נק' ביחד ספירת חסד, וקו השמאל שבכל ספירה נקרא ביחד ספירת גבורה, וקו האמצעי שבכל ספירה נקרא ביחד ספירת תפארת. ועד״ז מסתדרים עה״ס של הסוף, שקו הימין שישנו בכל ספירה מהם נקרא ביחד ספירת הנצח, ושל שמאל נקרא ביחד ספירת ההוד, ושל אמצע נקרא ביחד ספירת היסוד, וזכור זה לכל המקומות שאי אפשר לחזור עליו בכל פעם.

וכבר הודעתיך שאימא עילאה ה״ס המלכות שבנקבי עינים המשפעת האו״ח שם ממטה למעלה, שה״ס הטעמים והויה דע״ב, כמ״ש היטב לעיל. אשר גם הבינה דשם אינה כלל בחי׳ ס״ג אלא בחי׳ אהיה ע״ש. וזה שהשמיענו כאן הרב, כי להיות שבינה זו דהיינו סוד המלכות שבנקבי עינים הרי היא כל השורש של הויה דס״ג מסוד תיקון ג׳ הקוין ימין שמאל ואמצעי, לפיכך נרשמת בג׳ שמות של אהיה, כלפי ג׳ הקוין ימין שמאל ואמצעי. ולפי שהיא בחי׳ ראש, נקראים משום זה חב״ד כנ״ל. וע״כ כל שם אהיה שבקו ימין שלה, נקראים ביחד ספירת החכמה דאימא, והם שמות אהיה במילוי יודין. וכל שם אהיה שהוא בקו שמאל שלה הם שמות אהי׳ במילוי ההין, שכוללים ספירת הבינה דאימא. וקו האמצעי שכולל ספירת הדעת דאימא, הם שמות אהיה במילוי אלפין.

והנה נתבאר בהרחבה ענין פרצוף נוסף שנתחדש ונכפל בכל פרצוף ופרצוף מה״פ געסמ״ב מסיבת עליית המ"ן לזווג בנקבי עינים. ונוהג זה הן בכללות והן בפרטי פרטות דכל פרצוף והן בפנימיות והן בחיצוניות כמ״ש עוד לפנינו בע"ה. אמנם בעיקר צריך לזכור ענין הזה בפרצוף הכתר שה״ס עתיק וא״א, שז״ס שא״א הוא שורש לנאצלים בשביל שה״ס פרצוף הבינוני בין מאציל לנאצל, כמ״ש לעיל ע״ש היטב. גם נתבאר היטב ענין או״א וישסו״ת שה״ס ע״ב וס״ג בסוד טעמים ונקודות, וזכור כל זה כי אי אפשר לחזור על הדברים בכל פעם.

יהיה בחי' א' טעמים לע"ב ובחי"ב * נקודות לע"ב –

* וצ"ע שלהלן אומר שפרצוף א' המתחיל להזדכך נק' טעמים. ומהשני, ממנו ולהלאה נק' נקודות.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות ו

תוכן

ו) המתבאר לנו מכל האמור אשר גם אחר עליית מ״ן ויציאת הפרצוף דרך נקבי עינים, נשאר ג״כ סדר הלבשת הפרצופין זה לזה כמו מקודם תיקון המ״ן, דהיינו מפה של ראש דעליון ולמטה, אכן אורות אח״פ הנמצאים בין נקבי העינים עד מקום התחלת פרצוף התחתון המה נעשים לבחי׳ חדשה של כתר, שה״ס האמצעי בין מאציל לנאצל, באופן שיש לכל פרצוף ב׳ בחינות של כתר. ותדע אשר בחי׳ הא׳ מכונה בשם טעמים ובחי׳ הב׳ בשם נקודות.

באופן שב׳ הבחי׳ דראש הא׳ שהנאצל שלו נק׳ ע״ב, תהיה בחי׳ א׳ טעמים לע״ב ובחי״ב נקודות לע״ב. וב׳ בחי׳ דראש הע״ב שהנאצל שלו נק׳ ס״ג, יהי׳ בחי׳ א׳ טעמים לס״ג ובחי׳ ב׳ נקודות לס״ג. וכן ב׳ בחי׳ דראש דס״ג שהנאצל שלו נק׳ מ״ה וב״ן, תהיה בחי׳ א׳ טעמים למ״ה וב״ן ובחי׳ ב׳ נקודות דמ״ה וב"ן.

ובזה תבין מאמר חז״ל (חגיגה טו) ששאלו לבן זומא וכו׳ ואמר צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד. ואמרו ז״ל, עדיין בן זומא מבחוץ, שאין בין זה לזה אלא כמלא נימא ע״כ. פירוש, כי סוד מים עליונים ה״ס מאציל ומים תחתונים ה״ס נאצל, וכבר נתבאר שכל פרצוף עליון בכל מקום שהוא נבחן לבחי׳ מאציל אל התחתון שלו, שהרי כל תחתון נאצל ונולד מהעליון אליו כנודע, וכן נתבאר שכל מה שהוא מגולה מהעליון הוא רק הראש לבד, כי גופו טמיר ומלובש בתחתון. ונתבאר שהראש ה״ס כתר וכולל ב׳ בחי׳: בחי״א מנקבי עינים ולמעלה שנק׳ טעמים, ובחי״ב הוא אח״פ שמנקבי עינים ולמטה.

וז״ש בן זומא צופה הייתי בין מים העליונים שה״ס המאציל דהיינו בחי׳ הא׳ של הכתר, ובין הנאצל דהיינו התחתון שלו המלבישו מפה ולמטה כנ״ל, ויש ביניהם כשלש אצבעות. פירוש, כי אור חג״ת מכונים ג׳ אצבעות, ונתבאר לעיל אשר אח״פ דראש הללו שמקומם מנקבי עינים עד התחתון המה בבחי׳ אור חג״ת וגופא עי' לעיל אות ד' וע״כ תמה בן זומא איך ג׳ אצבעות אלו מפסיקין בין מאציל לנאצל, ונמצא הנאצל אינו דבוק לגמרי בשורש שלו שמשם נמשך אורו דהיינו בנקבי עינים, כי אח״פ מפסיקין ביניהם כנ״ל.

ולפיכך אמרו עדיין בן זומא מבחוץ, כלומר שעדיין לא זכה לפנימית שה״ס הויה דמ״ה, כי כל זה ההפסק דאח״פ וענין יציאתו לבר מרישא כנ״ל זה היה רק בב״ן שנק׳ חיצון, אמנם סוד הויה דמ״ה החדש שיצא בעולם התיקון אין בו פרצוף האמצעי בסוד אח״פ שיצאו לחוץ שמפסיקין בין מאציל לנאצל, אלא כל נאצל נמשך ודבוק במלכות של המאציל בעצמו המכונה בשם נימא. וז״ש ז״ל שאין בין זה לזה אלא כמלא נימא, דהיינו המסך שבמלכות דעליון הממלא לתחתון עם האו״ח שלו והדברים מבוארים.

ועתה מצאנו הפתח להבחין על נכון בין או"א עילאין לישסו״ת, המובא בע״ח שער או"א פ״ט שהבאנו לשונו בענף הקודם בפמ״ס אות ג' עש״ה. ותבין הדברים על דרך שבארנו לעיל בהבחן כל ראש לטעמים ונקודות, אשר מנקבי עינים ולמעלה ה״ס הטעמים וסוד המאציל, ולמטה מעינים דהיינו אח״פ שיצאו לבר מרישא ה״ס הנקודות, וסוד אמצעי בין מאציל לנאצל כמ״ש לעיל עש״ה. אלא בראש הא' שהוא הכתר הכללי של ה״פ נקראים עתיק וא״א, ובראש ע״ב וס״ג נק׳ או״א וישסו״ת, כמו שהודעתיך לעיל.

וכבר נתבאר לעיל בענף ט' בפמ"ס אות ה׳ שתחילת הענין של תיקון מ"ן נעשה בראש ס״ג דא״ק המלביש מפה דע״ב דא״קא עד טבור הכללי דא״ק, גם לא בראש דס״ג עצמו אלא בגופו שהתפשט מטבור ולמטה דא״ק ונעלם בתוך נה״י הפנימים דא״ק, דע״כ נשאר הראש דס״ג בשם או"א עילאין כמ״ש הרב לעיל בעה״ח ענף ח' ע״ש שהוא משום שבו לא נעשה ענין יציאת אח״פ לבר מרישא אלא בגופו כנ״ל, וע״כ נשאר הראש דס״ג בשם ע״ב דס״ג וטעמים אשר מקומם מפה דא״ק עד הטבור, וגם נק׳ עקודים משום שאין שם כל עה״ס רק כלי אחד. וגופו שירד לתוך נה״י הפנימים דא״ק ועלה למ״ן לחו"ב הפנימים ויצא דרך נקבי עינים, הוא מכונה כולו בשם ס״ג דס״ג ובשם ישסו״ת, דהיינו בחי׳ נקודות כנ״ל, אלא שהוא עצמו נחלק בהכרח ג״כ לטעמים ונקודות כנ״ל בדברי הרב בע״ח שער מ״ב פ"א עש״ה.

וזה אמרו בשער או"א פ״ט הנ״ל כי אימא עילאה יש לה הויה דס״ג והיא נוקבא אל אבא שהוא הויה דע״ב וכו', דהיינו כמו שאומר לעיל בעה"ח ענף ח' אשר ד׳ אותיות הויה וטנת״א ועסמ״ב נמשכים משורש אחד שהוא מסוד ד׳ הבחי׳ דאו״י הנודעות בשם חכמה ובינה וז״א ומלכות, שלפי״ז נמצא שהחכמה הנק׳ אבא ה״ס הויה דע״ב ואות יוד משם בן ד', והבינה שנק׳ אימא ה״ס הויה דס״ג ואות ה׳ עילאה משם בן ד', והיא תמיד נוקבא אל אבא, כי ה׳ עילאה היא נוקבא אל היוד כנודע. אלא שמדייק ואומר אמנם בהתחלקותה לב׳ בחי׳ אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו״ד דיוד של הויה ובחי׳ השניה נרמזת בה״י ראשונה של הויה וכו'. פירוש, שענין התחלקות הבינה ה״ס התחלקות הנעשה מתיקון מ״ן ואילך בכל ראש מגעסמ״ב לב׳ בחינות כנ״ל, שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס הטעמים ויוד דהויה וע״ב ואו״א עילאין ובחי׳ מאציל, ולמטה מנקבי עינים דהיינו אח״פ שהם יצאו לבר מרישא, ה״ס הנקודות וה' ראשונה דהויה וס״ג וישסו״ת ובחי׳ אמצעי והבן היטב.

וזה שהולך ומרחיב הביאור שאז בחי׳ הראשונה נרמזת בו״ד של מילוי יוד דהויה ונקרא אהיה וכו׳ ע״ש. כלומר, שאל תטעה שבינה זו של בחי׳ הראשונה שמנקבי עינים ולמעלה הוא בחי׳ ה׳ ראשונה והויה דס״ג להיותה הנוק׳ דחכמה, כי בבחי׳ ראשונה אי אפשר להיות בחי׳ ס״ג וה׳ ראשונה שכל אלה הם סוד הנקודות, כלומר מבחי׳ אח״פ שיצאו לבר מרישא ונעשו לבחי׳ בינוני ואמצעי שבין מאציל לנאצל, משא״כ בחי׳ הראשונה שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס המאציל וסוד הטעמים וכו׳ כנ״ל. ולפיכך משמיענו הרב שסוד הבינה שהיא הנוק׳ דחכמה מבחי׳ ראשונה, ה״ס אהיה ולא הויה דס״ג, וה״ס מילוי ו״ד של היוד דהויה ולא ה׳ ראשונה כאמור והבן היטב.

ובזה תבין מ״ש הרב בע״ח בשער י"ד פ״ח אות ד' וז״ל, אימא נקרא אהיה, ובכל אחד מי״ס שבה יש שם אהיה א׳, וכל שם אהיה שהוא בקו ימין שלה הוא דיודין, ושל שמאל בההין, ושל קו אמצעי באלפין. וכל זה בלבושים ובכלים שלה, עכ״ל. פירוש, כי כבר הראת לדעת בפמ״ס לעיל אות א' ובפמ״א דף קפ״ב ד"ה ופירוש עש״ה אשר מצד שורש הב׳ שהוא מכח תיקון המ"ן וזווג דנקבי עינים יצא סדר מיוחד של ע״ס, בנוסף דסדר ע״ס הקודמים שהיו נבחנים רק ע״פ ד׳ הבחי׳ דאור ישר, וזה הסדר החדש מכונה בשם, תיקון קוין עם ראש תוך סוף, אשר ג׳ הקוין של ראש שה״ס ב׳ קצוות חסד ודין ומכריע נקראים חב״ד. והם אמנם ג׳ בחינות של ע״ס בראש: אשר קו הימין שבכל ספירה וספירה מעה״ס של הראש נק׳ ביחד ספירת חכמה והם קצוות של החסד שישנם בראש. וקו השמאל שבכל ספירה וספירה מעה״ס ההם נקרא ביחד ספירת בינה, והם קצוות של הדין שישנם בבחי׳ עה״ס דראש, וקו האמצעי שבכל ספירה וספירה מעה״ס ההם נקרא ביחד ספירת דעת, והם קצוות של המכריעים שישנם בעה״ס של ראש.

ועד״ז מסתדרים עה״ס של התוך בסדר ג׳ קוין עם רת״ס, שקו החסד שישנו בכל ספירה וספירה מעה״ס של התוך נק' ביחד ספירת חסד, וקו השמאל שבכל ספירה נקרא ביחד ספירת גבורה, וקו האמצעי שבכל ספירה נקרא ביחד ספירת תפארת. ועד״ז מסתדרים עה״ס של הסוף, שקו הימין שישנו בכל ספירה מהם נקרא ביחד ספירת הנצח, ושל שמאל נקרא ביחד ספירת ההוד, ושל אמצע נקרא ביחד ספירת היסוד, וזכור זה לכל המקומות שאי אפשר לחזור עליו בכל פעם.

וכבר הודעתיך שאימא עילאה ה״ס המלכות שבנקבי עינים המשפעת האו״ח שם ממטה למעלה, שה״ס הטעמים והויה דע״ב, כמ״ש היטב לעיל. אשר גם הבינה דשם אינה כלל בחי׳ ס״ג אלא בחי׳ אהיה ע״ש. וזה שהשמיענו כאן הרב, כי להיות שבינה זו דהיינו סוד המלכות שבנקבי עינים הרי היא כל השורש של הויה דס״ג מסוד תיקון ג׳ הקוין ימין שמאל ואמצעי, לפיכך נרשמת בג׳ שמות של אהיה, כלפי ג׳ הקוין ימין שמאל ואמצעי. ולפי שהיא בחי׳ ראש, נקראים משום זה חב״ד כנ״ל. וע״כ כל שם אהיה שבקו ימין שלה, נקראים ביחד ספירת החכמה דאימא, והם שמות אהיה במילוי יודין. וכל שם אהיה שהוא בקו שמאל שלה הם שמות אהי׳ במילוי ההין, שכוללים ספירת הבינה דאימא. וקו האמצעי שכולל ספירת הדעת דאימא, הם שמות אהיה במילוי אלפין.

והנה נתבאר בהרחבה ענין פרצוף נוסף שנתחדש ונכפל בכל פרצוף ופרצוף מה״פ געסמ״ב מסיבת עליית המ"ן לזווג בנקבי עינים. ונוהג זה הן בכללות והן בפרטי פרטות דכל פרצוף והן בפנימיות והן בחיצוניות כמ״ש עוד לפנינו בע"ה. אמנם בעיקר צריך לזכור ענין הזה בפרצוף הכתר שה״ס עתיק וא״א, שז״ס שא״א הוא שורש לנאצלים בשביל שה״ס פרצוף הבינוני בין מאציל לנאצל, כמ״ש לעיל ע״ש היטב. גם נתבאר היטב ענין או״א וישסו״ת שה״ס ע״ב וס״ג בסוד טעמים ונקודות, וזכור כל זה כי אי אפשר לחזור על הדברים בכל פעם.

דא"ק, המלביש מפה דע"ב דא"ק א' עד –

א' פירוש עד הטבור הכללי נמשך הס"ג ושם בטבור הוא הסיום רגלים של טעמים דס"ג.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות ז

ז) ובזה תבין הכלל הגדול המובא בזוהר ובתיקונים ובכהאר״י בכ״מ, אשר כל פרצוף מתחיל רק מחכמה או מע״ב להיות הכתר אינו מגופו של הפרצוף. ועי׳ בע״ח שער מ״ב פ״א וכן מ״ש בע״ח שער מ׳ פי״ב ובכ״מ, שהכלים דכל פרצוף מתחילים מבינה ולמטה, אמנם ביחידה וחיה דכל פרצוף אין בהם כלים. גם מ״ש בהקדמת הזהר (אות ז') ובתיקונים תיקון כ״ב ומובא בע״ח ש״א ענף ה׳, שאסור לנו העסק בג״ר וע״ז נאמר במופלא ממך אל תדרוש וכו׳ ע״ש. שזה טעמא בעי, ועוד הרי כל דברי הזוהר בעצמם הם מלאים מביאורי ג׳ הראשונות וכן בכהאר״י וכל המקובלים. וביותר תמוה לכאורה מה שתירץ הרב שם, שכל העולמות המה ענפים מא״ק, ואפי׳ עולם האצילות אינו אלא לבוש לנה״י דא״ק ששם מקום המלכות דא״ק, שלפי זה נמצא שכל עסקינו בספר הזוהר שהוא בעולם האצילות, אינו אפי׳ במלכות דא״ק וכו׳ ע״ש. ולכאורה תירוץ זה מספיק רק לזוהר לבדו, אמנם קשה על הרב בעצמו שיש לו עסק והרחבת דרושים גם בג״ר דא״ק, ואיך מביא ראיה לסתור ח״ו דברי עצמו.

אמנם כן אתה מוצא לעיל בעה״ח ענף ה׳ בדברי הרב בתחילת הענף וז"ל כבר ידעת שאין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות וכו׳ לכן אף אם נדבר במציאת ציור שם למעלה אין הדבר רק לשכך האוזן עכ״ל. והנה כאן כמו בכל המקומות, יש עמקות גדולה בלשונו הזהב, כי בכונה גדולה מדייק לומר קודם אצילות יוד ספירות, ואינו אומר סתם קודם עולם האצילות, וכן במליצה הנשגבה כדי לשכך את האוזן. והענין, כי כל טעם האיסור לעסוק בג״ר מביא הרב (שיא ענף ה') אין לך עסק בנסתרות במה שהורשית התבונן עכ״ל. פירוש, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם כמ״ש המקובלים, כי כל שם וכינוי יורה על גדרו של ההשגה המרומז בשם הזה וכינוי הזה, ולפיכך לא יתכן כלל ענין שם במקום שאין שם השגה. וכבר ידעת, שאין לתחתונים שום השגה באור בלי כלי כמ״ש בכמה מקומות בדברי הרב, ונודע שבכתר וחכמה אין כלים כמ״ש בע״ח שער מ' פי"ב ובכ״מ וא״כ מובן מאליו שאי אפשר לנו לעסוק בכתר ובחכמה כלל להיות שהמה אור בלי כלי, וע״כ אין מהם שום מושג לתחתונים.

והנך מוצא שם בדברי הרב בשם הזוהר ג׳ חלוקות: כי בכתר וחכמה אומר דלית תמן שאלה כלל, ובבינה אומר דקיימא לשאלה אבל איהי לא אתגליא כלל, ולבסוף מביא שאפי׳ במלכות אסור העסק והיינו מלכות דא״ק עש״ה. ולכאורה הדברים מיותרים לגמרי, כי אחר שאומר שם שבכל עה״ס של פרצוף א״ק אסור העסק א״כ מה נ״מ בג' החלוקות הללו.

אמנם דבר גדול משמיענו הרב באלו ג׳ החלוקות שמביא בשם הזוהר. ובכדי להסביר אותם על נכון צריך שתדע כאן מקודם ענין שיווי היחס בין עה״ס כח״ב זו״ן דאור ישר ע״פ ד׳ הבחי׳ הנודעות, לענין ה׳ הפרצופין גולגלתא ועסמ״ב. אשר כל עה״ס דפרצוף הגולגלתא מיוחסות לכתר דאור ישר, וכל עה״ס של פרצוף ע״ב מיוחסות לחכמה דאור ישר, וכל עה״ס דפרצוף ס״ג מיוחסות לבינה דאו״י וכו', וטעם היחס הזה הוא משום שמעלת הפרצוף נבחן בקומתו. כלומר, באותו השיעור שהאו״ח העולה מהמסך מלביש את האור ישר. ואם עולה עד הכתר נחשבות כל עה״ס דהפרצוף בבחי׳ כתר, ואם עולה עד החכמה נחשבות כל עה״ס דהפרצוף לבחי׳ חכמה וכו׳, כמ״ש בארוכה לעיל בפמ״ס בענף ג׳ וד' עש"ה. ומזה תבין אשר גם הפרצופין הנוספין בכל פרצוף מה״פ געסמ״ב מכח עליית המ"ן, שגם המה נבחנים אחר אותו הפרצוף שעליו ניתוספו. כי א״א נחשב לכתר להיותו פרצוף הנוסף מאח״פ דכתר, וכן ישסו״ת נחשב לס״ג ואו״א עי׳ להיותם פרצוף הנוסף על אח״פ דס״ג וכו׳. גם נתבאר היטב בפמ״ס בענף א׳ ובכ״מ, שכל ההבחנות שבפרצופין הם רק בבחי׳ הכלים והאו"ח, וכן נתבאר לך בכ״מ אשר ההבחן הראשון הוא בראש וגוף בסוד ב׳ זווגים: שמזווג א׳ המכונה הסתכלות א׳ יוצא הראש בע״ס, והמה רק שורשי כלים בסוד ד׳ הבחי׳ שלהם מאור ישר ואח"כ מתפשטת המלכות של ראש לע״ס מינה ובה, ובהסתכלות ב׳ על מלכות דמלכות יוצאות ע״ס דגופא הנבחנים עלב סוף, אשר בזה יוצאים הכלים דהמדרגה ההיא.

ועל פי הדברים האלה תבין שיש כאן ג׳ חלוקות בדבר מציאות הכלים. חלוקה א׳, ה״ס הראש של כל פרצוף, הן בה׳ פרצופין געסמ״ב דא״ק שבטרם עליית מ״ן ששם רק כלי אחד שנקרא שורש א׳, והן בסוד עשרה כלים וי״ב הפרצופין היוצאים מתיקון עלייתא מ"ן ואילך שנקרא שורש ב', אשר בכולם נחשב הראש לבחי׳ אור בלי כלי, והוא מפני שהמלכות שה״ס הכלי משמשת שם ממטה למעלה כמו״ש לעיל בכ״מ.

חלוקה ב׳, הוא בחי׳ התוך של הפרצוף, דהינו ט"ר דגופא היוצאות ע״י הסתכלות ב׳ שמקומם מפה עד החזה או עד הטבור, כמ״ש לעיל. דבכל הפרצופין חוץ מהכתר נכנס החזה במקום טבור. ובחלוקה זו יש ב׳ הבחנות מכח ב׳ השורשים דמציאות הכלים, כי מצד שורש הא׳ שהוא השורש רק למציאות כלי אחד לבד, נחשב כל התוך לבחי׳ כלי להיותו התפשטות המלכות של ראש דהיינו הפה וא״כ נחשב ודאי לבחי׳ כלי, אמנם מצד שורש הב׳ שהוא למציאות עשרה הכלים, אין התוך נחשב כלל לבחי׳ כלי והוא משום שהשורש הב׳ מתחיל מבחי׳ התיקון דעליית מ״ן שנעשה בגופו דס״ג המתפשט מטבור ולמטה דא״ק, כמ״ש לעיל בפמ"ס. ואשר על כן אין פעולת שורש הב׳ במציאות עשרה הכלים ניכרת, אלא מטבור ולמטה דכללות הפרצוף או מפה דס״ג ולמטה מפרטות הפרצוף שהוא גופא דס״ג, שבו נעשה תיקון דעליית מ״ן ועשרה הכלים כאמור. ונתבאר לעיל שמציאות כלי אחד לכל עה״ס אינו מספיק כלל בשביל התחתונים, נמצא שבחי׳ התוך ג״כ אינו נחשב לבחי׳ כלים.

חלוקה ג׳ הוא בחי׳ הסוף של הפרצוף מחזה ולמטה או מטבור ולמטה, שהן מצד שורש הא׳ והן מצד שורש הב׳ נחשב לבחי׳ כלים, ונמצא שכל עיקרו של התלבשות העצמות בעשרה כלים אינו, זולת בע"ס שמחזה ולמטה דכללות הפרצוף.

ונודע שכל פרצוף נבחן על געסמ״ב בסדר של הלבשת עסמ״ב לרת״ס דגולגלתא דהיינו פרצוף הפנימי, שראש דע״ב מלביש לראש דגולגלתא וראש דס״ג מלביש לתוך דגולגלתא וגופא דס״ג ומ״ה וב״ן מלבישים מחזה ולמטה, כמ״ש לעיל אבכ״מ. והנה לפי״ז נמצא אשר מג׳ הפרצופין גולגלתא ע״ב וראש דס״ג דכל פרצוף, אין שם עדיין אותה המציאות של עשרה כלים הנמשכים מצד שורש הב'. והוא להיותם למעלה מטבור כמ״ש לעיל, חוץ מג׳ הפרצופין התחתונים שמחזה ולמטה שהם גופא דס״ג ומ"ה וב"ן.

יוצאים ע"ס דגופא הנבחנים על ב' סוף –

ב' מלכות דראש שהיא הסתכלות נק' מלכות המזדווגת, והסתכלות ב' שנעשה על הטבור. הטבור מלכות המסיימת היינו שעושית סוף. וז"ש על סוף, פירוש שהסתכלות ב' נעשה על טבור הנק' סוף.

עליית א' מ"ן ואילך –

א' היינו צ"ב.

כמ"ש לעיל א' בכ"מ –

א' עי' דף צ' ד"ה אמנם.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות ח

ח) ונמצינו למדים שהן בע״ס כחבזו"ן דאו״י והן בה״פ געסמ״ב משפט אחד להם, אשר בגולגלתא וע״ב דה״פ וכתר וחכמה דע״ס דאו״י אין שם תורת כלי כלל, כמ״ש לעיל אות ו׳ ע״ש. ובס״ג דה״פ ובבינה דע"ס דאו״׳י כבר יש שם כלי בבחי׳ השורש, כמ״ש לעיל אשר גופא דס״ג הוא שעלה בסוד המ"ן ויצא דרך העינים בסוד עשרה כלים, באופן שראש דס״ג נחשב עדיין שאין שם כלי כמו כתר וחכמה או גולגלתא וע״ב, וגופא דס״ג כבר נחשב לבחי׳ כלים כאמור, וכן ז"ת דע"ס דאו״י ומ״ה וב״ן דה"פ נחשבים לבחי׳ כלים. והנך מוצא שכחבזו"ן וגעסמ״ב יחס אחד להם בענין הכלים, שג׳ ראשונות כח״ב וגולגלתא ע״׳ב ס״ג נחשבים לבלי כלים וב׳ תחתונות זו"נ ומ״ה וב"ן עם גופא דס״ג נחשבים לבחי׳ כלים. וזה נוהג הן בפרצופין וספירות של העליונים, והן בפרצופין וספירות של התחתונים. וכמו כן בפרטיות הספירות והפרצופין עד הפרט האחרון שאפשר להפרט כמ״ש עוד במקומם בע״ה.

ולפי״ז תבין כשמדברים מה״פ דא״ק בדרך כלל, מבחינים אשר המציאות של יוד הספירות, כלומר, ענין התלבשות העצמות בכלים, מתחילים מטבורו ולמטה דהיינו בחי׳ גופא דס"ג ומ"ה וב"ן, אבל למעלה מטבור אין שם כלים. וכשמדברים אמנם בדרך פרט, כלומר מפרצוף ע״ב דא״ק לבדו או מפרצוף ס״ג לבדו, ובהכרח הוא לפרט אותו פרצוף עצמו על ה׳ פרצופין געסמ״ב, אז אנו מבחינים בו אשר בג׳ ראשונים: גלגלתא ע"ב וראש ס״ג דפרצוף ההוא אין שם תורת כלים, ובב' תחתונים מ"ה וב״ן וגם גופא דס״ג דפרצוף ההוא יש שם בחי׳ כלים. אמנם תדע, שהתפרטות זו אינה נוהגת בפרצופי א״ק, לסבת היותו השורש לענין מציאות עשרה הכלים, וכיון שהשורש הזה התחיל להשתרש בו בגופא דס״ג שהוא יצא מטבור ולמטה, איך אפשר לפרט ולהבחין בחי׳ כלים בב׳ פרצופין העליונים, אשר אפי׳ מטבורם ולמטה נמצאים למעלה מגופא דס״ג. ולפיכך תבין, שענין התפרטות הפרצופין להבחין בכל אחד מהם בחי׳ יוד כלים מחזה ולמטה, זה נוהג רק בפרצופים של ד׳ עולמות אבי׳ע המלבישים מטבורו ולמטה דא״ק. כלומר, שהמה כבר נמצאים אחר בחי׳ התיקון דעליית מ״ן.

ולפיכך , הביא הרב בע"ח ש"א ענף ה' הנ״ל ג׳ חלוקות באיסור העסק בג״ר, וז"ל, כי בכתר וחכמה לית תמן שאלה כלל, ומבינה ואילך קיימא לשאלה אבל איהו בארח סתים ולא אתגליא כלל. פירוש, כי ודאי יש הפרש בין ב׳ הראשונות כתר וחכמה, שבהם אין מציאות כלים כלל כמפורש לעיל שאין בהם אפי׳ השורש לבחי׳ עליית המ״ן ועשרה הכלים, זולת בפרצוף הבינה שהוא הס"ג, וע״כ אומר עליה אשר מבינה ואילך קיימא לשאלה, פירוש, שבה עתיד להיות כלים דהיינו בעולם הנקודים ובאבי״ע, אחר שגופא שלה יתעלם בנה״י הפנימים דא׳ק ויתחבר לאחד עם המלכות ויעלו למ״ן ויצאו דרך נקבי עינים כמ״ש לעיל, ואז תהיה עומדת לשאלה. כלומר, שיהי׳ בה השגה לתחתונים. אמנם מקודם שירדה לתיקון זה שה״ס ס״ג דא״ק עצמו עדיין אין בה כלי וא״כ אינה באה בהשגה לתחתונים, שאין התחתונים יכולים להשיג מאומה מאור בלי כלי.

וזה שאומר אבל איהו באורח סתים ולא אתגלייא כלל, כי בבינה דא״ק עצמו עדיין אין שם תיקון זה. וזה אמרו כיון דמטי עד מלכות וכו', פירוש, אח״כ שנתפשט הגוף של פרצוף בינה דא״ק בנה״י שלו שה"ס מלכות דא״ק, אז נעשה עליית המ״ן ויצאו ע"ס דנקודים מטבור ולמטה והי׳ שביה"כ בז"ת, כנודע. וזה שאומר הא כולא סתים כבקדמיתא, פירוש, דאחר שביה״כ שוב נמנעה ההשגה מהתחתונים, עד שנתקנו בסוד עולם האצילות ובי״ע.

וזה שמסיים שם הרב, נמצא כי עולם האצילות אינו אפי׳ בערך המלכות דא״ק. פירוש, כי גם המלכות דא״ק נפרטת לה״פ געסמ״ב כנודע, וג׳ ראשונות גלגלתא וע״כ וראש דס״ג דמלכות זו, אין בהם כלים ואינם מלובשים בעולם האצילות, אלא רק גופא דס״ג ומ"ה וב״ן דמלכות דא״ק לבדם. ולפי״ז נמצא שאין אנו עוסקים אפי׳ בג״ר דמלכות דא״ק, שהוא מטעם האמור במופלא ממך אל תדרוש וכו׳ במה שהורשית התבונן, כי תיקון הכלים ה״ס נתינת הרשות שיתמשך האור לתחתונים, והבן היטב.

ומיושב לנכון מה שעמדנו לעיל על דברי הרב ז״ל, שמתרץ את הזוהר, אשר ענין האיסור הוא רק בספירות דא"ק אבל הזוהר מדבר רק מעולם אצילות ולא מא״ק, והקשינו על הרב ז״ל עצמו, איך הוא מרחיב בדרושים בספירות ובפרצופי א״ק מאחר שבספירותיו של א״ק נאמר במופלא ממך אל תדרוש. ובאמור מיושב שפיר, כי הרב נשמר באמת מלדבר מג"ר דכל פרצוף מה״פ א״ק, כמ״ש בעצמו בע״ח שער ד׳ פ״א ולעיל בעה״ח ענף ה' וז"ל, כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות י״ס, ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו. פירוש, כמו שנתבאר לעיל אשר סוד אצילות יוד ספירות כלומר התלבשות האורות ביוד כלים, הוא מתחיל מחזה ולמטה דכל פרצוף, וע״כ אומר שאין בנו כח לעסוק קודם אצילות י״ס דהיינו בג"ר, להיות שאין לנו השגה באור בלי כלי, כאמור. וזה אמרו אך לשכך האוזן צריכים לדבר דרך משל ודמיון וכו'. פירוש, שמתרץ עצמו אשר כל דיבורו בפרצופי א״ק אינו רק מבינה ולמטה דפרטות אותו הפרצוף שנק׳ אזן כנודע, אשר משם מתחילה המציאות דיוד כלים.

אמנם כבר נתבאר אשר בפרצופים העליונים דא"ק גם מבינה ולמטה אין כלים. וזה אמרו כדי לשכך האוזן. פירוש, כי המתקת הדינים נקרא שיכוך, ​מלשון ​וחמת המלך שככה, שה״ס התיקון של ש״כ הניצוצין כמ״ש בזוהר באידרא רבא (אות קל"א). והנה אחר שביה״כ נמשכו כל התקונים די״ס שמחזה ולמטה דכל פרצופי אבי״ע, בסוד אח״פ דפרצופי א״ק, שמשם מושכים התחתונים כל התיקונים, וא״כ עתה דהיינו אחר עולם התיקון כבר אפשר לעסוק גם באח״פ דה״פ א״ק, אמנם רק באותו השיעור שנמשך לתחתונים לשיכוך אור האוזן, שהוא מטעם ההזדמנות לשם התקונים של התחתונים כאמור, אבל לא למעלה מאזן, דהיינו בכתר וחכמה דאו״י או בגולגלתא וע״ב דה״פ א״ק כי אפי׳ בתחתונים אין שם כלים והבן. וזהו שכתב בע״ח ש״ה פ״א ולעיל בעה״ח ענף ו׳ אשר בחי׳ קרקפתא דא״ק עד בחי׳ מקום האזנים נקרא בחי׳ שם ע״ב וכו', ואין אנו רשאין לדבר ולהתעסק בו וכו', והיינו כנ״ל.

והנה נתבאר היטב, אשר בסוד ג״ר דכלהו הפרצופין ואפילו מהפרצופין היותר תחתונים דאבי״ע, אסור העסק בסו״ה במופלא ממך אל תדרוש, אמנם בסוד גופא דבינה וזו״ן דכלהו פרצופי אבי״ע, אפי׳ מבינה וזו״ן של הג״ר שלהם אחר שנפרטים לה״פ מותר בהם העסק, וכן בבינה וזו״ן דכלהו פרצופי א״ק מותר בהם העסק, אמנם צריך להזהר בשיעור המדוקדק בכמות הזו שמצוי בהם תיקונים דתחתונים. ולכן אל תתפלא בדרושים הרחבים מרדל״א ועתיק וכו׳ שהרב מרחיב, כי בבינה וזו״ן דאותו פרצוף הוא מדבר, שהוא מקום היתר, כנ״ל. והרוחנו מזה כלל גדול בדברי הרב, אשר בכ״מ שמדבר מהמדרגות דגעסמ״ב, סובבים הדיבורים רק על מבחי׳ ס״ג ולמטה דהמדרגות ההם, באופן שאנו צריכים לצרף מעצמינו את הבחי׳ גולגלתא וע״ב דאותם המדרגות, כי זולתם יהיו לנו הענינים מקוטעים ובלתי מובנים.

עולם התיקון, כבר אפשר לעסוק גם א' באח"פ –

א' עיין בית שער לכוונות דף פ"ח.

עיחל

נח

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / דברי הרב - פנים מאירות

אות ו

דברי הרב

ו) אמנם האור הראשון שהיה בתחילה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד ונשאר שם מהטבור ולמעלה ושם הניח שורשו תמיד, ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים, ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו דא״ק כנ״ל. והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפי' שהוא מבחי׳ העינים הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים ולכן איננו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות, לפי שהוא עומד עתה לבדו. וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש ע״י זווג הנ״ל, גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון, ויוצא לחוץ ומאיר באלו הנקודים. הרי ב׳ מיני אור לצורך הנקודים.

פנים מאירות

ו) אמנם האור הראשון וכו' שוב לא ירד: ר״ל דאותו האור שנסתלק מתחילה ועלה למ״ן, שה״ס ישסו״ת שירד למ״ה וב״ן הפנימים דא״ק ונכלל עמהם, ועלו למ״ן לע״ב וס״ג דגולגלתא, ונתחדשו ע״י הזווג ההוא וחזרו למקומם, הנה לא יכלו לרדת למקומם כבתחילה, שהוא עד סיום רגלי א״ק, מפני שהזווג ההוא לא נעשה בפה דראש עצמו כבפרצופי א״ק הקודמים, אלא הפה נתעלה למקום נקבי עינים, ונעשה שם הסתכלות הא', ויצא הראש מעינים ולמעלה, ובחי׳ התוך באח״פ, ובחי׳ הסוף מפה עד הטבור, ושם נסתיים פרצוף הפנימי דא״ק שנתחדש ע״י עליית המ״ן. וזה אמרו ושוב לא ירד. ובפמ״ס כאן נתבאר זה בהרחבה.איננו ניכר אבל האור וכו': פירוש, דכל ההבחן בין עקודים לנקודים, הוא תיקון דעשרה הכלים לע״ס ותיקון קוין וכו' מה שנתחדש עתה בכח עליית המ״ן בפרצוף הזה של הנקודים, אמנם מקודם זה, לא היה אלא קו אחד וכלי אחד לכל עשר הספירות. ומאחר שענין תיקון עליית המ״ן נעשה רק בגופא דס״ג דא״ק, שהיה מתפשט מטבור ולמטה דא״ק עד סיום רגליו ולא בפרצופין שלמעלה מטבור דא״ק, כמ״ש הרב לעיל בענף ח׳ ולפיכך לא הוכרו ענין תיקון הקוין ועשרת הכלים אלא למטה מטבור כי שם מקורם. אמנם ודאי, כל האורות המתחדשים בתחתון בהכרח שנמצאים בעליונים, שהרי כל חידוש אור נמשך מא״ס ב״ה כנודע, וא״כ עוברים המה בעליונים, ולא עוד אלא עיקר האור נשאר בעליון ורק הארתו מתפשטת לתחתון, כמ״ש בע״ח שמ״ב פ״ב ע״ש. אמנם הכחות והעביות ודאי שאינם ניכרים זולת ממקור חידושם ואילך וזכור זה.לפי שהוא עומד עתה לבדו: כלומר, שאין במקום זה שום אור זולת מפרצוף הזה שיצא בכח המ״ן דרך נקבי עינים, הן בחיצוניות והן בפנימיות, כי גם סיום רגליו דפרצוף הפנימי נתעלו למעלה מטבור, כנ״ל.וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא וכו': וצריך שתדע כאן, ענין פנימית וחיצונית שנתחדשו בפרצופין מתיקון מ״ן ואילך, והוא מפני שכל הכחות שבעליון בהכרח שימצאו בתחתון, כמ״ש הרב לעיל ענף יוד, ונתבאר בפמ״ס, שמכח התעלות מקום הזווג אל נקבי עינים, נתעלו המדרגות ג״כ עש״ה, ובהיות שמטרם עליית המ״ן היה התחתון מלביש מתחת הפה דעליון דהיינו לחג״ת, נמצא עתה שהיה צריך להלביש אח״פ דראש מהעליון, אמנם אינו כן כמ״ש הרב לקמן, דאע״ג דס״ג מקבלאורות אח״פ דראש ע״ב משום שכבר יצאו לבחי׳ גופא, מ״מ אינו יכול לקבל אותם, אלא ממקום התחלתו ע״פ שורש הא׳ שמטרם עליית המ״ן שהוא למטה מפה דראש, כי כל הכחות שבעליונים מחויבים להמצא בתחתון. ולפיכך נעשה בכל תחתון ב׳ הבחנות בסדר רת״ס שלו: סדר א׳, הוא ע״פ לקיחתו של האור, ומאחר שס״ג נוטל אח״פ דראש של העליון המה נחשבים לחב״ד שלו, ומפה עד החזה לתוך וחג״ת, ומחזה עד הטבור לסוף ונה״י, ועד״ז בכל המדרגות, כמ״ש בפמ״ס. וזה נקרא פנימיות הפרצוף, משום שמיוחס ללקיחת האור.וסדר ב׳ הוא ע״פ מקום התחלתו ע״פ שורש הא׳ שמטרם עליית מ״ן, דהיינו מתחת הפה דעליון, ונמצא מפה עד החזה לראש וחב״ד, ומחזה עד הטבור לתוך וחג״ת, ומטבור ולמטה לנה״י וסוף, וזהו שנקרא חיצוניות הפרצוף, מפני שמיוחס למקום עמידת הכלים כנ״ל. וז״ש הרב בע״ח שער פ״ט שאין לך דבר בעולם שאין בו חיצוניות ופנימיות, עש״ה בכל ההמשך. והוא משום שליטת ב׳ שורשים בכל פרצוף: הן שורש הא׳ שמטרם עליית המ״ן, שהתחתון מתחיל מתחת מלכות דראש הנמצא בפה דעליון. והן שורש הב׳ שמכח תיקון המ״ן והתעלות המלכות לנקבי עינים, שהתחתון מתחיל מתחת העינים של העליון, כאמור.ובזה תבין גם בפרצוף הראשון הזה שיצא ע״י תיקון המ״ן, שנבחן ג״כ לב׳ פרצופין: פנימי וחיצוני, וכאמור אשר פרצוף הפנימי מתחיל מאח״פ ונשלם על הטבור. וז״ש הרב שאור הא׳ שהיה מתחילה למטה ועלה למ״ן שוב לא ירד למטה מטבור, כי ה״ס פרצוף הפנימי, וזה האור שבקע לפרסא וירד למטה מטבור ה״ס פרצוף החיצוני, כאמור, והבן היטב.שיורד דרך הפרסא מחדש ע״י זווג הנ״ל: כמפורש לעיל שנזדווגו שם ע״ב שבגולגלתא עם בחי׳ הס״ג שבו וכו׳. אמנם לא בחי׳ גולגלתא עם ע״ב דגולגלתא משום שבזווג הזה ע״י עליית מ״ן נמצא שהע״ב נעשה לשורש, ולא כבפרצופי א״ק אשר הגולגלתא הוא שורש הכלים, דהיינו המלכות של ראש הא׳, כמ״ש לעיל בפמ״ס בענף ט׳. והענין, כי מטרם עליית מ״ן לא היה הגולגלתא עצמו נחשב לבחי׳ כלי, כי ממנו ולמעלה כולו אור בסוד ראש הא׳, כנודע, וממנו ולמטה נעשה לשורש הכלים, אמנם ע״י עליית המ״ן, נעשה נוקבא גם בכתר, כלומר, אח״פ דראש הא׳ יצאו לחוץ מהכתר, כמ״ש כאן בפמ״ס עש״ה, והוא משום שעלו נקודות דמ״ן לעינים של הראש שה״סע״ב דגלגלתא, ונמצא אשר הע״ב הזה נעשה בו שורש לכלים במקום הגולגלתא שמלפנים, והבן זה היטב.וע״ז תבין שא״ס הוא שורש לאור ולא לכלים, ואע״פ שלעיל בענף ד׳ אומר הרב, שמתחילה התפשט א״ס ב״ה לעשות כלים וכו׳ ע״ש, אמנם מדבר שם מע״ס דאור ישר שבסופו נתגלה כלי אחד לכל עה״ס ונודע שכלי אחד לא נחשב לבחי׳ כלי, כי התחתונים אינם ראויים עדיין לקבל על ידו, אלא רק ע״י מציאות עשרה כלים, שהמה יצאו דרך נקבי עינים, דהיינו ע״ב דגולגלתא, הנ״ל.ולפיכך בעשר הספירות שנמשכים משורש הקדום שמלפני עליית המ״ן, מתחילים אמהכתר שה״ס א״ס ב״ה, כנ״ל, ובה״פ שנתקנו ע״י מ״ן, מתחילים מע״ב שה״ס עינים, ונבחנת כאן הגולגלתא כמו בחי׳ רקיע מלמעלה, כלומר שאינו נחשב מגוף הפרצוף, והבן זה מאד.

הקדום שמלפני עליית המ"ן, מתחילים א' מהכתר –

א' מדוע הכל מלכות דראש הוא מכנה בשם כתר ובשם גלגלתא, וי"ל היות שאומר התפשט א"ס היינו כתר לעשות כלי שהוא בחי"ד שהוא מלכות דראש. לכן מלכות דראש הכלי זו הוא מיחס לכתר. משא"כ הכלי דצ"ב נעשה בעינים המכונה ה"ת עלתה בעינים שהוא כלי דחכמה ומכנה אותו בשם ע"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / דברי הרב - פנים מאירות

אות ט

דברי הרב

ט) והנה יוד נקודות הם: והג׳ ראשונות שבהם, הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח״פ, ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן, כנודע, ואינם מקבלים אותם רק בשיבולת הזקן, כי משם מתחילים הן, ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה.

פנים מאירות

ט) והג' ראשונות שבהם וכו׳ עד מקום התחברות בשבולת הזקן: ואע״ג שמכח הזווג הזה דהסתכלותב עינים באח״פ, נמצאים כל ע״ס של ראש מהגולגלתא עד הפה בבחי׳ אחת כמו בשורש הא׳, עכ״ז כיון שאין בהם אור, זולת מה שמתערב בהם מזווג העליון שבנקבי עינים, כנ״ל. לכן מתחלק ג״כ לב׳ בחי׳ על פי שורש הב׳, שעד העינים ה״ס ראש וכתר, ואח״פ ה״ס חו״ב, שמהם נמשכו כח״ב דנקודים.רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הם: כלומר, שהתחלתם ושורשם משם, כי ע״ס דנקודים הם בחי׳ גופא דס״ג בסוד התפשטות ב', שנק׳ ב״ן, וא״כ כל התחלתם הוא מראש דס״ג המלביש לע״ב מתחת פה דראשו שה״ס שבולת הזקן, אלא שראש דס״ג נוטל מראש דע״ב, להיותו בחי׳ גופא דע״ב בסוד התפ״ב, כי כן כל תחתון נוטל מהעליון שלו במדרגה אחת. וזה אמרו, שאין ג״ר דנקודים יכולים לקבלם אלא משבולת הזקן, שהוא בחי׳ ראש הס״ג, ולא מלמעלה משבולת ששם ע״ב הוא ואי אפשר לב״ן לקבל הימנו, שאין התחתון יכול לקבל מעלי עליונו, כנ״ל.

שמכח הזווג הזה דהסתכלות ב' עינים באח"פ –

ב' יש להבין, א. הסתכלות עינים שהוא צ"ב. ב. אח"פ דכלים נמשכים מצ"א שהוא כלים דראש. ג. שניהם ביחד, היינו הסתכלות עינים שהם האורות באח"פ שהם הכלים דראש. לכן הגם שאח"פ הם כלים דחב"ד מצד צ"א, אבל מטעם האור שבא מכח צ"ב המכונה הסתכלות עינים, גם אח"פ מסודרים לפי צ"ב וזה מטעם האור.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות י

י) ועתה מצאנו בינה במ״ש בכ״מ שהכתר דכל פרצוף אינו נחשב מגופו של הפרצוף, כי כבר מפורש לעיל אות ז׳ בענין ג׳ החלוקות אשר הם נוהגים גם בפרטי פרטות של המדרגות, דהיינו אם נפרט את הראש עצמו לה׳ המדרגות געסמ״ב בסדר רת״ס, יהי׳ בחי׳ גולגלתא וע״ב וראש דס״ג דהיינו עד הטבור דפרצוף הראש, נחשבים שאין בהם כלים ואין מהם השגה לתחתונים, זולת גופא דס״ג ומ״ה וב״ן דהיינו מטבור ולמטה דפרצוף הראש, בהם יש תורת כלים עש״ה. ומובן עם זה אשר פרצוף התוך שהוא בחי׳ הנאצל של הראש, אינו מלבישו אלא מגופא דס״ג דראש ולמטה דהיינו מטבור ולמטה, כלומר מאותו המקום שהגוף דעליון מתחיל. ועד״ז תבין גם בפרטי פרטות דכל פרצוף דה״פ של פרצוף הראש, שבכאו״א אין לו כלים מפרסא ולמעלה, ומשום זה אין התחתון יכול להלבישו רק מפרסא ולמטה, כאמור.

והנה כבר ידעת שה״פ דפרצוף של ראש, מכונים גולגלתא עינים אוזן חוטם פה, שהגלגלתא ה״ס פרצוף הפנימי של הראש והעינים ה״ס פרצוף ע״ב דראש ואזן פרצוף ס״ג וחוטם פרצוף מ״ה ופה פרצוף ב״ן. אשר כל אחד מלביש מפרסא ולמטה דהעליון שלו, כמ"ש לעיל. וכאשר תחלק לה״פ דראש אלו בסדר רת״ס, יהיו הגלגלתא והעינים בחי׳ הראש שלו והכתר שלו, כי כל ראש נק׳ כתר. והאוזן שהוא הס״ג, נמצא מתחלק לשנים כמ״ש לעיל אות ז' אשר הראש דאור האוזן נחשב לתוך דכלל הפרצוף של ראש, והגוף של אור האוזן כבר נמצא מפרסא ולמטה ונחשב לבחי׳ הסוף דפרצוף הראש, יחד עם אורות דחוטם ופה שהם מ״ה וב״ן, וכל זה נאמר ביחס הפרצוף משורשו הא' כאמור. גם נודע סדר הלבשתם זה את זה, אשר ע״ב שה״ס אור העינים והכתר, מלביש להגולגלתא מתחילתה עד הטבור, כי אינו נמשך עד סיום רגלי הפרצוף. וס״ג שהוא אור האוזן מלביש לגופו של הע״ב שהוא הכתר ונמשך למטה עד סיומו של פרצוף הפנימי. ומ״ה וב״ן שהם אורות דחוטם פה, מלבישים לגופו של פרצוף הס״ג, שהוא אור האוזן שלמטה מפרסא דפרצוף הכללי דהראש, כנ״ל.

ובזה תבין מה שהרב מכנה לאור האוזן בשם כתר וכן בחי׳ יוד דהויה, והוא משום שהאוזן לבדו דהיינו בחי׳ ראש דס״ג יש לו בפנימיות אור העינים שה״ס כתר, שהרי מלבישו לגופא שלו. ונקרא משום זה ג״כ בחי׳ יוד דהויה, כלומר פרצוף ע״ב של ראש, והיינו ג"כ ע״ש שמלביש לגוף של הע״ב דהיינו אור העינים כאמור. והנה ידעת אשר הע״ב מסתיים על הטבור דפרצוף הפנימי ושם נפסק, כנ״ל. גם נתבאר לעיל באות ב׳ אשר מסיבת עליית מ״נ לנקבי עינים והיה שם הסתכלות א׳ לצורך הראש יצאו ע״כ אח״פ מחוץ לראש ונעשו לבחי׳ גופא, והסתכלות ב׳ נעשה על הפה, שנמצא הפה בבחי׳ הטבור כמ״ש שם בארוכה ע״ש. אשר לפי זה נמצא שאור העינים דהיינו פרצוף ע״ב של ראש מסתיימים על הפה ואינם מתלבשים כלל בגופו של הפרצוף שהוא מפה ולמטה, ונמצינו למדים אשר הכתר שה״ס הראש שמנקבי העינים ולמעלה, אינו מתלבש ונמשך בגוף של הפרצוף, והבן היטב.

ובזה תבין מ״ש הרב כאן אשר אור האוזן נפסק על שבולת הזקן, דהנה נתבאר שאור האוזן שהוא ס״ג נחלק על ראש וגוף, דעד הטבור דהיינו עד הפה נבחן לראש ס״ג, ונמצא לפי זה שראש דס״ג מלביש על הגוף דהכתר שה״ס אור העינים וע״ב עד סיומו דהיינו עד הפה שה״ס שבולת הזקן. וזהו שמשמיענו הרב, שהוא נפסק ג״כ על הפה, שאינו מגיע ממנו לגופו של הפרצוף כמו הכתר עצמו. ובהיות שהרב נשמר תמיד מלדבר מע״ב של הפרצוף כנ״ל באות ח׳, ע״כ מכנהו לכתר בשם אור האוזן, כי מאחר שהוא מלביש לגופא דכתר הריהו כמוהו, ומטעם זה מכנה גם לאור החוטם בשם ה׳ עילאה ואור הפה בשם ואו, כמ״ש בענף הקודם, משום שאור החוטם מלביש לגופא דס״ג, דהיינו מפרסא שלו הפרטית ולמטה, וע״כ נחשב כמו הס״ג המכונה ה׳ עילאה. וכן אור הפה שמלביש מפרסא הפרטית דאור החוטם ולמטה, ע״כ נחשב למ״ה וסוד ואו דהויה. ויש כאן עוד כונה עמוקה, אלא שאכמ״ל.

דהיינו עד הפה נבחן לראש א' ס"ג כנ"ל –

א' משום שעד הטבור נבחן לעקודים שאין שם רק כלי אחד. לכן נק' שהוא שורשי כלים. משום שכלים אמיתיים הם י' כלים. שזה רק למטה מטבור דא"ק ע"י התערבות עם בחי"ד.

לךצ

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / דברי הרב - פנים מאירות

אות י

דברי הרב

י) אבל ז׳ נקודות התחתונות אין לוקחים, רק ממה שנמשך בהסתכלות באורות החוטם והפה, משבולת הזקן ולמטה כנודע, כי החוטם מגיע עד החזה, והפה עד הטבור, ולא משבולת הזקן ולמעלה.

פנים מאירות

י) אבל ז׳ נקודות התחתונות וכו׳ משבולת הזקן ולמטה: כבר ידעת, דאע״ג דבכח הזווג החיצוני דהסתכלות עינים באח״פ, יצאו רת״ס דס״ג כמקודם, אשר גופא דס״ג נתפשט למטה מטבור, אמנם מאחר שהאורות אינו מקבל, רק ממה שנתערב בתוכם מאורות דזווג הפנימי, כנ״ל, לפיכך גם הוא נבחן ע״פ סדר פרצוף הפנימי, שכל רת״ס דס״ג נשלמים למעלה מטבור, כנ״ל, שאח״פ אדע״ב בסוד אור האזן מאירים בו מפה עד השבולת וה״ס ראש הס״ג הפנימי. ומשבולת עד החזה ה״ס התוך של הס״ג, ומחזה עד הטבור ה״ס הסוף של הס"ג הפנימי.ולפי״ז תבין, אשר ע״ס דנקודים הגם שנתפשטו רק בעזרת הזווג החיצוני הנ״ל, שראש דס״ג נמשך עד הטבור ותוך וסוף שלו מטבור ולמטה, כסדר הס״ג דשורש הא' שמטרם עליית מ״ן, מ״מ האורות שבתוכם מחויבים להתפשט בדרכי רת״ס דסדר הפנימי, ולפיכך ג״ר וראש דנקודים לוקחים משבולת שה״ס ראש הס״ג, וז״ת דנקודים: התוך שבהם לוקח משבולת עד החזה שהוא תוך הס״ג. והסוף שבהם לוקח מחזה עד הטבור שה״ס הסוף דס״ג דסדר הפנימי. וזה אמרו, כי החוטם מגיע עד החזה, שהוא מיוחס לבחי׳ התוך דנקודים, והפה עד הטבור שהוא מיוחס לבחי׳ הסוף של הנקודים, והבן.

מטבור, כנ"ל, שאח"פ א' דע"ב –

א' הנ"ל או השלם והוא זה. עיין חלק ו' שצ"ב שמכנה שערות רישא לענפי ע"ב. ושערות דיקנא לענפי ס"ג. נמצא שהדיקנא שהוא אח"פ נבחנים לאח"פ דע"ב. ע"ב פירוש שעדיין אין לו צ"ב. וס"ג פירוש שכבר נוהג בו צ"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות יא

תוכן

יא) ובאמור נפתח הפתח להבין דברי הרב בענף שלפנינו, בענין ג׳ האורות ששמשו בע״ס דנקודים וג׳ החלוקות באופן המשכתם מאח״פ וג' החלוקות שבשביה״כ. וז״ל: אמנם האור הראשון שהיה בתחילה למטה וכו', ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים וכו׳, וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש ע״י זווג וכו', הרי ב׳ מיני אור לצורך הנקודים. ועוד יש אור ג', והוא בהכרח וכו׳, הנה הוא מסתכל באורות אח״פ ההם, והוא שואב משם ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודים וכו', עכ״ל.

פירוש דכבר נתבאר היטב שכל ענין ע״ס דנקודים אינו זולת בחי׳ התפשטות ב׳ דגופא אדס״ג המכונה ישסו״ת שמקומו מטבורא דא״ק עד סיום רגליו, כי אחר שנתערב בנה״י הפנימים דא״ק ונסתלק ועלה למ״ן כמ״ש כאן הרב, חזר שוב בסוד התפשטות ב׳ ויצא דרך העינים ושב למקומו כבתחילה דהיינו למטבור ולמטה דא״ק. ואור הזה מכנהו הרב אור הא׳, להיותו עיקר האור דפרצוף הזה דע״ס דנקודים, כלומר בבחי׳ החידוש שבו, דהיינו תיקון הקוין ועשרת הכלים וכו' כמ״ש לעיל, שה״ס שורש הב', עש״ה. ונתבאר ג״כ שם אשר תשלומו של הפרצוף נמשך משורש הא׳, בסדר ה׳ פרצופין ורת״ס, ע״ש. והנה אור הזה שנמשך בנקודים מצד שורש הא׳, מכנהו הרב בשם אור הג׳ הנמשך משאיבת עינים מאח״פ, כלומר מאח״פ דא״ק שמטרם עליית המ״ן שה״ס העקודים, שעדיין אין בהם תיקון קוין ועשרה כלים, אלא כלי אחד לכל עה״ס לבד שה״ס שורש הא׳, כמ״ש לעיל עש״ה.

והנה בכח אור הג׳ הנזכר הנמשך משורש הא׳, יצאו בנקודים רת״ס דכלים בשלימות כצורתם בפרצופי א״ק שמטרם עליית המ״ן, דהיינו ראש וגוף: שהגוף נבחן על תוך סוף, כנודע. וכולל ג״כ ה״פ געסמ״ב בסוד זווג העתיק, כמ"ש לעיל בפמ״א דף קע"ז אמנם חסר בהם בחי׳ תיקון הקוין ועשרת הכלים, ואין ביחס הזה אלא קו אחד וכלי אחד, כמ״ש לעיל ע״ש.

אמנם מכח אור הא׳ הנ״ל הנמשך משורש הב', לא יצאו בכלים דנקודים רק ראש ותוך לבד, וחסרים בחי׳ סוף בערך שורש הא׳, כמ״ש לעיל, שבהיות שהזווג נתעלה מפה לנקבי עינים, יצא הראש מנקבי עינים ולמעלה והתוך מנק׳ עינים עד הפה והסוף מפה עד הטבור, ונמצא שמטבור ולמטה שהוא בחי׳ הסוף האמיתי חסר באור הזה.

ואור היורד דרך הפרסא ויסוד דא״ק שמכנהו הרב בשם אור הב', הוא ענין אור דגדלות דע״ס דנקודים, כי מב׳ האורות הנ״ל המכונים אור הא׳ ואור הג׳ נמשכו רק בחי׳ הקטנות דע״ס דנקודים, כמ״ש לעיל דף קע״ז בפמ״א ד״ה והנה ע״ש. ומכח אור דיסוד דא״ק נמשך בחי׳ הגדלות דע״ס דנקודים, כמ"ש בארוכה במקומו.

והנה נתבאר היטב לעיל באות ח', אשר כל ענין עשרה כלים שמצד שורש הב׳ אינם מתחילים אלא מפרסא דא״ק ולמטה שה״ס ס"ג דס״ג או גופא דס״ג, עש״ה. ובזה תבין דברי הרב כאן, וז״ל: והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפי׳ שהוא מבחי׳ עינים, הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים ולכן איננו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות עכ״ל. פירוש, דכל ההבחן בין עקודים לנקודים הוא, שהעקודים הם מצד שורש הא׳, שעדיין אין בהם ענין המ״ן שנמשך על ידו עשרה כלים מיוחדים לע״ס, וע״כ אין בהם אלא כלי אחד לכל עה״ס כנודע. אמנם הנקודים שהמה נמשכים מסוד עליית המ״ן דכבר יש בהם עשרה כלים מיוחדים לע״ס כמ״ש לעיל ונתבאר שם שענין עליית המ״ן לא נעשה אלא בגופא דס״ג הנק׳ ישסו״ת שהוא שעלה בסוד מ״נ וכו', ולפיכך אין לו שום הכר דעשרה כלים בבחי׳ הראש דס״ג, אלא שנבלע בעקודים בסוד כלי אחד לכל עה״ס, כנ״ל.

אינו, זולת בחי' התפשטות ב' דגופא א' דס"ג –

א' משום שטעמים דס"ג שהוא בחינת עקודים נבחן לראש משום שאין לו עשרה כלים שאין התחתונים יכולים לקבל רק מעשרה כלים. נמצא שכלי אחד נבחן לאור בלי כלי, וזה מכונה ראש.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות יב

תוכן

יב) ועתה נבין תוכנם של אלו הנקודים ע״פ סדר רת״ס ומדרגות געסמ״ב שבהם. וכבר ידעת שהראש כולל גלגלתא וע״ב, והתוך הוא בחי׳ ראש דס״ג, וסוף הוא בחי׳ גופא דס״ג ומ״ה וב״ן. גם נודע שהראש עצמו נבחנות בו ה׳ מדרגות געסמ״ב המכונים: גולגלתא עינים אוזן חוטם פה, גם נתבאר שבפרצוף נקודים הזה שיצא דרך נקבי עינים, ירדו אוזן חוטם פה שהם ס״ג מ״ה וב״ן דראש לבחי׳ גופא ותוך, ולא נשאר בבחי׳ הראש רק גלגלתא ועינים לבד שה״ס גולגלתא וע״ב, אשר ע״כ נבחן הפרצוף שהוא חסר נה״י.

ובכדי להבין היטב תוכנם דג״ר וז"ת דנקודים וענין ג׳ החלוקות שבהם במקרה דשביה״כ, מוכרח אני לבאר היטב מקודם הבחן רת״ס שבפרצוף הגלגלתא בפרטיותו עצמו שלא דברתי ממנו עוד. וכן ההבחן שבין החזה לטבור אשר כתב הרב שהם ענין אחד, אמנם הכונה היא בפרטיות המדרגות דגעסמ״ב, כי בכללות קומת הפרצוף בהכרח שהם ב׳ ענינים, שהרי החזה עומד בשליש עליון דת״ת והטבור בשליש תחתון, גם פעולותיהם רחוקים הרבה מזה לזה, ולכן צריכים ביאור. ובתוך זה אבאר ג״כ טעם דירידת גופא דס״ג במ״ה וב״ן הפנימים, מה שלא קרה כזה בפרצופין הקודמים. ואבאר לך על פי החיוב דקודם ונמשך כדרכנו בכל הספר הזה בסוד היחוד דמחשבת הבריאה, שביארתי לך בענף ראשון בפמ״ס אות ח׳ עש״ה מאד ואח״כ בפתיחה הכוללת עד אות ט״ז עש״ה. ושם נתבאר החיוב דקודם ונמשך עד ירידת ישסו״ת למ"ן, ועתה אבאר בע״ה ענין הזה.

ונחזור לענין חזה וטבור כי באמת הם ענין אחד, דהיינו בחי׳ הסתכלות ב׳ המחויב להיות בכל פרצוף, כדברי הרב לעיל בענף ה׳ אשר הסתכלות א׳ מספיק רק לשורשי כלים וכדי לגלות כלים צריכה המלכות דהסתכלות א׳ להתפשט לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, ואז יוצא האו״ח ומלביש לז״ת בסוד כלים לפרצוף עש״ה. ותדע שמלכות דמלכות הזאת שבה נעשה הזווג דהסתכלות ב׳ לצורך הכלים כאמור, היא מכונה חזה או טבור בכל הפרצופין הפרטיים. והנך רואה שהם ענין אחד, דהיינו בחי׳ הסתכלות ב׳ לצורך כלים. וזכור זה ולא תתבלבל במה שנק׳ לפעמים בשם טבור ופעמים בשם חזה כי הוראתם אחת היא דהיינו הסת״ב, אלא שאנו מחליפין הכינוים משום איזה ענין נוסף שיש להבחין באותו מקום. ודע שהסת״ב דעליון יהיה תמיד בחי׳ הסתכלות א׳ של התחתון. וכבר ידעת אשר הכלי דהסתכלות א׳ נקרא פה של ראש וכלי דהסתכלות ב' נק׳ טבור או חזה, ונמצא לפי הכלל הנזכר אשר בחי׳ טבור דעליון יהיה תמיד בחי׳ פה של ראש דתחתון.

ובדברים האלה יתבאר לך בדיוק סדרי רת״ס שבפרטיות ה׳ המדרגות געסמ״ב ואיכות הלבשתם זה לזה. וכבר ידעת שפרצוף גולגלתא הוא בחי׳ * ראש(גם במאגר של אור הסולם זה לא מתוקן, לוודא את זה גם במהדורת ברנדווין)תוך וסוף דפרצוף א׳ שנק׳ פרצוף פנימי, אשר מהראש של פרצוף זה לא יתכן בו שום הגא ודיבור, ותחילת מה שאפשר לרמז בו הוא ממלכות שלו שנק׳ פה דראש ולמטה, דהיינו בחי׳ הגוף והוא הנק׳ פרצוף גולגלתא, שבהכרח יש בו ב׳ בחי׳ המתחלקות על הטבור, שה״ס הסת״ב על המלכות דמלכות, שיוצאות ע״ס דאו״י לזווג על המסך שבטבור ומשם עולות ע״ס דאו״ח ממטה למעלה ונעשה בחי׳ רישא דגופא הנק׳ חג״ת או ט״ר דגופא, שאח״כ מצאה המלכות דמלכות כח להתפשט גם מטבור ולמטה בזו הכמות שהאו״ח שלה הלביש לרישא דגופא, שה״ס ע״ס דסיום שהוא רק בחי׳ התרחבות כלי המלכות לצורך עצמה, אבל אינה משפעת כלום לתחתונים וע״כ נק׳ כל המקום שמטבור ולמטה בבחי׳ אור נקבה ועלמא דנוק׳, כי ע״ס שלה מסתכלות כלפי מעלה, כלומר לקבל מהם, אבל אינה מסתכלת למטה ע״ד סו"ה אל תביט אחריך, כלומר שאינה יכולה להשפיע למטה.

ידעת שפ' גול' הוא בחי' * תוך וסוף –

* ראש תוך וסוף.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות יב

יב) ועתה נבין תוכנם של אלו הנקודים ע״פ סדר רת״ס ומדרגות געסמ״ב שבהם. וכבר ידעת שהראש כולל גלגלתא וע״ב, והתוך הוא בחי׳ ראש דס״ג, וסוף הוא בחי׳ גופא דס״ג ומ״ה וב״ן. גם נודע שהראש עצמו נבחנות בו ה׳ מדרגות געסמ״ב המכונים: גולגלתא עינים אוזן חוטם פה, גם נתבאר שבפרצוף נקודים הזה שיצא דרך נקבי עינים, ירדו אוזן חוטם פה שהם ס״ג מ״ה וב״ן דראש לבחי׳ גופא ותוך, ולא נשאר בבחי׳ הראש רק גלגלתא ועינים לבד שה״ס גולגלתא וע״ב, אשר ע״כ נבחן הפרצוף שהוא חסר נה״י.

ובכדי להבין היטב תוכנם דג״ר וז"ת דנקודים וענין ג׳ החלוקות שבהם במקרה דשביה״כ, מוכרח אני לבאר היטב מקודם הבחן רת״ס שבפרצוף הגלגלתא בפרטיותו עצמו שלא דברתי ממנו עוד. וכן ההבחן שבין החזה לטבור אשר כתב הרב שהם ענין אחד, אמנם הכונה היא בפרטיות המדרגות דגעסמ״ב, כי בכללות קומת הפרצוף בהכרח שהם ב׳ ענינים, שהרי החזה עומד בשליש עליון דת״ת והטבור בשליש תחתון, גם פעולותיהם רחוקים הרבה מזה לזה, ולכן צריכים ביאור. ובתוך זה אבאר ג״כ טעם דירידת גופא דס״ג במ״ה וב״ן הפנימים, מה שלא קרה כזה בפרצופין הקודמים. ואבאר לך על פי החיוב דקודם ונמשך כדרכנו בכל הספר הזה בסוד היחוד דמחשבת הבריאה, שביארתי לך בענף ראשון בפמ״ס אות ח׳ עש״ה מאד ואח״כ בפתיחה הכוללת עד אות ט״ז עש״ה. ושם נתבאר החיוב דקודם ונמשך עד ירידת ישסו״ת למ"ן, ועתה אבאר בע״ה ענין הזה.

ונחזור לענין חזה וטבור כי באמת הם ענין אחד, דהיינו בחי׳ הסתכלות ב׳ המחויב להיות בכל פרצוף, כדברי הרב לעיל בענף ה׳ אשר הסתכלות א׳ מספיק רק לשורשי כלים וכדי לגלות כלים צריכה המלכות דהסתכלות א׳ להתפשט לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, ואז יוצא האו״ח ומלביש לז״ת בסוד כלים לפרצוף עש״ה. ותדע שמלכות דמלכות הזאת שבה נעשה הזווג דהסתכלות ב׳ לצורך הכלים כאמור, היא מכונה חזה או טבור בכל הפרצופין הפרטיים. והנך רואה שהם ענין אחד, דהיינו בחי׳ הסתכלות ב׳ לצורך כלים. וזכור זה ולא תתבלבל במה שנק׳ לפעמים בשם טבור ופעמים בשם חזה כי הוראתם אחת היא דהיינו הסת״ב, אלא שאנו מחליפין הכינוים משום איזה ענין נוסף שיש להבחין באותו מקום. ודע שהסת״ב דעליון יהיה תמיד בחי׳ הסתכלות א׳ של התחתון. וכבר ידעת אשר הכלי דהסתכלות א׳ נקרא פה של ראש וכלי דהסתכלות ב' נק׳ טבור או חזה, ונמצא לפי הכלל הנזכר אשר בחי׳* טבור דעליון יהיה תמיד בחי׳ פה של ראש דתחתון.

ובדברים האלה יתבאר לך בדיוק סדרי רת״ס שבפרטיות ה׳ המדרגות געסמ״ב ואיכות הלבשתם זה לזה. וכבר ידעת שפרצוף גולגלתא הוא בחי׳ תוך וסוף דפרצוף א׳ שנק׳ פרצוף פנימי, אשר מהראש של פרצוף זה לא יתכן בו שום הגא ודיבור, ותחילת מה שאפשר לרמז בו הוא ממלכות שלו שנק׳ פה דראש ולמטה, דהיינו בחי׳ הגוף והוא הנק׳ פרצוף גולגלתא, שבהכרח יש בו ב׳ בחי׳ המתחלקות על הטבור, שה״ס הסת״ב על המלכות דמלכות, שיוצאות ע״ס דאו״י לזווג על המסך שבטבור ומשם עולות ע״ס דאו״ח ממטה למעלה ונעשה בחי׳ רישא דגופא הנק׳ חג״ת או ט״ר דגופא, שאח״כ מצאה המלכות דמלכות כח להתפשט גם מטבור ולמטה בזו הכמות שהאו״ח שלה הלביש לרישא דגופא, שה״ס ע״ס דסיום שהוא רק בחי׳ התרחבות כלי המלכות לצורך עצמה, אבל אינה משפעת כלום לתחתונים וע״כ נק׳ כל המקום שמטבור ולמטה בבחי׳ אור נקבה ועלמא דנוק׳, כי ע״ס שלה מסתכלות כלפי מעלה, כלומר לקבל מהם, אבל אינה מסתכלת למטה ע״ד סו"ה אל תביט אחריך, כלומר שאינה יכולה להשפיע למטה.

וז״ס דברי חז״ל, סימן מסר להם שהנקבה נולדת ופניה למעלה והזכר פניו למטה (סוטה י״א:) ע״ש. והיינו שכן נמשך ההבחן בין אור זכר לאור נקבה מהעליונים כאמור, אשר ע״ס דלמטה מטבור המה מסתכלות כלפי מעלה, משא״כ ע״ס שמפה דראש ולמטה הם אור הזכר שע״ס שלו מסתכלים כלפי מטה, להיותם בסוד הזווג דאו״י על המלכות דמלכות שנק׳ טבור או חזה, ונמצא שמשפיע ג״כ לתחתונים הימנו, דהיינו למטה מטבור שז״ס שהזכר פניו למטה, ולפיכך נקראים חג״ת שמפה עד הטבור בבחי׳ עלמא דדוכרא והבן.

ונמצא לפי הכלל הנ״ל, אשר בחי׳ הטבור דפרצוף הפנימי הוא בחי׳ פה דראש דע״ב, אשר ע״כ יכול ע״ב להתפשט יותר מפרצוף הפנימי, כי טבור דפרצוף הפנימי כבר הוא בבחי׳ אור נקבה כנ״ל, ואצל פרצוף ע״ב יכול להתפשט בתוך וסוף, כמפורש בענף ט׳ בפמ״ס. וא״כ חזרה המלכות דמלכות להיות בחי׳ אור הזכר אצל ע״ב. וזה ודאי צריך ביאור, מי גרם התעלות הזה לטבור דפרצוף הפנימי עד שיקבל מעלת פה אצל ע״ב.

ונמצא לפי הכלל הנזכר לעיל, אשר בחי' * הטבור –

* צ"ע, הרי החזה הפנימי הוא פה דע"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות יב

יב) ועתה נבין תוכנם של אלו הנקודים ע״פ סדר רת״ס ומדרגות געסמ״ב שבהם. וכבר ידעת שהראש כולל גלגלתא וע״ב, והתוך הוא בחי׳ ראש דס״ג, וסוף הוא בחי׳ גופא דס״ג ומ״ה וב״ן. גם נודע שהראש עצמו נבחנות בו ה׳ מדרגות געסמ״ב המכונים: גולגלתא עינים אוזן חוטם פה, גם נתבאר שבפרצוף נקודים הזה שיצא דרך נקבי עינים, ירדו אוזן חוטם פה שהם ס״ג מ״ה וב״ן דראש לבחי׳ גופא ותוך, ולא נשאר בבחי׳ הראש רק גלגלתא ועינים לבד שה״ס גולגלתא וע״ב, אשר ע״כ נבחן הפרצוף שהוא חסר נה״י.

ובכדי להבין היטב תוכנם דג״ר וז"ת דנקודים וענין ג׳ החלוקות שבהם במקרה דשביה״כ, מוכרח אני לבאר היטב מקודם הבחן רת״ס שבפרצוף הגלגלתא בפרטיותו עצמו שלא דברתי ממנו עוד. וכן ההבחן שבין החזה לטבור אשר כתב הרב שהם ענין אחד, אמנם הכונה היא בפרטיות המדרגות דגעסמ״ב, כי בכללות קומת הפרצוף בהכרח שהם ב׳ ענינים, שהרי החזה עומד בשליש עליון דת״ת והטבור בשליש תחתון, גם פעולותיהם רחוקים הרבה מזה לזה, ולכן צריכים ביאור. ובתוך זה אבאר ג״כ טעם דירידת גופא דס״ג במ״ה וב״ן הפנימים, מה שלא קרה כזה בפרצופין הקודמים. ואבאר לך על פי החיוב דקודם ונמשך כדרכנו בכל הספר הזה בסוד היחוד דמחשבת הבריאה, שביארתי לך בענף ראשון בפמ״ס אות ח׳ עש״ה מאד ואח״כ בפתיחה הכוללת עד אות ט״ז עש״ה. ושם נתבאר החיוב דקודם ונמשך עד ירידת ישסו״ת למ"ן, ועתה אבאר בע״ה ענין הזה.

ונחזור לענין חזה וטבור כי באמת הם ענין אחד, דהיינו בחי׳ הסתכלות ב׳ המחויב להיות בכל פרצוף, כדברי הרב לעיל בענף ה׳ אשר הסתכלות א׳ מספיק רק לשורשי כלים וכדי לגלות כלים צריכה המלכות דהסתכלות א׳ להתפשט לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, ואז יוצא האו״ח ומלביש לז״ת בסוד כלים לפרצוף עש״ה. ותדע שמלכות דמלכות הזאת שבה נעשה הזווג דהסתכלות ב׳ לצורך הכלים כאמור, היא מכונה חזה או טבור בכל הפרצופין הפרטיים. והנך רואה שהם ענין אחד, דהיינו בחי׳ הסתכלות ב׳ לצורך כלים. וזכור זה ולא תתבלבל במה שנק׳ לפעמים בשם טבור ופעמים בשם חזה כי הוראתם אחת היא דהיינו הסת״ב, אלא שאנו מחליפין הכינוים משום איזה ענין נוסף שיש להבחין באותו מקום. ודע שהסת״ב דעליון יהיה תמיד בחי׳ הסתכלות א׳ של התחתון. וכבר ידעת אשר הכלי דהסתכלות א׳ נקרא פה של ראש וכלי דהסתכלות ב' נק׳ טבור או חזה, ונמצא לפי הכלל הנזכר אשר בחי׳ טבור דעליון יהיה תמיד בחי׳ פה של ראש דתחתון.

ובדברים האלה יתבאר לך בדיוק סדרי רת״ס שבפרטיות ה׳ המדרגות געסמ״ב ואיכות הלבשתם זה לזה. וכבר ידעת שפרצוף גולגלתא הוא בחי׳ תוך וסוף דפרצוף א׳ שנק׳ פרצוף פנימי, אשר מהראש של פרצוף זה לא יתכן בו שום הגא ודיבור, ותחילת מה שאפשר לרמז בו הוא ממלכות שלו שנק׳ פה דראש ולמטה, דהיינו בחי׳ הגוף והוא הנק׳ פרצוף גולגלתא, שבהכרח יש בו ב׳ בחי׳ המתחלקות על הטבור, שה״ס הסת״ב על המלכות דמלכות, שיוצאות ע״ס דאו״י לזווג על המסך שבטבור ומשם עולות ע״ס דאו״ח ממטה למעלה ונעשה בחי׳ רישא דגופא הנק׳ חג״ת או ט״ר דגופא, שאח״כ מצאה המלכות דמלכות כח להתפשט גם מטבור ולמטה בזו הכמות שהאו״ח שלה הלביש לרישא דגופא, שה״ס ע״ס דסיום שהוא רק בחי׳ התרחבות כלי המלכות לצורך עצמה, אבל אינה משפעת כלום לתחתונים וע״כ נק׳ כל המקום שמטבור ולמטה בבחי׳ אור נקבה ועלמא דנוק׳, כי ע״ס שלה מסתכלות כלפי מעלה, כלומר לקבל מהם, אבל אינה מסתכלת למטה ע״ד סו"ה אל תביט אחריך, כלומר שאינה יכולה להשפיע למטה.

וז״ס דברי חז״ל, סימן מסר להם שהנקבה נולדת ופניה למעלה והזכר פניו למטה (סוטה י״א:) ע״ש. והיינו שכן נמשך ההבחן בין אור זכר לאור נקבה מהעליונים כאמור, אשר ע״ס דלמטה מטבור המה מסתכלות כלפי מעלה, משא״כ ע״ס שמפה דראש ולמטה הם אור הזכר שע״ס שלו מסתכלים כלפי מטה, להיותם בסוד הזווג דאו״י על המלכות דמלכות שנק׳ טבור או חזה, ונמצא שמשפיע ג״כ לתחתונים הימנו, דהיינו למטה מטבור שז״ס שהזכר פניו למטה, ולפיכך נקראים חג״ת שמפה עד הטבור בבחי׳ עלמא דדוכרא והבן.

ונמצא לפי הכלל הנ״ל, אשר בחי׳ הטבור דפרצוף הפנימי הוא בחי׳ פה דראש דע״ב, אשר ע״כ יכול ע״ב להתפשט יותר מפרצוף הפנימי, כי טבור דפרצוף הפנימי כבר הוא בבחי׳ אור נקבה כנ״ל, ואצל פרצוף ע״ב א יכול להתפשט בתוך וסוף, כמפורש בענף ט׳ בפמ״ס. וא״כ חזרה המלכות דמלכות להיות בחי׳ אור הזכר אצל ע״ב. וזה ודאי צריך ביאור, מי גרם התעלות הזה לטבור דפרצוף הפנימי עד שיקבל מעלת פה אצל ע״ב.

ואצל פרצוף ע"ב א' יכול –

א' וי"ל, הלא למטה מטבור דא"ק אין הע"ב יכול להתפשט. ואיך אומר שלמטה מטבור דא"ק מתפשט הע"ב בתוך וסוף הנק' גוף. תשובה. מ"ש טבור כוונתו על מלכות דתוך הנק' מלכות המסיימת היינו שאומרת אני לא רוצה לקבל. ועכשיו שהטבור עלה לפה דגלגלתא ונכלל בעביות דראש, וכשהוכר העביות, אז מלכות דטבור יורדת למקום החזה, משום שאין לו רק עביות דבחי"ג. נמצא שהטבור דא"ק עומדת בחזה. לכן מחזה ולמעלה עד הפה דגלגלתא יוצא הראש דא"ק,. ומחזה ולמטה ששם עומדת מלכות דטבור הנקראת מלכות המסיימת, עומד עכשיו הפה דע"ב, שנק' מלכות המזדווגת, היינו שאומרת אני רוצה לקבל משום שהיא מקבלת בעמ"נ להשפיע.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / דברי הרב - פנים מאירות

אות ע

תוכן

דברי הרב

ע) והנה הכתר שלקח מן האזן הארתו גדולה מאד, לא נשבר הכלי שלו, אבל או״א שאין לוקחים רק מן החוטם ופה, נשברו האחורים של כליהם. והנה או״א, אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של א״ק, בהיותו למעלה קרוב אל מקום נקבי האזן, אע״פ שלא היו מקבלים מאורות האזן עצמה רק קצת ההארה, היו מתקיימים האחורים של כליהם, אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן שהוא מקום שבולת הזקן, לכן אע״פ שלוקחין קצת הארה, אינו מועיל להם, ולכן נתבטלו האחורים של כליהם. אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש אע״פ שלקחו בסיומו, כיון שהוא לוקח עצמותו, די בזה, ולא נשבר אפילו האחורים של כלים דידיה, משא״כ באו״א שאינם לוקחים רק הארה בעלמא, וגם שהיא בריחוק מקום.

פנים מאירות

ע) והנה או״א אם היו מקבלים וכו׳ בהיותו למעלה וכו': להבין זה, צריכים לבינה יתירה בענין שבולת הזקן הנזכר, שה״ס ושורש התלבשות נה״י דעליון בסוד מוחין לתחתון, שהוא עיקר גדול הכולל בכל מרחבי החכמה. והנה זה כבר נתבאר לך היטב, ענין יציאת אח״פ דכל ראש לבר מרישא שנעשה לבחי׳ גוף דהיינו לבחי׳ תוך כנ״ל. גם נודע, שבחי׳ ע״ב דכל פרצוף שה״ס אור החיה,ב ה״ס העצמות והאו״י שבפרצוף ההוא, ולפיכך עד כמה שאור ע״ב מתפשט בפרצוף עד שם נחשב לאצילות, ולמטה מגבול ע״ב נחשב זה החלק לבחי׳ מבר לאצילות. ונודע שבחי׳ ע״ב דפרצוף נשלם למעלה מטבור, וע״כ נעשה תיקון עליית מ״ן לנקבי עינים, שמתוך זה יצאו אח״פ דראש ע״ב לבר מרישא כנ״ל, ועד״ז יצאו אח״פ דראש ס״ג לבר מרישא, וכן מראשין דכלהו פרצופין.והנה אותו האור הנמשך מנקבי עינים ולמטה לבחי׳ אח״פ, וכאמור שנעשו משום זה לבחי׳ גוף וחג״ת, אין לו מקום בכלים דאח״פ של ראש, להיותם רק שרשי כלים כמ״ש בכ״מ, ולכלים דגופא המה צריכים, ולפיכך המה יוצאים ובאים ומתלבשים בתחתון, כלומר, שהוא מתחת הפה וכל הכלים דראש. ומשום שאור אח״פ אלו נמשכים ממלכות דנקבי עינים ולמטה, נקראים בשם נה״י. וז״ס נה״י דעליון המתלבשים בעצמותם בראש התחתון בבחי׳ מוחין אליו.ונמצא לפי״ז אשר אח״פ דראש ע״ב ירדו ונתלבשו בראש הס״ג, והרויח הס״ג בחי׳ אור דראש ע״ב, שעד עתה לא היה לו אלא בחי׳ גופא דע״ב. ועד״ז אח״פ דראש ס״ג ירדו ונתלבשו בפרצוף דלמטה מטבור, שעד כאן היה לבר מגבול ע״ב והיה נחשב לבר מאצילות, כנ״ל, ועתה הרויח אור דגופא דע״ב, כי אח״פ דראש ס״ג יש בתוכם בחי׳ גופא דע״ב, שהמה נמשכו למטה מטבור, ושב ע״כ לבחי׳ אצילות.וז״ס שבולת הזקן, שהוא כולל בחי׳ אח״פ דע״ב שירדו להיות מוחין בראש הס״ג, והוא כולל פנימיות וחיצוניות, כמ״ש לעיל. שמסוד הפנימיות יצא הכתר, ומסור החיצוניות יצאו ב׳ הנקודות חו״ב כנ״ל, וגם חו״ב נפרטים לפנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נק׳ ישסו״ת. אמנם בכללותם אין כאן אלא ע״ס המתפשטות על מלכות הנ״ל שנק׳ שבולת, שהמה נבחנות לע״ס של ראש, בשם: גלגלתא, עינים, ואח״פ, וכשנפרטות בסוד פנימיות וחיצוניות, יהיה גלגלתא ועינים בסוד כתר דנקודים, ואח״פ בסוד חו״ב דנקודים. וגם אח״פ אלו שהם חו״בנבחנים לע״ס: גלגלתא, עינים, ואח״פ, שגלגלתא ועינים ה״ס חו״ב עילאין, ואח״פ ה״ס ישסו״ת. ולפיכך אפשר לכנותם בשם ראש אחד עד הפה, שה״ס ישסו״ת הפרטי הנזכר, והוא משום שיצאו בכח המלכות דשבולת לע״ס כנ״ל, ואפשר לכנותם בפרטיות ע״ד פו״ח, שיש בהתפשטות זה ג׳ פרצופין דו״נ, שה״ס כתר או״א עילאין וישסו״ת, אשר בכל אחד יש ע״ס, אמנם בהבחן של נקודות, שהוראתם הוא בחי׳ המ״ן שעליהם נעשה הזווג, כמ״ש לעיל בדף קע״ז בפמ״א ד״ה והנה, המה נבחנים רק לג׳ נקודות, דהיינו נקודה דכתר נקודה דחכמה ונקודה דבינה.ובזה תבין ג׳ החלוקות שבשביה״כ, כי הכתר שה״ס מלכות דפנימיות הכלול בשבולת, כיון שהוא מזווג הפנימי של הראש, הרי הוא בבחי׳ ראש דע״ב הן באור הן בכלי, וע״כ הארתו גדולה מאד ולא נשבר כלי שלו.חלוקה ב', ה״ס או״א, שה״ס מלכות דחיצוניות שבשבולת, דמאחר שהוא מבחי׳ אח״פ החיצונים של ראש דע״ב, וע״כ יש להם רק בחי׳ הכלים דראש, שבתוכם הארה מועטת דע״ב, דהיינו מבחי׳ חיצוניות. ומתוך שיש בהם עכ״פ בחי׳ כלים דע״ב, נתקיים הפנים שבהם, ומחמת הארה המועטת נמצא שנתבטל האחוריים שלהם.חלוקה ג׳ ה״ס ז״ת שהם נמצאים מתחת הפה דכללות הראש דנקודים, שכבר אין שם מהארת ע״ב כלום לא באור ולא בכלי, כמ״ש לעיל שהארת שבולת אינה נמשכת אלא עד הפה דנקודים ע״ש, ונמצאים ע״כ לבר מגבול האצילות, וע״כ נשברו פנים ואחור. וכמ״ש במקומו בע״ה.וזה אמרו אם או״א היו מקבלים אור זה של חוטם ופה בהיותו למעלה קרוב לנקבי האזן וכו': פירוש, כי כל קבלת אור הע״ב לתוכם הוא רק בבחי׳ הירידה דאח״פ לראש הס״ג, אשר ע״כ ירדו ג״כ אח״פ דס״ג לאו״א דנקודים, ומאחר שנמצאים הכלים שלהם מבחי׳ מטבור ולמטה שכבר כלה שם הארת ע״ב לגמרי, אלא שמקבלים אור ע״ב מסוד ירידת אח״פ דעליון, ולפיכך נתבטל האחורים שלהם משום שעיקר בנינם הוא מלמטה מטבור, מה שאין כן אם היו מקבלים מחוטם פה דראש ע״ב ממש, כלומר שהיו עולים למקום ראש דע״ב, ועד״ז גם חו״ב דנקודים היו עולים לראש הס״ג ודאי שלא נתבטל מהם כלום, כי היו מלבישים לגופא דע״ב ממש כמו הראש דס״ג, והבן היטב.אמנם מ״ש הרב שנתבטלו האחורים דאו״א וכן אחורים דנה״י דכתר, שהמשמעות שהפנים נשאר במילואו צריךביאור, שזה דבר שאי אפשר להיות כלל שאור הפנים ישאר אחר שנתבטלו אפי׳ האחורים. ועי׳ בע״ח שער שבה״כ פ״א אלא שיש בכאן עמקות, ותבין ע״פ המבואר בפמ״א דף רכ״ג ד״ה בסוד וגבותם מלאות עינים אשר מכח עליית המ״ן נתחדש ענין פנים ואחורים בכל הפרצופין, והאחורים הם תמיד גבוהים במדרגה אחת מן הפנים, באופן, שבבחי׳ חג״ת ותוך נמצאים אחורים דחב״ד וראש, ובבחי׳ נה״י וסוף יש אחורים דחג״ת ותוך, עש״ה טעמו ונימוקו.ובזה תבין המובא בדברי הרב בכמה מקומות, שכל פרצוף נולד רק בספירות חג״ת נה״י, ואח״כ כשמגיע בהם האור דמוחין, שבים חג״ת להיות חב״ד ושבים נה״י להיות חג״ת, ונמשכין ויוצאים נה״י חדשים עש״ה. ושורש הענין הוא מסוד האחורים הנ״ל, כי בחג״ת יש אחורים דחב״ד, אמנם כל זמן שאין בהם אור הפנים אין האחורים מאירים כלום, משום שהארתם מועטת כמ״ש בפמ״א שם. אמנם כשמגיע בהם אור הפנים, אז אור דאחורים חוזרים וניעורים כמו בשורשם, ונמצא משום זה אשר חג״ת שבים להיות חב״ד בכח אור דאחורים שבהם, וכן נה״י חוזרים לחג״ת שהוא בחי׳ תוך הפרצוף שיש בו אור הזכר, שמשפיע ומוציא נה״י חדשים לסיומא, כמ״ש בפמ״ס כאן.וכן היה יציאת הפרצוף דע״ס דנקודים שלא יצאו אלא בבחי׳ חג״ת נה״י ברו״ת דראש: חג״ת בגלגלתא ונה״י באח״פ, ומפה ולמטה היו הכלים ריקנים מאור, שה״ס ז״ת דנקודים, כמ״ש בפמ״ס עש״ה. אלא בכח הארת נה״י דא״ק הגיע אליהם אור הפנים, ושבו חג״ת להיות חב״ד, כי אור דאחורים שבהם חזרו וניעורו, ונה״י שבו לחג״ת, ויצאו נה״י חדשים כנ״ל. וזה שאומר הרב, שמשום המקרה דשבה״כ נמצא שנתבטלו האחורים דאו״א, כלומר, זה האור דאחורים שיש בכל בחי׳ מהם אשר חזרו וניעורו בביאת המוחין לסיבת אור הפנים כנ״ל, נמצאים עתה שנתבטלו וחזרו לקדמותם, דהיינו בהארה מועטת כמקודם, ושבו חב״ד דאו״א להיות חג״ת וחג״ת דאו״א שבו להיות נה״י, ונה״י שהם מפה דאו״א ולמטה נמצאים מתבטלים לגמרי, כלומר, כל מה שנתגדל ונתחדש בכל הארת נה״י דא״ק כל זה נתבטל, וכל מה שהיה בהם מצד יציאתם מישסו״ת דרך העינים כ״ז נתקיים, דהיינו רק בחי׳ חג״ת נה״י דכללות פרצוף הנקודים, שחג״ת ה״ס אור הכתר דנקודים מבחי׳ עינים ולמעלה, ונה״י ה״ס או״א דנקודים, כמו״ש כאן בפמ״ס באר היטב.ונה״י החדשים שה״ס התפשטות המלכות של ראש דאו״א מפה ולמטה שהם ז״ת דנקודים, נתבטלו ונשברו לגמרי פנים ואחור.ואין להקשות ע״ז, הרי בכל ראש אינו נוהג הסתלקות זולת בגופין, כמו״ש בענפים הקודמים בכל פרצופי א״ק, ומה נשתנה ראש דנקודים, אשר אחורי חג״ת דאו״א נתבטלו, שה״ס חב״ד ומוחין שבראש שבאו״א, כנ״ל. והענין תבין לפי המתבאר, אשר או״א אינם בחי׳ ראש ממש, אלא שהם בחי׳ אח״פ דראש הנקודים, שנבחנים לבר מרישא ולבחי׳ גופא, כנ״ל. ולפיכך נתבטלו אחורי חג״ת שלהם והבן.ובזה יתבאר לך ביותר דברי הרב, שאומר אשר בכתר לא נתבטל רק אחורי נה״י שהם בחי׳ חג״ת, כנ״ל. והיינו זה החלק של הכתר המלובש באח״פ, שהם בחי׳ גופא וחג״ת דכתר כאמור לעיל. אמנם אחורי חג״ת דכתר שהוא חב״ד ודאי לא נתבטל, להיותו סוד ראש ממש, ובראש אין נוהג הסתלקות אורות, כנ״ל.

הע"ב דכל פרצוף שה"ס אור החיה, ב' ה"ס העצמות –

ב' מכאן משמע שהאו"י ובעצם האור הנק' אור החיה שבהמדרגה, וכמ"כ נק' בחינת ע"ב שבהמדרגה, מאירה רק עד הטבור, שטבור נק' מלכות המסיימת, שאומרת אני לא רוצה לקבל. מסיבת שלא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע. נמצא שכל אור בעצם מאיר רק עד הטבור, וזה נק' כאן אור הע"ב, היינו או"י, או עצם האור, מסתיים בטבור.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות יג

יג) ולהבין זה צריכים בינה בצורך לכל אצילות פרצוף לב׳ זווגים, דהיינו להסתכלות א׳ והסת״ב ולמה לא מספיק זווג א'. והענין כבר מפורש היטב בענפים הקודמים, אשר בזווג א׳ מתפשטות ד׳ בחי׳ דאו״י עד שמגלות כלי המלכות ואז נעשה הזווג דהסת״א ונמצאים האורות שקדמו לכלים, כי כלי המלכות יצאה לאחרונה ומשפעת האו״ח שה״ס הכלים ממטה ממקומה עד למעלה לכתר, וא״כ אין בחי׳ הכלי שבה יכולה לעלות למעלה ממקור יציאתה, ונחשב האו״ח הזה העולה על ידה ומלביש לט״ר דראש, רק בחי׳ אור בלי שום עביות מכלי, וע״כ ודאי שאין הזווג הראשון מספיק לגלות בחי׳ כלי לט"ס דראש, ובהכרח הוא לגלות כלים, כנודע שאין האור נשפע מא״ס לתחתונים בלי מציאות כלים, ולפיכך מוכרח להיות זווג שני שנק׳ הסתכלות ב׳ על מלכות דמלכות, דע״ס דאו״י נמשכים ובאים אחר גילוי כלי מלכות שאז מתגלים הכלים לאצילות פרצוף ההוא כדברי הרב בענף הנ״ל, ומאחר שנגמרו הכלים לאותה התפשטות ודאי שלא שייך עוד זווג ג׳ בהיותו ללא צורך, ועוד שכבר כח צמצום ראשון נתגלה ע״י זווג הב', שעושה סוף וסיום מבלי להתפשט למטה מנקודה האמצעית, כמ״ש בארוכה בענף א׳ שזה נק' גמר כלים כלומר קבלה וסיום והבן היטב. וא״כ איך אפשר עוד שיהיה זווג ג׳ באור המתפשט מטבור ולמטה, ולפיכך נשאר בבחי׳ אור נקבה כנ״ל.

וכבר ידעת ההבחנות שבין המדרגות געסמ״ב, שבכל תחתון יש בו חידוש כלים מה שאין בעליון ממנו, דע״כ יצא בשם חדש ע״ב או ס״ג וכו׳. ובזה תבין אשר זה הטבור שכבר הוא בבחי׳ גמר כלים בעליון, דע״כ אינו מאיר זולת באור נקבה כנ״ל, אינו נחשב גמר כלפי התחתון, כלומר כלפי חידושי הכלים שאינם מצוים בעליון אלא בתחתון, כי עתה בהתלבשו בתחתון הוא תחילת יציאתם, ואצלם הוא זווג ראשון אשר כלי המלכות דחידושי כלים אלו נמצאים לאחרונה ולמטה מע״ס דאו"י שגילו חידושי כלים אלו, ולפיכך יוצאים מזווג הזה רק ע״ס דבחי׳ ראש, וע״כ נק׳ המלכות דמלכות דעליון בחי׳ פה של ראש התחתון, כי בהתלבשותה בתחתון לא גילתה רק שורשי כלים, ובזה כחה יפה להתפשט עוד לע״ס מינה ובה עם אור הזכר שה״ס או״י, לזווג על מלכות דמלכות דחידושי כלים, ומוציאה התוך שהוא רישא דגופא ממלכות דמלכות ולמעלה עד הפה, ומוציאה הסוף שהוא בחי׳ הנה״י ממלכות דמלכות ולמטה עד סיום רגלין, וכן בכל מדרגה תחתונה כלפי עליונה והבן היטב.

ועתה מצאנו בינה בין חזה הכללי לטבור הכללי. ונודע שעיקר קומת הפרצוף נבחן על פרצוף הפנימי שבו, כי ד׳ המדרגות עסמ״ב אינם זולת לבושים לפרצוף הפנימי, ונודע שע״ס הראשונות שנאצלו מא״ס ב״ה בכח צמצום א׳ ה״ס פרצוף הפנימי דא״ק כמ״ש בענף ט׳ בפמ״ס, שמהסת״א יצא הראש דפרצוף ההוא, ומהסתכלות ב׳ יצאו תוך וסוף שלו שנק׳ גופא דפרצוף הפנימי או גלגלתא, והוא נמשך ונסתיים עד נקודה האמצעית, שה״ס עולם הזה, כנודע. וכמ״ש היטב בענף א' ובהקדמת אח״פ אות י״ז ע״ש. ועליו מלביש פרצוף ע״ב, ומתחיל ממקום יציאתו דהיינו מפה של ראש דפרצוף הפנימי ולמטה, משום שכל מדרגה תחתונה ה״ס התפשטות ב׳ דאורות דגופא דעליון, משום דבהתפשטות א׳ נוהגת הסתלקות, וע״כ מתפשטת תמיד המלכות דראש בהתפשטות ב׳ שמלביש על גופא דעליון אמנם בחידוש כלים וע״כ נק׳ בשם חדש על פי החידוש, ומאחר שיוצא ג״כ דרך פה של ראש כמו גופא דעליון עצמו, לפיכך משם מתחילה קומתו ולא למעלה מפה, שזה כלל גדול בכל המציאות, ששום דבר לא יוכל להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו, וזכור זה.

וסופו דע״ס דראש הע״ב הנ״ל הוא ממש בטבור דפרצוף הפנימי, כי דרך התפ״ב שוה לדרך התפשטות הא' שנסתלק, כי ממקור אחד המה יוצאים כנ״ל. ולפיכך תדע בבירור שהמשך עה״ס דראש ע״ב מתחילים מפה דפרצוף הפנימי ומסתיימים בטבור, אשה״ס מלכות דמלכות דפרצוף הפנימי, וכנ״ל אשר טבור דעליון נעשה פה של ראש בתחתון.

וגופא דפרצוף ע״ב לקח לו דרך חדשה משונה מפרצוף הפנימי, כי לא נמשך עד נקודה האמצעית דהיינו נקודה דעוה״ז שה״ס המלכות דמלכות דבחי״ד שנגלה בע״ס דאו״י דפרצוף הפנימי, אלא נמשך עד לנקודה דבחי״ג דע״ס דאו״י שה״ס מלכות דז״א, כמ״ש בענפים הקודמים ע״ש טעמו ונימוקו. והיא שנעשתה לנקודת סיום רגלין דפרצוף ע״ב. באופן שזה הע״ב שה״ס התפ״ב דגוף הפנימי שהיה צריך למלאות באורו כל ההמשך של הגוף דפרצוף הפנימי עד לנקודה דעוה״ז שהיה בו הסתלקות האור, השאיר כל המקום הזה שמנקודה דבחי״גב עד לנקודה דבחי״ד ולא האיר לשם כלום.

ועם זה תבין ראשית השורשים דב׳ העולמות הכוללים שנק׳ עוה״ז ועוה״ב, שה״ס ב׳ הנקודות של סיום הנמשכים מסוד הצמצום, אשר מתחילה יצאה בחי׳ נקודה דאמצעיתא מצמצום א׳, בסוד רת״ס דפרצוף הפנימי דא״ק עד לעוה״ז, ונמצא נקודת הסיום דאורות העליונים בנקודה אמצעית בעוה״ז ממש. ואח״כ ע״י אצילות אורות דפרצוף ע״ב דא״ק שלא נמשך אלא עד נקודה דבחי״ג ה״ס השורשג הא׳ לנקודה דעוה״ב, ונקודה זו מכונה בשם טבור הכללי, כמ״ש לפנינו בע"ה טעמו ונימוקו.

והנה גם בזה הגוף דע״ב הנזכר, היה בו ג״כ מקרה הסתלקות האור דהתפ״א שלו, כמ״ש היטב לעיל בפמ״ס ענף ט'. ואח"כ בהתפ״ב יצאו רת״ס דפרצוף ס״ג דא״ק ע״ש. ומתחיל ג״כ ממקור יציאתו דהיינו מפה דע״ב ומסתיים בטבור דע״ב, כלומר במלכות דמלכות שה״ס הכלי דהסתכלות ב׳ דע״ב, כמ״ש לעיל בהתלבשות ע״ב על פרצוף הפנימי עש״ה.

והכלי הזה שעליו נעשה הסתכלות ב׳ דע״ב, מכונה חזה הכללי מטעם שיתבאר לקמן בע״ה. ובזה תדע אשר ע״ס דראש הס"ג, נמשכים מפה דראש ע״ב עד החזה הכללי שהוא טבורא דע״ב, וטבור דע״ב נעשה בחי׳ פה של ראש בפרצוף הס״ג, כנ״ל שהסתכלות ב׳ דעליון נעשה בחי׳ הסתכלות א׳ אצל התחתון.

והתוך שה״ס רישא דגופא דפרצוף ס״ג, נמשך מהחזה הכללי שהוא פה דס״ג עד הטבור הכללי שה״ס נקודת הסיום הדעוה״ב וסיום רגלין דפרצוף ע״ב. ומהטבור הכללי עד סיום רגלין דפרצוף הפנימי דהיינו בנקודה דעוה״ז נמשך הסוף ונה״י דס״ג, ונמצא מקום נהי״מ דפרצוף ס״ג נמשכין מנקודה דעוה״ב עד לנקודה דעוה״ז במקום השיור שהשאיר ע״ב, באופן שטבור דע״ב נעשה לפה דראש ס״ג, ונקודת הסיום דע״ב נעשה לבחי׳ טבורא דס״ג, ובכח זה עברה על הגבול שהגביל הע״ב, כי נתפשטו נה״י דס״ג למטה מנקודת הסיום דע״ב.

וז״ס ירידת הס״ג לנה״י הפנימים דא״ק, כי היא ירידת מדרגה בערכה של הס״ג, שהרי הס״ג תולדה דע״ב היא, אשר נקודה שלה היא נקודה דעוה״ב. וגם היא נמצאת בסוד הזדככות דהתפ״ב כמ״ש בענף ט׳ וענף ג׳ בפמ״ס ובפתיחה הכוללת אות י״ב ע״ש. ומאחר שנמשכה מטבור הכללי עד לנקודה דפרצוף הפנימי שנק׳ נה״י הפנימים שה״ס מלכות דמלכות דבחי״ד כנ״ל, הרי נתערבה עם בחי״ד הזו כמ״ש במבו״ש ש"ו ח״ב פ״א שברדת העליון למקום התחתון נעשה כבחי׳ התחתון ממש ע״ש. ולפיכך נתערבו ב׳ הנקודות זו בזו, שהוא השורש לתיקון מ״ן כמ״ש בענף ט'. והנה נתבאר לך ענין ירידת גופא דס״ג לנה״י הפנימים דא״ק, ע״ד סוד דקודם ונמשך והבן היטב.

מתחילים מפה דפרצוף הפנימי, ומסתיימים בטבור, א' שה"ס –

א' שטבור זה עומד עכשיו בחזה דא"ק. והגוף דע"ב מתפשט למקום הטבור דא"ק של בחי"ד שהוא מקום הטבור הראשון שטרם עליתו למעלה לראש דגלגלתא. הנק' מלכות דתוך שהוא מלכות המסיימת. ועד הטבור הזה מתפשט הגוף דע"ב.

כל המקום הזה שמנקודה דבחי"ג ב' עד לנקודה דבחי"ד –

ב' יש לפרש מ"ש נקודה דבחי"ג כוונתו על שהוא בחי"ג המסתיים על הטבור נמצא מסיום דבחי"ג שנק' ע"ב שמסתיים על הטבור ומשם עד סיום רגלין הנק' נקודה דעוה"ז הוא תיקן מאור ע"ב שהוא בחי"ג. הצמצום היה על בחי"ד שנק' מקבל בעמ"נ לקבל. ולאחר הצמצום מקבלים רק על ג' בחינות שזה נק' ג"כ ט"ר. אבל לתוך המלכות לא מקבלים. וסדר אינו תלוי בגובה הקומה אלא בכל קומה שתהיה מקבלים רק על ג' בחינות הנק' ט"ר. לכן כל למטה מטבור של איזה מדרגה מכונה התפשטות המלכות. ואפילו בבי"ע אומרים שלמטה מחזה דיצירה נק' התפשטות המלכות דבי"ע. משום שהוא חושב את בי"ע לפרצוף אחד.

עד נקודה דבחי"ג, וה"ס השורש ג' הא' לנקודה דעוה"ב –

ג' עי"ז שהס"ג עבר את הגבול של טבור הכללי, ונתערבה עם בחי"ד, זהו הסיבה הראשונה לצ"ב הנק' באופן כללי נקודה דעוה"ב. משא"כ צ"א נק' נקודה דעוה"ז.

ג' וי"ל, הלא ידוע שנקודה נקראת בחי' צמצום, ובטבור שפרצופי א"ק עוד לא היה צ"ב. אלא ע"ב וטעמים דס"ג שהסתיימו על הטבור הי' מסיבה שהי' חסר להם מסך דבחי"ד ולא מטעם צמצום. ואפשר מה שאומר נקודה דעוה"ב הוא שם מושאל.

ונקודה דעוה"ב פירושו הצמצום שנעשה בבינה שבינה נק' עוה"ב וצ"א נק' נקודה דעוה"ז. שעוה"ז נק' מלכות. לכן צ"א שנעשה במלכות נק' נקודה דעוה"ז.

שה"ס נקודת הסיום ה' דעוה"ב –

ה' עיין לעיל בהערה ב' בד"ה הצמצום. אולי זה ההערה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות יד

יד) ובכדי לקשר הענינים אסביר לך כל הנ״ל שורש מאמר א׳ דמעשה בראשית ​ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור וכו'. וכבר ידעת שסוד הזווג דאו״י ואו״ח שבפה, ה״ס המאמרים הנמשכים מפה ולמטה בבחי׳ הגוף של הפרצוף, כמ״ש בענפים הקודמים. ובזה יתבאר לך הכתוב בשורשו, כלומר שהכתוב מדבר בעולמות התחתונים בסוד התיקון אחר שביה״כ, אמנם נודע שכל התיקונים דאבי״ע נמשכים מא״ק, שנמצאים בו כל התיקונים בבחי׳ שורש דשורש, כמ״ש לעיל בענף ה׳ אות א׳ בפמ"ס.

וכבר ידעת שכל הארה נבחנת על ה׳ פרצופין געסמ״ב, ובזה תדע שמאמר א׳ יהי אור נמשך מבחי׳ פה של ראש הא׳, ונודע שכל התפשטות פה כולל התפשטות א׳ והתפ״ב, שהתפשטות א׳ נבחנת לגופו של המדרגה, והתפ״ב הבאה אחר התפ״א המסתלקת נבחנת למדרגה תחתונה ובחי׳ נאצל, כנ"ל בענף ט׳ ע"ש. וז״ס שכפל הכתוב יהי אור ויהי אור במאמר האחד, כי יהי אור ה״ס התפ״א דפה של ראש הא׳ שנק׳ גולגלתא, ויהי אור ה״ס התפ״ב שלו שה״ס הנאצל הימנו שנק׳ ע״ב. ובזה תבין דברי הזוהר בראשית דף ל״א: (אות שמ״ח עי׳ בחלופי גרסאות) וז״ל: יהי אור לעוה״ז ויהי אור לעוה״ב, עכ״ל. ותבין עם המתבאר אשר ויאמר אלקים יהי אור ה״ס התפשטות א׳ מפה של ראש הא׳ שה״ס גופו של פרצוף הפנימי שנק׳ גלגלתא, והוא נמשך עד לנקודת הסיום דצמצום א׳ שעומדת בעוה״ז, כמ״ש לעיל עש״ה. וז״ש בזוהר יהי אור לעוה״׳ז. אמנם התפשטות ב׳ שה״ס ויהי אור, דהיינו פרצוף ע״ב שנמשך ג״כ מאותו הפה, לקחה לה נקודת הסיום דבחי׳ עוה״ב דהיינו נקודת הטבור ששם נפסק פרצוף ע״ב, כנ״ל וז״ש בזוהר ויהי אור לעוה״ב, דהיינו עד נקודת הטבור, אמנם למטה מטבור לא האיר הע״ב.

וירא אלקים את האור כי טוב, ה״ס השתלשלות מדרגה הג׳ שנק׳ ס״ג מפה דראש הע״ב, שראש הס״ג נמשך מפה דע״ב עד הטבור שלו שה״ס חזה הכללי, וגופו מחזה עד לנקודה דעוה״ז דהיינו עד סיום רגלין דפרצוף הפנימי.ונק' חזה ע״ש פה דראש הס״ג המצוי שם, והוא לשון ראיה מלשון הכתוב חזות קשה הוגד לי או חזון ישעי׳ וכו׳, והטעם משום דאור העינים מיוחס רק לס״ג ולא לפרצופין הקודמים, כמ״ש לעיל באות ו' וע״כ נק׳ פה דראש הס״ג בשם חזה. גם זסו״ה וירא אלקים וכו׳ הנאמר על פרצוף ס״ג, משום שיציאת הס״ג הוא דרך עינים, כנ״ל באות הנזכר ע"ש. והבן כאן ענין חיצונית דעליון שה״ס זווג שבפה, שנעשה פנימית בתחתון שה״ס זווג הפנימי בנקבי עינים, שית׳ עוד בע״ה.

וכבר ידעת שנקודת הסיום דע״ב שה״ס נקודה דעוה״ב נקראת טבור, והיא ג״כ ע״ש הס״ג כי הוראתו טוב-אור, כלומר אחר שכבר הע״ב עשה במקום זה הבדלה וסיום שלא להאיר משם ולמטה, נתפשט גופו דס״ג ועבר על הגבול דע״ב, וראה כי טוב להאיר גם מנקודה דעוה״ב ולמטה עד לנקודה דעוה״ז, ולכן קנה הגבול הזה דע״ב השם טבור אמצד הס"ג והבן היטב. והנה נתבאר היטב טעם ב' השמות הללו חזה וטבור, שהמה ביחוד ביחס הס״ג, כאמור.

וז״ס ויבדל אלקים בין האור ובין החושך וכו׳, החושך ה״ס נקודה דעוה״ז, כלומר שחזרה ההבדלה למקומה כמו בפרצוף הפנימי אשר האיר עד לנקודה דעוה״ז שנק׳ חושך, ושם נעשה סיום האור והבדלה דאור וחושך. וז״ס ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה וכו׳ ויקרא יורה הזמנה כמו״ש בזוהר בראשית ט״ז: (אות ל"ז) מהו ויקרא קרא וזמין וכו׳ ע״ש. וה״ס חיבור ישסו״ת עם נה״י הפנימים דא״ק, כלומר חיבור ב׳ הנקודות דעוה״ב ודעולם הזה, כנ"ל ע"ש. כי מאחר שאור הזה דנה״י דס״ג, נמשך מנקודת הטבור שה״ס נקודת הסיום דעוה״ב, עד לנקודת הסיום דעוה״ז, הוזמן בזה מדת יום ומדת לילה, כי בזה יפה כחה דנקודה דעוה״ז לעלות לנקודת הטבור בסוד מ"ן, ואז מתרוקנים אורות דנה״י שהוא השורש למדת לילה, כי חזרה ההבדלה כגבול הע"ב. ואח"כ בסוד מ"ד המתחבר במ"ן ונעשה זווג, חוזרת ומתפשטת הארת הזווג מטבור ולמטה בסוד מדת יום.

וז״ס ויהי ערב, כלומר שנתערבו ונתחברו ב׳ הנקודות הנ״ל, ויהי בוקר ה"ס בוקרו של יוסף, כמו״ש בזוהר, דהיינו סוד הזווג כמו״ש במקומו. יום אחד, כמ״ש ז"ל, שהיום והלילה היו משתמשין כאחד, כלומר שעדיין היה מדת לילה בלתי נכרת, ולילה כיום יאיר, עד יום הרביעי שנתלו בו המאורות, כמו"ש במקומו בע"ה.

ובזה תבין רמזי הרב לעיל בענף י״ד אות י' וז"ל: ​תוהו ובוהו הוא ענין מיתת המלכים, עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר יהי אור ויהי אור וכו', וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו וכו׳ כל ההמשך, וזהו פקח עיניך וראה, כי באח״פ יש ג"פ ס"ג, גי׳ פקח ע״ה, ואחריהם בא בחי׳ עינים וכו׳ עכ״ל. פי׳, כי אחר שביה״כ העלה מ"ן מבי״ע לצורך התיקון של מקום הזה שמטבור ולמטה עד סיום הרגלים, דהיינו עד לנקודה דעוה״ז כנ"ל, אמנם כל האורות נמשכין מא"ס ב"ה, וע״כ נבחן על ה׳ מדרגות געסמ"ב, כנ"ל. וזה שרומז הרב, אשר קודם עיני"ך שה״ס אור העינים וה״ת, שצריך להמשיך למקום הנ״ל ששם היה החורבן והשממון וכו', צריך להמשיך מתחילה ג׳ מדרגות הקודמות, בסוד הכתוב יהי אור ויהי אור וירא אלקים וכו׳ ע"ד שנתבאר לעיל, שה״ס ג״פ ס"ג הנרמזים בשם פק"ח, שז״ס פקח עיניך וראה, והבן ואכמ״ל.

הגבול הזה דע"ב השם טבור א' מצד הס"ג –

א' וי"ל מדוע נק' טבור בע"ב ובגלגלתא. הרב אומר הרבה פעמים נותנים שמות למעלה הנלקחים מהתחתון. לכן גם בגלגלתא ובע"ב נותנים השם טבור ע"ש התחתון שהם ס"ג.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות טו

טו) המתבאר מכל האמור, שיש ב׳ בחי׳ רת״ס בגלגלתא, דהיינו פרצוף הפנימי שהוא העיקר כנ״ל. בחי' א׳ הוא מתחילה מראש ע"ב, שראש הע"ב נחשב לראש דגלגלתא, וראש הס"ג מפה עד הטבור הוא התוך דגלגלתא, ומטבור ולמטה עד לנקודה דעוה"ז הוא הסוף דגלגלתא, דהיינו אותו המקום דפרצוף הנקודים שנק׳ פרצוף ב"ן הכולל, כמ״ש בענפים הקודמים. ובחי׳ ב׳ דרת״ס דגלגלתא מתחיל מס"ג, אשמפה עד החזה הוא הראש ומחזה עד הטבור תוך ומטבור עד לנקודה דעוה״ז הוא הסוף, וצריך שתבחין אשר בבחי׳ א׳ יהיה בראש דגלגלתא בחי׳ אור הזכר, משום דהטבור דפרצוף הפנימי נעשה לבחי׳ פה דראש בהתלבשותו בראש הע"ב, כמ״ש לעיל, וע״כ יכול להשפיע לתחתונים. אמנם בבחי׳ ב', יהי׳ גם בחי' הראש שלו רק בסוד אור הנקבה מבחי׳ למטה מטבור, כמ"ש לעיל שהראש של פרצוף הפנימי אינו עולה בשם כי נעלם הוא, והתוך שמפה עד הטבור הוא מלובש בראש הע"ב, ונמצא מפה דראש הע"ב ולמטה כבר הוא בחי׳ למטה מטבור דפרצוף הפנימי, שה"ס אור של נקבה שפניה למעלה ואינה משפעת לתתתונים, כנ״ל.

ונתבאר שע״י הזווג דעליית מ״ן יוצאים תמיד ב׳ פרצופין: פנימי וחיצוני, אשר הפנימי מתחיל מתחת נקבי עינים דע״ב, והחיצוני מתחיל מהשבולת שהוא מתחת לפה דע״ב. וענין פנימי וחיצוני, יורה שיש כאן ענין נסתר וענין נגלה, כי מתוך התעלות מקום הזווג לנקבי העינים, שיצאו ע״ס הראשונות מהסתכלות הראשונה מבחי׳ נקבי עינים ולמעלה, הרי שנחשבים לבחי׳ ע״ס דראש, ואח״כ כשהמלכות דנקבי עינים מתפשטת בעצמה לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות לסוד הסת״ב מעינים ולמטה, נמצאים האורות דאח״פ בבחי׳ גופא ותוך, שהוא גמר כלים, משום שכבר האו״ח הוא שורשם כמ״ש לעיל. והנה לפי״ז נמצא, שהתחתון שהלבשתו מתחלת תמיד מפה דראש העליון, מחויב הוא עתה לעלות עד לאזן דעליון, כי שם מקורו ושורשו, כאמור. ונתבאר אמנם שכל תחתון נשאר במקומו, כי אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו ע״פ שורש הא׳, שהוא בשבולת מתחת הפה. ועוד, שעיקר הכלים נבחנים ע״י שורש הא׳ שמטרם עליית המ"ן, וע״כ אין בחי׳ כלים בראש שיתישב בהם אור דגופא, ולפיכך אינו ניכר ואינו עלה מדרגת התחתון באח״פ דראש העליון, אלא משבולת ולמטה כאמור. אמנם בבחי׳ נסתר, ודאי שמתחיל התחתון מאזן דעליון כי שם מקורו, וכל ענף מחויב להיות דבוק במקור שלו שממנו יצא, אלא משום שאין כלים דראש נחשבים לכלים, ע״כ נשארים בפנימיות בהעלם, ואין אח״׳פ דראש העליון מתגלים בתחתון, והבן היטב.

אמנם יש פעולות הרבה שנפעלים בתחתון מכח פרצוף הנעלם הנזכר, כמ״ש במקומם בע"ה וע״כ צריכים אנו להבחין תמיד ב׳ פרצופין בכל נאצל: דהיינו פרצוף הפנימי שמתחיל מאח״פ דראש הע"ב, ופרצוף הנגלה לחוץ שמתחיל מתחת הפה דראש הע"ב, כאמור.

ובזה תבין דברי הרב כאן אות ו׳ וז״ל: אמנם האור הראשון שהיה מתחילה למטה ועלה למעלה שוב לא ירד ונשאר שם מטבור ולמעלה. ושם הניח שורשו תמיד ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים, ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו, עכ״ל. ותבין ע״פ המתבאר אשר ע"י עליית המ״ן יצאו ב׳ פרצופין פנימי וחיצוני, וזה אמרו שהאור הראשון וכו׳ שוב לא ירד, כלומר דמאחר שעלה לנקבי עינים, נמצא ראש הנאצל מעינים *ולמעלה (הערת רב"ש - * יש כאן טעות סופר וצ"ל כך. מעינים עד הנה"י והתוך והט"ר דגוף מפה עד החזה. והסוף ותנה"י מחזה עד הטבור. (במאגר של אור הסולם זה עדיין לא תוקן - צריך לבדוק גם את הגרסא של ברנדווין.)

כנ״ל, והתוך וט״ר דגופא באח״פ והסוף מפה עד הטבור, כי שם נסתיימו רגלי הפרצוף, כנ״ל. ונמצא שבפנימיות לא נתפשט מהאור הזה שיצא ע״י המ״ן כלום למטה מטבור, ונמצא שאחר שעלה מנה"י דא״ק למ"ן שוב לא ירד בחזרה, אלא שנשאר למעלה מטבור.

אמנם פרצוף החיצון שמתחיל משבולת שמתחת הפה כנ"ל, הוא ודאי שירד למטה מטבור במקומו כבתחילה, כי מפה עד החזה ה״ס הראש ומחזה לטבור הוא התוך ומטבור לסיום רגליו הוא הסוף, כנ"ל. וזה אמרו ושם הניח שורשו תמיד ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, כלומר דאותו האור שמסבת עליית המ״ן נשאר כלול בלמעלה מטבור, הוא ג״כ השורש לע״ס דנקודים שירדו למטה מטבור, משום שנחלק על פנימי וחיצון, כנ״ל. ומה שלא יכול להתפשט למטה מטבור בפנימיות, יכול להתפשט למטה מטבור בחיצונית, באופן שפרצוף הפנימי נבחן שהוא למעלה מטבור ופרצוף החיצון הוא למטה מטבור, והם שורש אחד כאמור. וזה אמרו ונתפשט בחוץ, כלומר בחיצונית עד סיום רגליו, והבן היטב.

ובזה תבין מה שמדייק הרב לפרש הזווג דאור הב׳, דהיינו האור דנה״י דא״ק שלמטה מטבורו בפנימית, שהזווג היה מע״ב דגלגלתא בשרשי אח״פ. וצריך שתזכור מה שנתבאר היטב בענפים הקודמים, אשר כל עיקר של עליית מ״ן וזווג הזה הוא לצורך התפ״ב דגופא דס״ג אחר הסתלקות דהתפ״א שלו, כמ״ש בענף ט׳ עש״ה. ונודע שהתפשטות הב׳ הגם שיוצא מפה דראש כמו התפשטות הקודם, מ״מ כבר נחשב למדרגה אחרת ולא גופו ממש כמו התפשטות הא׳. וגם נתבאר דעיקר האור דהתפ״ב מוכרח שיבא מתחילה בגופו של העליון, כלומר באותם הרשימו והכלים דעליון הנשארים אחר ההסתלקות, ואח"כ מתפשטים לתחתון דהיינו להתפ״ב שנק׳ נאצל. ותבין שהתפ״ב דגופא דס״ג הנזכר, הגם שיוצא ג״כ דרך פה דראש הס״ג, עכ״ז כבר אינו בחי׳ גופא דס״ג, אלא בחי׳ נאצל ותחתון הימנו וע״כ נקרא בשם ב״ן, והנה הוא נבחן ג״כ על פנימי וחיצון, אשר ב״ן הפנימי מקומו בנה״י דא״ק בפנימית, והיינו כנ״ל שעיקר האור דהתפ״ב בא מתחילה בפנימית. וב"ן החיצון מקומו בנה״י דא״ק בחיצוניות והם הם ע״ס דנקודים המלבישים בחצוניות מטבור דא״ק ולמטה. כלומר על נה״י שלו מבחוץ, אמנם שניהם יוצאים מפה דראש הס"ג דהיינו מכח הזווג דעליית מ״ן שנעשה למעלה בסוד פרצוף הפנימי דא״ק ומשם עוברים האורות מפרצוף לפרצוף על סדר השתלשלות עסמ״ב כנודע עד שבאים לראש ס״ג דא״ק, ומפה דראש הס״ג נאצלו אלו ב׳ בחי׳ ב״ן הנז׳ הפנימי והחיצון, והבן היטב.

וכבר נוכחת אשר בבחי׳ הפנימית מתחיל ראש מדרגת הס״ג מאח״פ דראש הע״ב, אמנם בחיצונית מתחיל ראש הס"ג משבולת ולמטה כנ״ל עש״ה. ולפי״ז נמצא אשר ב"ן הפנימי שבנה״י דא״ק נוטל אורותיו מאח״פ דע״ב, שהרי ראש דס״ג עלה שמה בפנימית. וכבר ידעת מ״ש הרב שבעלית התחתון למקום העליון הרי נעשה כמוהו ממש. ונבחן בזה כמו שהוא תולדה דע״ב, כי מפה דראש ע״ב הוא יוצא. משא״כ ב״ן החיצון שה״ס ע״ס דנקודים שיוצא ג״כ מפה של ראש הס״ג החיצון שהוא מתחיל משבולת שמתחת הפה דראש הע״ב, שאינם נוטלים כלום מראש ע״ב שאין להם שום יחס למעלה מהראש שלהם שהוא הס״ג, והבן היטב.

מהס"ג, א' שמפה –

א' גלגלתא מתגלה ע"י ראש דע"ב ומכאן מתחיל לסדר רת"ס ובחי' ב' הוא מסדר רת"ס ומתחיל מס"ג וי"ל מהו הב' ראשים, וי"ל מראש דע"ב שהוא עומד למעלה מטבור שעלתה למקום חזה נבחן לזכר ומשם מתגלה אור החכמה בעצם שנבחן מזכר ומבחי' ב' היינו מה שחושב את הראש דס"ג שהוא הראש המשפיע לתחתונים הוא מסיבת שהוא המשפיע לנקודים ולאצילות שבהם אנו מבחינים עשרה כלים. אבל אין בנקודים ובאצילות יותר מהארת חכמה. המכונה בדברי הרב חכמה דל"ב נתיבות היות שהם נמשכים על הרשימות של למטה מטבור דגלגלתא ששם לא היה יותר מהארת חכמה הנק' אור נקבה. לכן מראה לנו שורש לס"ג המשפיע רק הארת חכמה מסיבת שמלביש את למטה מטבור דגלגלתא העומדת במקום חזה דגלגלתא.

נמצא ראש הנאצל מעינים * ולמעלה –

* יש כאן טעות סופר וצ"ל כך. מעינים עד הנה"י והתוך והט"ר דגוף מפה עד החזה. והסוף ותנה"י מחזה עד הטבור. (במאגר של אור הסולם זה עדיין לא תוקן - צריך לבדוק גם את הגרסא של ברנדווין -)

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות טז

תוכן

טז) וזה אמרו בביאור האור דנה״י דא״ק, כלומר, דפרצוף ב״ן הפנימי הנזכר, אשר נזדווגו שם ע״ב שבגלגלתא דע״ב עם בחי׳ הס״ג שבו שהם השרשים דאזן חוטם פה. דהיינו כדאמרן, שהס״ג עלה למעלה לאח״פ דע״ב, ולכן מדייק ואומר, עם בחי׳ הס"ג שהם שרשי אח״פ, כלומר אח״פ הפנימים שהם בראש ממש. שבעלות התחתון למקום העליון הריהו נחשב כמוהו ממש, ולאפוקי אח״פ החיצונים שהם בשבולת הזקן כמ״ש הרב לקמן בב״ן החיצון שהם הנקודים, עש״ה. אשר לפי״ז נמצא שהוא נאצל ותולדה מפה דראש ע״ב, אלא מבחי׳ שרשי אח״פ שה״ס ראש הס״ג שעלה לשם, כנ״ל.

ונמצינו למדים שיש עודף מרובה בב״ן הפנימי על ב״ן החיצון, כי ב״ן הפנימי שנוטל אורותיו למעלה מפה דראש הע״ב שהוא למעלה מטבור דגלגלתא שטבור דגלגלתא מלובש בפה דע״ב כנ״ל, הרי יש בו אור הזכר שהוא בחי׳ התוך דפרצוף הפנימי, כנ״ל עש״ה. כי האורות שלמעלה מטבור ה״ס אור הזכר שפניו למטה, כלומר, שיש בו כח הזווג על הטבור ויכול להשפיע למטה, כנ״ל ע״ש. משא״כ ב״ן החיצון שאינו נוטל אלא משבולת הזקן שמתחת הפה דראש ע״ב, שהוא בחי׳ למטה מטבור דגלגלתא, שאין שם עוד אור הזכר אלא אור הנקבה לבד שפניה למעלה, כלומר לקבל מהעליונים, ואחוריה כלפי התחתונים, שאין בה כח הזווג וההשפעה כנ״ל.

ולפיכך יצאו האורות דנה״י דא״ק בבחי׳ ראש וסוף כמו כל בחי׳ גוף, שהראש דגוף ה״ס הט״ר שלמעלה מטבור והסוף דגוף ה״ס התפשטות המלכות בבחי׳ אור הנקבה, כלומר שמקבלים ואינם משפיעים. ועד״ז יצאו גם ע״ס אלו שבקעו לפרסא וירדו לנה״י דא״ק שנק׳ ב״ן הפנימי, שט״ר שלו שה״ס הראש יצאו מעטרת יסוד ולמעלה בסוד אור הזכר, והתפשטות המלכות שלו שה״ס אור הנקבה יצאו מעטרת יסוד ולמטה.

אמנם ב״ן החיצון שה״ס ע״ס דנקודים אין בו אלא אור דסיום וסוף, דהיינו אור הנקבה. ונמצא שפה דראש הנקודים אינו יכול להשפיע למטה, דהיינו לז״ת שנמצאים מתחת הפה דראש הב״ן החיצון, משום שאין בהם כח הזווג שה״ס אור הזכר, משום שאינם מקבלים מפה ולמעלה דראש ע״ב. ובזה תבין מ״ש הרב בענף ח׳ וז״ל: ואז מולידים בחי׳ ב"ן דחיצוניות ולבושם לחוץ הרי נולדה הנקבה עתה תחילה, עכ״ל והבן.

ובזה תבין מ״ש הרב בענף י״ג אות ז' שכל זמן שאין בז״א מוחין דחיה שה״ס ע״ב כנודע, אז הוא בבחי׳ אב״א ואין בו אור הזכר ואינו ראוי לזווג, עש״ה. והוא כדאמרן אשר עיקר כחו של הפרצוף נבחן רק ע״פ א פרצוף הפנימי, להיות ד׳ הפרצופין עסמ״ב המה רק מלבושים וטפלים לו, ומתוך שטבור דפרצוף הפנימי מלובש בפה דראש ע״ב, נמצא דעד שם מגיע אור הזכר דפרצוף הפנימי, ומפה דראש ע״ב ולמטה כבר נבחן לאור הנקבה ואור אחורים, שפניה כלפי עליונים לקבל ואינה יכולה להשפיע למטה הימנה, ולפיכך כל זמן שז״א אינו מלביש לראש ע״ב אין בו אור הזכר כאמור ואין בו זווג והבן. ובזה תבין מ״ש בע״ח שער י״א פ״ח דאו״א של הנקודים היו אב״א והיינו כדאמרן שאין שם רק אור הנקבה לבד.

אמנם מתוך שב״ן החיצון מלביש על ב״ן הפנימי, נמצאים שמתחברים הפיות דראשייהו זה בזה, ואז עטרת יסוד דב״ן הפנימי המתלבש בפה דראש הנקודים, מוציא שם מכחו ע״ס דאור הזכר מפה דראש ולמעלה ושבים או״א דראש פב״פ, ומתפשט האור מפה ולמטה לז״ת דנקודים. וז״ס יולדת השבעה, דהפה דנקודים ה״ס אימא, כמ״ש לעיל ובפמ״א ע״ש ובכח התלבשות עטרת יסוד א״ק כי אז נמשך בחי׳ אור הזכר בראש הב"ן, וע״כ השפיע הפה אור דז״ת אל הזו"נ. והבן וית׳ עוד במקומו בע״ה.

ט"א הפרצוף נבחן רק ע"פ א' פרצוף הפנימי –

א' רוצה לומר שכולם לוקחים מבחינה שכנגדם מפרצוף הפנימי דא"'ק. נמצא בזמן שז"א דאצילות יש לו רק נשמה, הבחינה שכנגדה היא ראש דס"ג והוא מלביש למטה מטבור דא"ק שהוא פה דע"ב וחזה דגלגלתא. שהטבור דא"ק שהוא הבחי"ד עלתה לחזה. נמצא שבחינה זו יש לה אור הנקבה שאינה יכולה לעשות זווג ולהמשיך אור מחדש. משא"כ אם ז"א יש לו מוחין דחיה, ומקבל מבחינה שכנגדו בא"'ק. מראש דע"ב שעומד למעלה מטבור דא"ק. היינו למעלה מחזה דא"ק ששם יש אור זכר מבחינה שלמעלה מטבור דא"ק, אז ז"א יכול להוליד. אנו רואים הכלים אנו מייחסים לגלגלתא ומשם זה כל הכלים מתחילים מכתר, היות שבגלגלתא היה אור הכתר בכלי דכתר. ובאורות השורש הראשון לאורות אנו מתחילים מע"ב, לכן כשמדברים מאורות לומדים איך הטבור דגלגלתא עומד לגבי ע"ב. ואז אנו לומדים שטבור דגלגלתא עלה לחזה.

עמוד ק"ד

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טו / פנים מסבירות

אות כא

כא) ובזה מתבאר מה שהקשינו לעיל באות י״ז, על ענין הביטול דאחורי נה״י דכתר ואחורי חג״ת נה״י דאו״א. ועמדנו שם מהנודע שאין הסתלקות נוהג בראש זולת בגופין ע״ש, ובאמור תבין היטב כי או״א אינם בחי׳ ראש ממש, אלא בחי׳ חג״ת וראש דגופא, להיותם בחי׳ אאח״פ שיצאו לבר מרישא כנ״ל, ולפיכך גם בהם נוהג הסתלקות.

ועתה מצאנו ביאור בג׳ החלוקות דשביה״כ: כי הכתר להיותו סוד ראש, לפיכך אין ענין הסתלקות האורות נוהג בו, וזה אמרו אבל הכתר כיון שלוקח אור אזן ממש, כלומר שה״ס ראש ממש ונקודה א׳ שמעינים ולמעלה, וע״כ לא נשבר אפי׳ האחורים של כלים דידיה וזה אמרו כי הכתר נתקיים כולו, משא״כ או״א שהם בחי׳ אח״פ דראש שכבר נחשב לבחי׳ גופא וחג״ת, ע״כ אומר שנתבטלו ונפלו האחורים שלהם, אמנם הפנים שלהם נתקיים והיינו האורות שהיו בהם מטרם ביאת אור דנה״י דא״ק, זהו נתקיים, והוא משום שבחיצוניות נחשבים לראש גמור, כי אח״פ ודאי כלים דראש המה כנ״ל, ומיחס זה נמצאים האורות שמתקיימים בהם כאמור. אמנם ז״ת שהם בחי׳ גופא אפי׳ מיחס החיצוניות וגם כי אין בהם שום אור זולת אור החדש מנה״י דא״ק, ע״כ נשברו פו״א. וצריך שתזכור כאן בכל הדרושים של שביה״כ, שהם ענין אחד עם הסתלקות האורות של התפשטות א׳ דעקודים. כמו שרמז לנו הרב לעיל בענף ז', וכמו שנתבאר בפנים מסבירות לעיל בענף ט׳ אות ב׳ עש״ה כי תצטרך לזה בכל ההמשך של ענין שביה״כ.

וראש דגופא, להיותם בחי' א' האח"פ –

א' הג"ר דנקודים הראשים שלהם הם רק גו"ע. ואח"פ שלהם נעשו בחינת גוף ויש להם תיקון כי חפץ חסד. ואח"כ כשבא גדלות, לא הי' לצורך עצמם אלא לצורך הבנים. לכן כשהבנים מתו, נסתלק אור דגדלות מאח"פ ונשאר רק בקטנות. ואח"פ האלו מבחינתם עצמם היינו מבחינת מבחינת כי חפץ חסד הם כבר בחינת גוף. לכן הסתלק האור מכלים דאח"פ אע"פ שנעשו לבחינת ראש כיון שלא נעשו לראש עבור עצמם אלא עבור הבנים.

ט"ב מעל הטור כתב שער י"ד פרק ט'.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / פנים מסבירות

אות א

א) דע כי אימא עילאה יש לה הויה דס״ג וכו'. הנה הרב קיצר מאד בענף זה והוא להיותו רוצה לקשר כאן כל המפתחות דמוחין דאו״א וישסו״ת בשורשם שבא״ק, שהוא ענין ארוך ועמוק המפוזר מאד בכל דרושי הרב ז״ל, ומי שאין לו בקיאות אמיתית בכל כתהאר״י ז״ל אין לו שום מבוא להבין דבריו שבכאן, ובשביל שטמונים בו גנזי החכמה, וגם ידיעות הללו נחוצות מאד להבין ענין שביה״כ על מתכונתם ע״כ אפרשם בחזקת היד.

ומתחילה צריך להבין ראשית דבריו שאומר שאימא עילאה יש לה הויה דס״ג והיא נוקבא להויה דע״ב שהוא אבא. שלכאורה תמוה מאוד, כי ע״ב וס״ג הם ב׳ מדרגות מיוחדות זו למטה מזו ואיך נחשבים לדו״נ שקומתם צריכה להיות שוה זל״ז ופב״פ כנודע. ועוד, שלכאורה סותר א״ע מניה וביה, כי אומר אח״כ שהויה דבינה נחלקת לד׳ אותיותיה לד׳ אהיה: ב׳ דיודין וא׳ דאלפין וא׳ דההין ע״ש, וא״כ מבואר שאינה בחי׳ הויה דס״ג אלא בחי׳ אהיה.

והענין תבין עם המתבאר בענפים הקודמים, אשר כל ענין התלבשות העצמות בכלים אינם רק בבחי׳ עשרה כלים ויש בהם תיקון קוים ותיקון מ״ן וכו', ושכל זה לא היה בג׳ פרצופין הראשונים דא״ק הנק׳ גלגלתא ע״ב וראש הס״ג, אלא שמתחיל מזמן ירידת ישסו״ת שהוא גופא דס״ג לתוך מ״ה וב"ן הפנימים דא״ק, כמ"ש הרב בענף ח' ע״ש שאז מתוך הירידה והחיבור הזה נעשה ענין המ״נ שהוא השורש לכל החידושים הנ״ל, עד שהכלים מוכשרים להתלבשות העצמות בתוכם.

והנה על שורש הנזכר מרמז הזוהר במלות קצרות וז״ל: אבא הוציא את אימא לחוץ וכו׳ ואבא עצמו אתתקן כעין דו״נ עכ״ל עש״ה. וכבר בארנו זה לעיל בפמ״ס ענף ט' אות ו׳ עש״ה אשר אבא ה״ס ראש הס״ג הנקרא או״א עילאין, כמ״ש הרב לעיל בענף ח׳ אשר אחר שנת״א דס״ג כלומר גופא דס״ג, ירד לנה״י דא״ק ונתחבר עם מ״ה וב״ן דשם בסוד המ״ן, אז נבדל הס״ג לשתי בחינות: אשר בחי׳ ראש הס״ג שלא ירד לנה״י דא״ק נעשה בחי׳ או״א עילאין ונק' תמיד בשם ע״ב, ובחי׳ גופא דס״ג שירד לנה״י דא״ק נעשה לבחי׳ ישסו״ת והוא נק׳ תמיד בשם ס״ג, עש״ה.

וצריך שתזכור מ״ש לעיל בפמ״ס ענף ט״ו אות ז' אשר יחס הספירות שוים ליחס הפרצופים, כלומר ששורשי הבחנות דה״פ געסמ״ב נמשכים מד׳ בחי׳ דע״ס דאור ישר, המפורשים בענף ד׳ ע״ש. ונמצא שאותם ג׳ הפרצופין דא״ק: גלגלתא ע״ב וראש דס״ג, שיצאו מטרם התיקון של עליית המ״ן, נבחנים כמו ג׳ ספירות הראשונות: כתר חכמה בינה. ובזה נמצינו למדים, אשר ספירת הבינה נחלקה לב׳ בחינות נבדלות, שהעליונה קיבלה לבחי׳ ספירת א החכמה ובחי׳ התחתונה קיבלה לבחי׳ ספירת הבינה והיינו בדוגמת פרצוף ס״ג דא״ק שנחלק כנ״ל, שחלק הראש שלא ירד לחיבור המ"ן נבחן לאו״א וע״ב שה״ס ספירת חכמה, וחלק הס״ג שירד ונתחבר בסוד המ"ן נבחן לישסו״ת וס״ג שה״ס ספירת בינה, וזכור זה.

וזה אמרו (באות ג') ואמא זו היא י״ס גמורות. כלומר, שהוא פרצוף הס״ג בראש וגוף, דע״כ מדייק ומפרש: גמורות להבין בזה גם גופא דס״ג, כי אין גמר כלים אלא בגוף כמ״ש הרב לעיל בענף ה׳ ע״ש. וע״כ ספירת הבינה כוללת שתיהן, כי המה באמת בחי׳ אחת של ע״ס, אלא מתוך שבהסת״א אינו יוצא רק שרשי כלים דע"ס, צריכים להסת״ב על מלכות דמלכות להוציא כלים גמורים לע״ס, אמנם הם בחי׳ אחת של ספירת הבינה כאמור.

וזה אמרו אמנם בהתחלקותה לב׳ בחינות, אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו״ד דיוד דהויה הכוללת ובחי׳ ב׳ נרמזה בה׳ ראשונה דהויה הכוללת עכ״ל. והיינו כאמור אשר אחר יציאת ראש וגוף דס״ג ירד הגוף דס״ג לבחי׳ מ״ן, ומכאן ואילך נחלקה לב׳ בחי׳: אשר חלק העליון דבינה שה״ס הראש דס״ג נכלל בע״ב שה״ס חכמה ויוד דהויה, וחלק התחתון דבינה שנתחבר במ״ן נשאר בבחי׳ הס״ג וספירת הבינה, אמנם מכונה בשם ישסו״ת. ונמצא שהבחי׳ התחתונה נחשבת לה׳ ראשונה דהויה שה״ס הבינה, אבל הבחי׳ העליונה דבינה שנכללה בחכמה הרי שהיתה לבחי׳ יוד דהויה שה״ס ע״ב ואו״א עילאין. ולפיכך, בחי׳ יוד הפשוטה ה״ס אבא עילאה, ובחי׳ ו״ד שבמילוי היוד ה״ס אימא עילאה נוקבא דאבא עילאה.

ועל ענין זה רמז הזוהר אשר אבא שה״ס ספירת החכמה וע״ב הוציא את אמא לחוץ וכו׳. פירוש, כי אלו המ״ן שעלו מחיבור ישסו״ת במ״ה וב"ן דא״ק עלו לע״ב שנקרא אבא עילאה, ואבא אתתקן במ״ן אלו דישסו״ת בבחי׳ נוקבא. כלומר, דמטרם עליית מ"ן לא היה בחי׳ נוקבא בע״ב שה״ס חכמה, כי לא היה רק כלי אחד לכל עה״ס המכונה פה שבראש, אמנם בט"ס הראשונות דראש שהם: גלגלתא, עינים, אזן, וחוטם, לא היה שם שום כלי, כמ״ש בענפים הקודמים משא״כ עתה עלו המ״ן עד חכמה וע״ב דהיינו לנקבי עינים.

וז״ש בזוהר דאבא עצמו אתתקן בדו״נ, אשר הדכר מכונה בשם אבא עי׳ והנוקבא מכונה בשם אימא עילאה. והנה מתוך תיקון זה שנעשה בחי׳ נוקבא בנקבי עינים, נמצא שבינה וזו״ן דראש יצאו לחוץ מבחי׳ ראש ונעשו לבחי׳ גופא. והוא, דכל ההבדל מראש לגוף נתבאר בענפים הקודמים שהראש ה״ס ע״ס הראשונות של הפרצוף היוצאות על המלכות באו״י ואו"ח ממטה למעלה, ומשום יציאתם ממטה למעלה עדיין אינם נחשבים לכלים גמורים, ולפיכך מחויבת המלכות של ראש להתפשט לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות בהסת״ב ואז נעשה הגוף, באופן שענין הגוף אינו רק התפשטות המלכות לבד. ולפי״ז, אחר שנתקן אבא בדו״נ דהיינו בנקבי עינים כאמור, נמצא שהמלכות שבנקבי עינים נתפשטה להסת״ב באח״פ, ונמצאים אח״פ בבחי׳ התפשטות המלכות שה"ע גוף וגמר כלים ולא ראש, כנ"ל בענפים הקודמים. והנך מוצא, אשר בינה דראש יצאה לחוץ מראש ונעשתה לבחי׳ חג״ת וגוף. ואלה הם דברי הזוהר אשר אבא הוציא את אימא לחוץ. ועי׳ לעיל פמ"ס ענף ט׳ אות ו׳ ויתבאר עוד לפנינו בע״ה.

וזה שמרמז לנו הרב בתחילת הענף וז"ל: דע כי אמא עילאה יש לה הויה דס"ג. כלומר, שיש לה בשורשה בא״ק הויה שלימה דס״ג בראש וגוף כנ״ל, שהרי אימא עילאה ה״ס ספירת הבינה שה״ס פרצוף ס"ג דא״ק ראש וגוף, שמטרם עליית המ"ן הם שניהם בחי׳ בינה אלא אח"כ ירד בחי׳ הגוף דאימא לנה"י דא"ק וכו', שאז נעשה הראש דס"ג לבחי׳ חכמה, דהיינו נוקבא דחכמה בסוד נקבי עינים. וזה אמרו תיכף והוא נוקבא אל אבא. כלומר, שבינה זו שיש לה הויה שלימה בס"ג דא״ק, היא שנתקנת באצילות ונעשית לבחי׳ נוקבא אל הע״ב דהיינו אימא עילאה, אמנם בתיקון זה כבר אינה בחי׳ ס״ג אלא בחי׳ ע"ב, ואיננה בחי׳ ה׳ ראשונה דהויה, אלא בחי׳ ו"ד דמילוי יוד. כמו שממשיך ומפרש שבהתחלקותה לב׳ בחי׳ נרמזת בחי׳ הראשונה במילוי ו׳ ד׳ דיוד וכו'.

ועם זה תבין מ״ש (באות ד') וז״ל: ודע כי הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים והתבונה היא בחי׳ המלכות של הבינה הנ״ל עכ״ל. והיינו כדאמרן, אשר ראש הס״ג הותקן לבחי׳ או״א עלאין, וגוף דס״ג הוא נבחן ליש״ס ותבונה. ונודע אשר הגוף הוא רק התפשטות המלכות של הראש, ונמצא אשר הראש שה״ס אימא עילאה היא בחי׳ ט״ס הראשונות, והגוף שה"ס התבונה היא מלכות של ראש לבד המתפשטת לע״ס דגופא, כנ״ל והבן היטב. והנה נתבארו היסודות שעליהם נבנים דברי הרב שבענף זה, וזכור אותם כי אי אפשר להכפיל הדברים בכל פעם.

שהעליונה קבלה לבחינת ספירת א' החכמה –

א' הוא מכנה ע"ב לבחינת צ"א. לכן הס"ג שלמעלה מטבור נק' ע"ב שאין לו צ"ב. ולמטה מטבור נר' ס"ג שיש לו א' בהו' שלו שמראה על צ"ב. וזה ההבדל בין ע"ב לס"ג. כי ברגע שאתה אומר ס"ג, כבר יש רמז לצ"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / פנים מסבירות

אות ב

ב) ונמצינו למדים, שכל ענין תיקון הכלים שיהיו מוכשרים שיתלבש בהם העצמות, לא נעשו בג׳ פרצופין הראשונים הנק': גלגלתא ע״ב וראש הס״ג, כי מקורם מתחיל מגופא דס״ג. באופן כשתבחין הראש והגוף ע״פ הויה דס"ג, נמצא שי"ה דס"ג עדיין לא נחשבים לבחי׳ כלים מתוקנים אלא לשורשים, ורק ו"ה דס״ג דהיינוא הגוף, שם יוצאים כלים גמורים.

ובזה תבין שכל הארה ופרצוף אי אפשר שתתגלה זולת ע״י השתלשלות ה׳ המדרגות גלגלתא ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן. ומובן עם האמור כי בג׳ פרצופין הראשונים שהם י״ה דהויה הכוללת של המדרגה דהיינו גלגלתא ע"ב ס״׳ג עדיין אין הכלים נגמרים, כי ראש הא׳ הוא שורש נעלם כמ״ש בענפים הקודמים. וראש הב׳ שהוא ע״ב עדיין אינו אפי׳ בחי׳ שורש לתיקון המ״ן, אלא הוא שורש ליציאת פרצוף ס"ג. וראש הג׳ שהוא ראש דס״ג הוא נחשב לשורש לתיקון המ״ן, משום שו״ה דהויה דס״ג זה המה שקבלו לבחי׳ המ"ן ונתגלה בהם הכלים המתוקנים כאמור. ובו״ה דהויה דס"ג יש ב׳ בחי׳ התפשטות כמ״ש לעיל בענף ט"ו שהתפ״א נבחן לו״ה דס״ג הנזכר והתפ״ב הוא פרצוף מ״ה וב״ן היוצאים למטה מטבור דא״ק וכן למטה מטבור דכל מדרגה פרטית. ונודע שהתפ״ב מלביש ומכסה על התפ״א שזה יורה שהפנימי נעלם ואינו משפיע לתחתונים, וכל השפע מתגלה רק ע״י פרצוף החיצון דהיינו התפ״ב המלביש עליו שנק׳ מ״ה וב"ן. והנך מוצא שב׳ מדרגות התחתונות שנק׳ מ״ה וב"ן שמקומם למטה מטבור של המדרגה ההיא, רק בהם מתגלים ויוצאים הכלים המתוקנים במ"ן ותיקון קוים באופן שיהיו מוכשרים להתלבשות העצמות בתוכם, ולא בג׳ הפרצופים שמלפניהם.

וזה מה שרוצה הרב להוכיח לנו בענף י״ד בכל המשך הדרוש, שאחר שמפרש היטב מקום יציאת אור דנקודים דהיינו מנקבי עינים, הולך ומפרט כל פרצוף לד׳ אותיות הויה וטנת״א שה״ס ה׳ הפרצופין געסמ״ב, עד שבא להויה הפרטית דטעמים דס״ג דהיינו הראש דס״ג. ואומר, שיה״ו דהויה יוצאים באח״פ עד הטבור, וה״ת דהויה מקורה בנקבי עינים ואינה מתגלית אלא למטה מטבור, והיינו הע״ס דנקודים שבהם היתה שביה״כ. ואח"כ הולך ומפרש גם ענין ה״פ געסמ״ב שיצאו בעולם התיקון בענף י״ד אות י׳ וז"ל: עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר ​יהי אור ויהי אור, וכו׳ כל ההמשך. וזהו פקח עיניך וראה כי באח״פ יש ג״פ ס״ג גי׳ פקח עם הכולל ואחריהם בא בחי׳ עינים וזהו פקח עיניך כי ג׳ אהיה אלו אשר בעינים, הם בחי׳ אהיה ביודין גי׳ קס״א, מנין עיניך עם הכולל, וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים עכ״ל עש״ה.

והנך רואה איך האריך הרב להוכיח לנו, אשר ענין אור העינים שה״ס האור דתיקון קוין וכו', לא היה אלא בפרצוף ס״ג לבדו, כמו שמכפיל זה כמה פעמים שם עש״ה. ואומר אשר ס"ג דנקבי עינים כלומר נוקבא דע״ב שהיא אבא כמ״ש כאן בראשית הענף, היא בחי׳ ג׳ אהי׳ שבגי׳ ס״ג ואיננה בחי׳ הויה דס״ג. והיינו כדאמרן, שראש הס"ג עלה ונכלל בע״ב שה״ס יוד דהויה ואינו נחשב עוד לבחי׳ ס"ג ובינה. וע״כ קיבלה שם חדש אימא עילאה תחת השם בינה, וכן קיבלה שם אהיה תחת השם הויה דס"ג. והנה פירוש אהיה פירשו בזוהר וז״ל: דזמין אנא לאולדא, שהוא יורה, לבחי׳ שורש לגילוי האור בו בעת שעוד אינו מגולה, כי אהיה הוא לשון עתיד, והבן. משא״כ השם הויה, יורה שכבר מגולה, מלשון הוה. ובזה תבין שינוי השם דאימא עילאה, מהויה דס"ג אל אהי׳, והוא משום דעלתה ונכללה בע״ב, אשר ה״ס שורש דשורש לגילוי כלים דתיקון וכל שורש נק׳ אהיה כנ״ל, אמנם אימא נעשתה נוק׳ אל הע״ב הזה, והיתה לשורש אל גילוי הכלים דתיקון מ״ן שנק׳ הויה דס״ג דהיינו נקבי עינים, שאומר הרב שה״ס ה״ת דהויה דטעמים, כלומר הנוקבא דטעמים.

ואומר שם שבאח״פ יש ג״פ ס״ג גי׳ פקח עם הכולל. פירוש, דכבר ידעת ששם הויה דס״ג מתחלת מעינים ולמטה דהיינו אח״פ, שהם נבחנים לה״פ ולרת״ס ע״פ ד׳ אותיות הויה. שהיוד ה״ס הראש דהיינו גלגלתא ואבא עי׳ הנכללים ביוד, ואימא עילאה הנכללת בו"ד דמילוא היוד, והוא בחי׳ המלכות שעליה נעשה הסת״א. וה׳ ראשונה ה״ס התוך עד הטבור דס״ג. ובחי׳ נוקבא דתוך ה״ס התבונה והיא המלכות דמלכות שעליה נעשה הסת״ב שנק׳ טבור כנודע. והואו, ה״ס התפשטות של מלכות דמלכות הזאת שנק׳ נהי״מ, דהיינו הסוף דהויה דס״ג. והנך מוצא בס״ג הזה שנק׳ אח״פ, ג׳ בחי׳ של ע״ס: בחי׳ א׳, היא הראש שה״ס היוד ואו״א עילאין וה״ס ט״ס הראשונות, דכל ראש יש בו ט״ס ראשונות. בחי״ב, הם ע״ס דתוך דהיינו ה׳ ראשונה דהויה דס״ג, וה״ס התפשטות המלכות דכל גוף דהיינו התפשטות המלכות לע״ס מינה ובה. בחי׳ ג׳ היא הואו דהויה דס״ג, והוא התפשטות של מלכות דמלכות, דהיינו הסוף המתפשט מטבור ולמטה. והטבור הוא מלכות דמלכות, דהיינו הסת״ב.

וזה שמרמז הרב אשר באח״פ שה״ס הויה העקרית דס״ג, יש בו ג׳ בחי׳ ס״ג ברת״ס שלה כאמור. וכל ג׳ בחי׳ אלו דהויה של הס״ג הם כולם בסוד הטעמים. כלומר, בחי׳ ראש הס״ג ושרשי כלים, אמנם הכלים הגמורים אינם מתגלים רק מטבור ולמטה שה״ס הנקודים. וזה שמדייק הרב ואחריהם בא בחי׳ עינים כלומר זה השורש דתיקון מ״ן שנעשה בנקבי עינים, אינו יכול להגלות אלא מטבור ולמטה בבחי׳ מ״ה וב״ן, שה״ס עיניך. באופן, שאי אפשר שיתגלו הכלים המתוקנים קודם שיוצאים ג״פ גלגלתא ע״ב ס״ג עד הטבור או החזה דכללות המדרגה, ואח״כ מתגלים הכלים במ״ה וב״ן דאותה המדרגה, כמפורש לעיל.

וכל הנזכר מרמז הרב בסו״ה וז״ל: עד שבא התיקון שלהם ואז נאמר יהי אור ויהי אור וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו ע״כ וכבר נתבאר זה בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ד עש״ה אשר לסוד תיקון דשביה״כ צריכים להמשיך האורות בסדר שהם בפרצופי א״ק, והיינו בסוד ה״פ גע״ס מ״ב. ומאמר הא׳ ה״ס התפשטות פה דראש הא׳ שממנו יוצאים ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, שיהי אור ה״ס גלגלתא ויהי אור ה״ס ע״ב. וירא אלקים את האור ה״ס הויה דס״ג, שהיא העיקרית בסוד התיקון כמ"ש בפמ״ס בענף ט״ו אות ח׳ עש״ה. והרב מביא אמנם על הויה זו הפסוק דפקח עיניך וראה שוממותינו, כי רוצה להוכיח לנו אשר זה הס״ג בעצמו מחויב ג״כ להתחלק על ה״פ געסמ״ב מבחי׳ הראש שלו, כמו״ש לעיל ע״ש ועד״ז בגוף שלו. וזה שאומר להלן אשר ג״פ ס״ג בגי׳ פקח, שנתבאר לעיל שה״ס געסמ״ב דראש הס״ג הנכללים בג׳ בחי׳ ראש תוך סוף ע״פ ד׳ אותיות דהויה כנ״ל ע״ש. ואומר שם, דכמו שיש ה״פ ורת״ס בג׳ בחי׳ ס״ג דטעמים המרומזים בפקח, כן צריכים להמשיך ה״פ ורת״ס מנקבי העינים שה״ס או״א עילאין, לבחי׳ מ״ה וב"ן שמטבור ולמטה ששם גמר הכלים.

וכבר ידעת שאימא עילאה ה״ס אהי׳ וז״ש ואחריהם בא בחי׳ עינים ששם יש ג׳ אהי׳ דיודין, דכל בחי׳ ע״ב הוא ביודין כנודע. ומשם נמשכים ה״פ ברת״ס לעולם התיקון. והנה השמיענו הרב אשר ממש כפי סדרם של פרצופי א״ק כן מוכרח להיות בה״פ דעולם התיקון. גם השמיענו שכל עיקר תיקון המ״ן וכו׳ היה בפרצוף ס״ג ביחוד, ואינם מתגלים בג״פ ראשונים שנק׳ טעמים דס״ג אלא רק בנקודות דס״ג דהיינו מטבור ולמטה כאמור. ותדע, שז״ס הכתוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, דהיינו ז״ת שלמטה מטבור שנק׳ מ״ה וב״ן וגופא, כי בהם לבד נעשה הבדלה וגבול וקצבה, כמ״ש הרב לעיל בענף ה׳ אות י' וז״ל: וירא אלקים את האור וכו׳ אז יצאו שרשי כלים דהיינו הראש. והוא שאמרנו לעיל שוירא אלקים את האור ה״ס ראש הס״ג שנק׳ טעמים. ואח״ז אומר שם ויבדל, ה״ס הגוף הנותן ועושה הבדלה וגבול וקצבה עכ״ל עש״ה ובפמ״ס ענף ט״ו אות י״ד. והיינו נקודות דס״ג שה״ס מ״ה וב"ן של המדרגה. באופן, שמרומז בזה הכתוב כל סדר השתלשלות דכל מדרגה פרטית שמוכרח להיות בה״פ געסמ״ב שה״ס: יהי אור לגלגלתא ויהי אור ע״ב וירא ס"ג ויבדל מ״ה וב״ן.

בו"ה דס"ג, דהיינו א' הגוף –

א' מדוע הוא מכנה י"ה דס"ג שיש להם מילוי יו"ד. שהם בחינת צ"א. והוא מכנה את הי"ה בשם ראש. ורק הו"ה שהם מטבור ולמטה שנתערבו בנה"י דא"ק הוא מכנה בשם גוף. ואפשר לומר היות שהוא אומר שגוף נק' כלים, וכלים אצלו הם דוקא ו' כלים שזה נעשה דוקא ע"י צ"ב. נמצא חלק הס"ג שהוא מטבור ולמעלה שאין לו רק כלי אחת. הוא נבחן שעדיין אין לו י' כלים. לכן הוא מכנה אותם בשם ראש. ויכולים לפרש שטבור דס"ג היות שהוא עדיין בחינת כלי אחת, עוד נבחן לבחינת ראש לגבי המדרגה שיש לה עשרה כלים. נמצא אם הלמעלה מטבור נבחן לראש נמצא שהטבור נק' פה ביחס זה.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / דברי הרב - פנים מאירות

אות ד

דברי הרב

ד) ודע, כי הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים, והתבונה היא בחי׳ המלכות של הבינה הנ״ל. ודע, כי כמו שרחל נוקבא דז״א, עם שהוא בחי׳ מלכות שלו עכ״ז מלבשתו מהחזה ולמטה, כן תבונה זו שהוא המלכות דבינה, מלבשת את הבינה מהחזה ולמטה בלבד.

פנים מאירות

ד) הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים וכו': וזה נמשך מפרצוף ס״ג דא״ק שמטרם עליית המ״ן, שהם שם בסוד ראש הס״ג וגופא דס״ג, כנ״ל. ולפיכך, גם בעולם התיקון נבחנים תמיד לראש וגוף, שהראש ה״ס או״א עילאין, והגוף שמפה דאו״א עילאין ולמטה ה״ס הגוף. ונודע שכל ע״ס של הגוף, אינו אלא בחי׳ התפשטות המלכות של ראש לע״ס מינה ובה, עד מלכות דמלכות בסוד א התפ״ב. וזה אמרו, שהבינה דהיינו או״א עילאין, ה״ס ט״ר שבראש, והתבונה ה״ס התפשטות מלכות דאו״א לבחי׳ הגוף, כנ״ל.ודע כי כמו שרחל וכו׳ מלבשתו מהחזה ולמטה וכו': משמיענו בזה אשר מסוד עליית מ״ן ואילך, נבחן בחי׳ ירידה לכל הפרצופין, כי בפרצופי א״ק שמטרם עליית המ״ן, נתבאר שכל תחתון היה מלביש לתוך וסוף דעליון, דהיינו מפה של ראש ולמטה, אמנם בסוד עלית המ״ן, אשר הסת״א נתעלה מן הפה ונעשה בנקבי העינים, נבחנים אח״פ לתוך שה״ס חג״ת, תמצא שהסת״ב נעשה על הפה ולפיכך ירד הפה לבחי׳ חזה, שה״ס מלכות דמלכות, שעליה נעשה הסת״ב כנ״ל. וכמו״ש בענפים הקודמים ובפמ״ס כאן, אשר ע״כ התחתון ששורשו ומקורו מתחיל רק מהפה, אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו כנודע, ונבחן ע״כ שמלביש לעליון רק מחזה ולמטה היות שהפה קיבל לבחי׳ חזה כאמור.וזה אמרו, כמו שרחל וכו' כן תבונה זו שהוא המלכות דבינה וכו' עכ״ל. רצונו לומר שהיא בחי׳ התפשטות המלכות הכללית שה״ס פה של ראש, והיתה ראויה שתלביש לבינה מפה ולמטה, כלומר, מבחי׳ הסתכלות א׳ כמו שהוא בפרצופי א״ק. ואומר, שעם כל זה מלבשת את הבינה מחזה ולמטה בלבד עכ״ל. כלומר, כי מאחר שהפה ירד וקיבל לבחי׳ הסת״ב כאמור, הרי ה״ס מלכות דמלכות שנקרא חזה כנ״ל ע״ש, ונמצא, אשר כבר איננה בחי׳ המלכות הכללית דבינה כמו שהיתה בפרצופי א״ק שמטרם עליית המ״ן, באופן שעתה נבחן שהתחתון מלביש לעליון רק לבחי׳ נה״י שלו לבד, דהיינו הסוף של העליון, ולא לבחי׳ חג״ת נה״י כמלפנים בא״ק, והבן היטב.

מינה ובה, עד מלכות דמלכות בסוד א' התפ"ב –

א' כוונתו להסתכלות ב' המכונה טבור.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / פנים מסבירות

אות ג

ג) אמנם צריכים להבין היטב כונת הרב במ״ש שם אשר טעמים דס״ג נבחנים על ד׳ אותיות הויה וג' אותיות הראשונות יה״ו עלו באזן חוטם פה, וה"ת לא נגלתה שם באח״פ זולת בסוד נקבי עינים עש״ה. וצריך שתבין מקודם היטב סוד המילוים שבד׳ השמות עסמ״ב, אשר הויה דע״ב הוא במילוי יודין כזה: יוד הי ויו הי. והויה דס״ג ג״כ במילוי יודין, אלא שנשתנה מע״ב רק במילוי הואו, כי יש שם א׳ במקום יוד כזה: יוד הי ואו הי. והויה דמ״ה היא כולה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. והויה דב״ן אותיות המילוי שוות לאותיות הפשוט, דהיינו רק הויה כפולה כזה: יוד הה וו הה. והנה נתבאר שהמה סוד ארבעה הפרצופין עסמ״ב, אשר ההבדל בינהם רחוק הרבה זה מזה כמ״ש היטב בענפים הקודמים. אמנם צריך להבין למה יצאו ונתחלקו בענין המילוים ולמה לא יש היכר בין ההויות גם באותיות הפשוטות, גם למה דוקא ביודין ואלפין וכו׳ ולא באותיות אחרות. וזה ברור לכל מי שנפתחו עיניו בחכמה זו שח״ו אין כאן שום דבר של הסכמיי אפי׳ בלשון המדוברת, רק הכל קודם ונמשך מהשתלשלות המדרגות שבעולמות העליונים, ואין צריך לומר בצורת ההויות שהם שורשי החכמה, אשר גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.

והענין תבין היטב מהמתבאר בענפים הקודמים, בסוד ראש וגוף המחויב להיות בכל הארה פרטית, כי בע״ס הראשונות שנק׳ ראש ההארה אין הכלים ניכרים שם להיות האו״ח ממטה למעלה. ולפיכך בהכרח שהמלכות והאו"ח מתפשטים להסתכלות ב׳ על המלכות דמלכות, והאו"ח העולה מהמלכות דמלכות מגלה הכלים לאותה ההארה בסוד הבדלה וגבול וקצבה כדברי הרב לעיל בענף ה' ע״ש.

ובזה תדע אשר ד׳ אותיות הפשוטות של שם בן ד׳ המה סוד הראשים דעסמ״ב וע״כ המה גלויים לעינים בתושב״כ. והמילוים של האותיות המה סוד הגופים דעסמ״ב וע״כ המה נסתרים מהעין בתושב״כ ואינם ידועים זולת במבטא דכל אות בפני עצמה, שאז בהכרח נשמעים גם המילויים. והוא משום שכן הוא בה״פ דכל המדרגות, אשר גופא דע״׳ב טמיר ונעלם בראש הס"ג וגופא דס״ג טמיר ונעלם בראש המ״ה וגופא דמ״ה טמיר ונעלם בראש הב״ן ואינם נראים לעולם. וזולת הראשים של המדרגות המה גלוים זה למטה מזה, כנודע אשר הלבשת התחתון מתחיל בדיוק מתחת הפה דעליון ולא למעלה.נמצא הראש דכל אחד ואחד מגולה.

והנה נתבאר בענפים הקודמים אשר כל השינוים הנבחנים בין פרצוף לפרצוף, אינם באורות זולת בכלים, וכמ״ש בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ג ונמצא על כן אשר אי אפשר להכיר ולהבחין בראשים של עסמ״ב כלל, משום שאין צורת כלים בראש רק בגוף כמבואר לעיל. ולפיכך אין חילוק באותיות הפשוטות בין מדרגה למדרגה להיותם סוד ראשי המדרגות שאין בהם כלים, ועיקר ההבחן הוא רק על ידי התפרטות כל אות לבדה במבטא, שה״ס תושבע״פ המגלה לתושב״כ, שאז אפשר להבחין במדרגות לא זולת, והבן זה.

וכבר ידעת דאע״פ שיש ה״פ בכל מדרגה מ״מ אין כאן רק בחי׳ מאציל ונאצל בלבד, כמ״ש בענף ט״ו בפמ״ס אות ט' כי ג״ר: גלגלתא ע״ב וראש ס״ג, שה״ס י״ה נחשבים לבחי׳ מאציל ושורש, ומ״ה וב״ן שה״ס ו״ה ה״ס נאצל, ובהם ביחוד נגלה ענין הכלים המחודשים שנתחדשו בכלל ה׳ הפרצופין שבאותה המדרגה. ונתבאר שם אשר ע״ב ה״ס שורש רק לס״ג והוא משום שאפי׳ גופו לא נתחבר בענין תיקון המ״נ, אלא ס״ג הוא הנחשב לשורש משום שגופו נתחבר לתיקון הזה, דע״כ נחלק הס״ג לשנים. אמנם מאחר שגופו של הס״ג, כלומר התפ״א שנתפשט מפה של הס״ג לא ירד בחזרה למטה מפה דס״ג, כמ״ש הרב לעיל בענף ט״ו דאור הישן שעלה מלמטה מטבור דא״ק שה״ס פה דס״ג, שוב לא ירד בחזרה ע״ש. וע״כ גם גופו דס״ג * עדיין נחשב לבחי׳ שורש ומאציל, אלא רק התפשטות ב׳ שנתפשטה מפה דס״ג שנק׳ ב"ן החיצון או ע״ס דנקודים שיצאו מתחת הפרסא, בהם עלה בחי׳ הנאצל של המדרגה הכללית הזו שיצאה בסיבת התיקון דעליית המ״ן לנקבי עינים.

ונודע ששורש הכתיבה היא נקודה, כי כן בטרם כתיבת כל אות נרשם מתחילה נקודה שממנה מושכין הצורה של האות. ונמצא שהנקודה היא נמצאת בראשית כל אות ואות, ולפיכך יש בה תכונת שורש לאותיות. וכבר ידעת שהאותיות שבתורה ה״ס הכלים דהפרצופין. ועם זה תבין שהיודין שבהם שהם הנקודות, נבחנים לשורש הכלים של הפרצופין.

ולפיכך אין במילוי ע״ב זולת יודין, ללמדינו שאין שם בחי׳ כלים אפי׳ בגופא שלו, כי המילוי הוא רק תכונת הגוף כמ״ש לעיל. ונתבאר אשר גופא דע״ב לא נתחבר לתיקון המ״ן, לפיכך אינו נחשב אלא לשורש שה״ס נקודות דהיינו יודין. אמנם במילוי ס״ג נמצא האלף במילוי הואו שלו, והיינו כדאמרן אשר ראש הס״ג לא נתחבר לתיקון המ״ן זולת גופא שלו, ולפיכך נחלקה הויה דס״ג לשני חצאין, אשר י״ה שה״ס ראש דס״ג שלא נתחבר למ״ן ממולא ביודין, וגוף דס״ג שה״ס ו״ה שמתחבר למ״נ יש במילוי הואו בחי׳ אלף שה״ס כלים גמורים להיותה אות שלמה וכל אות ה״ס כלי. גם הא׳ ה״ס הכלי הראשון לכ״ב אותיות כמ״ש לפנינו בע״ה.

אמנם לפי״ז נשאר לנו לחקור ולדעת, למה אין גם בבחי׳ אחרונה דס״ג מילוי אלף ולמה יש בה מילוי יוד כמו ראש דס״ג. ואם כבר אנו מוצאים גילוי כלים בואו שה״ס ז״א דס״ג, מכ״ש שיש גילוי כלים בה׳ אחרונה שהיא נוקבא דז״א דס״ג, ועיקר גמר כלים הרי הוא בנקבה בנודע, וזה ודאי צריך ביאור.

והנה יש כאן סוד עמוק וסתום, אמנם אבארו היטב לפי דרכנו. וכבר שמעת מסוד ב׳ הזווגים: פנימי וחיצוני הנמצא בכל אצילות מדרגה וכדברי הרב כאן וז״ל: אין לך דבר בעולם שאין בו פנימיות וחיצוניות ע״ש. וכבר נתבאר ענין זה בפמ״ס ענף ט״ו ובפנים מאירות אות ו׳ ד"ה וכן אותו אור ואות ס׳ ד״ה כי הכתר, ובאות ע' ד"ה והנה או״א, עש״ה כי אי אפשר להכפיל דברים בכל פעם. ונתבאר שם שמזמן תיקון מ״ן ואילך שעלתה המלכות לנקבי עינים, נמצאת מלכות דעליון המתלבשת בתחתון שהיא כלולה מב׳ זווגים פנימי וחיצון, ולפיכך מוציאה בראש התחתון ג״כ ב׳ זווגים: זווג פנימי בנקבי עינים וזווג חיצוני בפה.

ונודע כי סדר הלבשת רת״ס דפרצוף ס״ג על א״ק הוא מפה דראש ע״ב ולמטה, אשר מצד שורש הראשון שמטרם עליית המ״ן היה ראש דס״ג מפה עד החזה הכללי והתוך מחזה עד הטבור הכללי והסוף היה מטבור עד סיום רגליו. אמנם בה״פ שיצאו דרך נקבי עינים, כלומר בסוד עליית המלכות לחכמה, יצאו מסוד זווג הזה ב׳ בחי׳ בפרצוף ס״ג: פנימי וחיצוני, כי מלכות דע״ב שנתלבשה בס״ג כלולה מב׳ זווגים. וע״כ מזווג הפנימי נעשה בחי׳ הראש דס״ג מנקבי עינים ולמעלה וראש זה מכונה שבולת הזקן, ותוך דס״ג משבולת עד החזה הכללי, וסוף דס״ג מחזה עד הטבור ושם נפסק ונסתיים. אמנם מכח זווג החיצוני הנעשה בפה דראש הס"ג כמו שהיה בשורש הא׳ שמטרם עליית המ"ן, נמצא שיצא ראש דס״ג מפה דע״ב עד החזה ומחזה לטבור יצא התוך ומטבור ולמטה יצא הסוף, כמו בס״ג הקודם לעליית המ״ן, וזכור זה.

והנה כשנבחין את רת״ס דפרצוף הס"ג בסוד ד׳ אותיות הויה דס״ג במילויים, דהיינו: יוד הי ואו הי על דרך ב' זווגים הנ״ל, נמצא ע״פ זווג הפנימי אשר יוד הי שה״ס הראש יצא משבולת ולמעלה, ואו שה״ס התוך יצא משבולת עד החזה, הי אחרונה שה״ס הסוף יצא ממקום החזה עד הטבור. אמנם ע״פ זווג החיצוני יצאו יוד הי שה״ס הראש מפה עד החזה, ומחזה עד הטבור יצא הואו שה״ס התוך, ומטבור עד סיום רגליו יצאה ה׳ אחרונה דס״ג כמו בס״ג הקודם.

וכבר ידעת שיש הפרש גדול בין תוך דכל פרצוף לבחי׳ סוף דכל פרצוף, כי ע״ס דתוך מכונות בזוהר בשם עלמא דדוכרא שה״ס אור הזכר שנמצאות בו עה״ס בסוד פניו למטה, כלומר שיש לו זווג תמידי על הטבור המעלה לו או״ח ממטה למעלה, וע״כ משפיע הטבור שה״ס המלכות שלו אור גדול מע״ס שלו ממעלה למטה. כמ״ש באריכות בענף ט״ו ע״ש בפמ״ס ומתוך שיש לו אור הפנים דהיינו כח הזווג, ע״כ מכונה עלמא דדוכרא. אמנם בחי׳ עה״ס שמטבור ולמטה הנק׳ סוף, הרי פניהם למעלה לקבל האור הנמשך להם מהתוך, אבל אין בהם אור הפנים שה״ס או״י לכח הזווג. כמ״ש בפמ״ס ענף י״ג עש"ה.

ובזה תבין היטב סוד הפרסא הנזכר לעיל בדברי הרב ענף ט״ו אות ג' בשם הזוהר וז״ל: וז״ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, כנזכר בזוהר בראשית דף ל״ב: (אות שסט) אית קרומא במציעות מעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא עכ״ל עש״ה. שלכאורה נראה שמביא ראיה לסתור, כי אומר שסוד הפרסא הוא רקיע המבדיל בין מים למים שהמשמעות שפוסק האור שלמעלה שלא יתפשט למטה הימנו כי מפסיק בין העליון לתחתון, ואח״כ מביא בשם הזוהר דאיהו שאיב מעילא ויהיב לתתא, א״כ אדרבא הוא המחבר את העליון והתחתון יחד, כי נוטל מהעליון ויהיב לתחתון. ועוד יש לחקור בהאי קרומא שה״ס הפרסא למה זו עומדת באלכסון, שמתחלת מהחזה שהוא בחי׳ פה הס״ג ונמשכת באלכסון עד הטבור לאחורים דהפרצוף שהוא מקום סיום רגלין כנ״ל, והיאך היא דבוקה בב׳ שורשים חזה וטבור יחדיו. ונתבאר לעיל, שההבדל ביניהם הוא גדול מאד, כי החזה בחי׳ תוך ועלמא דדוכרא והטבור הוא בחי׳ סוף ועלמא דנוקבא ועי' בסבא דמשפטים דף ק״א (מאות קלב).

ותבין זה עם דברי הרב בענף ט״ו, שמתחילה התפשט הס״ג עד סיום רגלי א״ק, אמנם אח״כ שעלה בסוד המ״ן שוב לא ירד למטה מטבור, ואומר שם עוד שהוא הנעשה לשורש תמידי לאור היוצא דרך עינים עש״ה. פירוש, אשר כל ענין הכלים דעולם התיקון שהם מבחי׳ עליית המ"ן לנקבי עינים כמ״ש בפמ״ס ט״ו נמשכים מזה הישסו״ת שעלה ונסתלק מבחי׳ למטה מטבור ונתיישב בסוד הפרסא, ולפיכך תדע שה״ס השורש לכל התיקונים דאבי״ע מסוד המ״ן ותיקון הקוים וכו׳.

ע"ש, וע"כ גם גופו דס"ג א' עדיין –

א' הגם שבמקום נקודות דס"ג שלמטה נעשה הצ"ב, ומסיבה נסתלק האור שבא להאיר על בחי' צ"א שהוא ע"ס שלמות מכיון שנעשה צ"ב, אין האור יכול להאיר רק עד ג"ר דבינה הנק' נקבי עינים. אבל כאן יש רק שלילי, כלים ישנים. אבל אין אורות שיאירו ע"ד צ"ב ובפעם הראשונה שנעשה זווג בנקבי עינים היה לצורך עולם הנקודים לכן הס"ג נבחן לשורש לנקודים ששם מאירים האורות עד צ"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / פנים מסבירות

אות ד

ד) וכבר נתבאר ב׳ הפרצופין פנימי וחיצוני דס״ג שיצאו מכח עליית המ״ן, שמצד זווג הפנימי נמצא היוד הי בשבולת ולמעלה, והואו משבולת לחזה וה׳ אחרונה מחזה עד הטבור ושם נעשה הסיומא דהפרצוף. וזה שכתב הרב שזסו״ה יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, כלומר שכבר נגמר שם אור הס״ג ואינו משפיע למטה מפרסא, שכבר נמצאים שם בחי׳ עלמא דנוקבא שפניהם דע״ס שלה למעלה ואינם משפיעים למטה. אמנם מצד זווג החיצוני נמצא י״ה מתפשט מפה לחזה והואו מחזה עד הטבור וה׳ אחרונה מטבור ולמטה, כמו הס״ג הקודם שמטרם עליית מ״ן.

ולפיכך הנך מוצא במקום הזה שבין חזה לטבור ב׳ בחי׳ כלים דהיינו: כלים דפנים כלומר שנמשכים מכח זווג הפנימי, וכלים דאחורים הנמשכים מכח זווג החיצוני. באופן אשר בחי׳ כלים דפנים דשם הם בחי׳ הי אחרונה דס״ג ועלמא דנוקבא, המסיימים לפרצוף שלא יתפשט עוד למטה. אמנם בחי׳ כלים דאחורים דשם הם בחי׳ ואו ועלמא דדוכרא, דהיינו עה״ס דתוך דס״ג שפניהם למטה, וממשיכים אור העליון גם למטה מטבור עד סיום רגלין.

וכבר נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ט״ו שסוד הפרסא היא נקודה דסיומא החדשה המכונה נקודה דעוה״ב, כי ב׳ בחי׳ יש במלכות: בחי׳ א׳, ה״ס מלכות המתפשטת באור הפנים בסוד עלמא דדוכרא והיא נקראת פה דראש המדרגה, שמתפשטת לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות שנק׳ חזה הפרטית, כלומר כלי מלכות דמלכות שעליו נעשה הסתכלות ב׳. וע״כ מלכות הכוללת דהיינו הפה איננה בחי׳ נקודה דסיומא, ואדרבא שה״ס עלמא דדוכרא ותוך של הפרצוף כאמור. אמנם כלי מלכות דמלכות שנק׳ חזה הפרטית או טבור שעליו נעשה הסת״ב, הרי הוא נבחן לנקודה דסיומא, כלומר שאו״ח הנשפע ממנו ממעלה למטה הרי הם ע״ס שפניהם למעלה ואינם משפיעים כלום למטה, אשר בזה היא מסיימת אור המדרגה בכח נקודה האמצעית מצד צמצום הא'. וזכור הבחן זה שבין התפשטות המלכות להתפשטות המלכות דמלכות, כי היא ידיעה מחויבת לכל המדרגות עד לפרטי פרטיות, אשר מלכות דכל מדרגה אינה נבחנת לנקודה האמצעית, רק המלכות דמלכות כמבואר.

וזה שאמרנו, אשר הפרסא ה״ס נקודת הסיום החדשה בסוד נקודה דעוה״ב. באופן שעה״ס הנשפעות מהפרסא ולמטה נפסקים על הטבור, כי בשבולת נמצאת מלכות הכללית דהיינו מלכות של ראש, והיא מתפשטת בסוד הסת״ב עד החזה הכללי שה״ס מלכות דמלכות דראש הס״ג ובחי׳ נקודת הסיום, כי עה״ס שלה המה מבחי׳ או״ח בלי או״י כנ״ל. ולפיכך דבוקה הפרסא במקום החזה מתחתיה, כלומר למסך המבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא. וזה נאמר רק מכח זווג הפנימי דראש הס״ג, אמנם מצד זווג החיצוני אשר ראש דס״ג נמשך מפה עד החזה, נמצא שהחזה ה״ס מלכות הכללית המתפשטת לעלמא דדוכרא, כי היא בחי׳ פה של ראש, דהיינו הכלי דהסת״א. וע״כ מתפשטת לע״ס מינה ובה עד הטבור הכללי ושם נעשה בחי׳ הסת״ב שלה ובחי׳ מלכות דמלכות, שממנה ולמטה הוא עלמא דנוקבא.ולפיכך דבוקה הפרסא באחורים מנגד הטבור, כי שם נעשה הרקיע המבדיל בין מים עליונים זכרים שהוא עלמא דדוכרא ובין מים תחתונים נקבות שה״ס עלמא דנוקבא, שנמצא בזה עכ״פ שע״ס דאור הנקבה נמשכים מהטבור עד סיום רגלין, וההפסק נעשה ברגלין דא״ק כמלפנים מטרם עליית מ״ן.

והנה נתבאר היטב שכל ענין המשך הפרסא הוא בחי׳ רקיע מבדיל, ומאחר שהיא כלולה מפו״ח בהכרח שתעמוד באלכסון, כי מצד כלים דפנים מחויבת להבדיל במקום החזה כי שם נגמרו מים העליונים זכרים, ומצד כלים דאחור הרי היא מחויבת להשתלשל למטה עד הטבור, כי מבחי׳ זווג החיצוני נמשכו מים העליונים זכרים עד מקום הטבור כאמור, והבן היטב.

ועתה תבין צורת א משורשה העליון כי היא האות הראשונה של כ"ב האותיות וצורתה ממש כמו הפרסא הנז', אשר קו שלה מושכב באלכסון מפנים לאחור ונקודה עליונה שבה ה״ס מים עליונים זכרים, ובחי׳ התוך אשר הקו שה״ס הפרסא מבדיל ומפסיק עליהם באלכסון מחזה עד מול הטבור. ונקודה תחתונה שבה, ה״ס מים תחתונים נקבות ובחי׳ הסוף אשר מציאותם שמתחת הפרסא ג״כ באלכסון, שמצד הפנים מתחילים בשורש העליון שבחזה ומצד האחורים נמשכים עד קצה הפרסא שמנגד הטבור.

וכבר ידעת שישסו״ת שנתחברו בסוד המ״ן עלו ונתישבו בפרסא הזו כמ״ש הרב בענף ט״ו ואשר הוא השורש לכל הכלים שיצאו משם ואילך ע״י תיקון מ״נ. ולפיכך, נעשתה צורת הא׳ אות ראשונה לכ״ב האותיות, כי כל ראשון יורה שהוא השורש לכל הבא אחריו. ותבין ג״כ שסוד ישסו״ת ה״ס דו״נ דהויה דס״ג: שיש״ס ה״ס הדכר והתבונה ה״ס הנוקבא שלו המקבלת ממנו. ולפי"ז תבין, אשר קו הא׳ שבאלכסון שנמצא בהכרח בסיום עלמא דדוכרא ה״ס יש״ס, והנקודה כדמות יוד שנמצאת מתחת הקו המושכב באלכסון ה״ס התבונה ועלמא דנוקבא דפרצוף הס״ג. ותדע ותזכור שסוד ההויות במילוי אלפין נמשכים משורש הנזכר שה״ס הרקיע באלכסון. והנה נתבאר היטב סוד ואו הי דהויה דס״ג, שה״ס ישסו״ת וגופא דס״ג שעלו למ"ן ושובא לא ירדו למטה מטבור, ואשר הפרסא שה״ס הטבור עצמו הפרטי של הס"ג ה״ס יש״ס, והנקודה שלמטה ה״ס התבונה.

וצריך שתדע כאן ענין אחורים דמלכות דעליון המתלבשת בתחתון ונעשה שם לפנימיות, שיתבאר בע״ה לקמן, באופן שמלכות דס״ג יורדת ומתלבשת בסוד זווג הפנימי שבנקבי עינים דראש פרצוף הנקודים, ובזה נמצאת הפרסא שאיב אור העליונים הזכרים ונותנת לנקודים כמ״ש בסמוך. וזהו כוונת הזוהר דשאיב מעילא ויהיב לתתא כמ״ש עוד לפנינו בע״ה. ונודע שמלכות דס״ג ה״ס הי אחרונה דהויה דס״ג, והמילוי יוד שבהי זו ה״ס הגוף, והגוף הזה הוא שירד בסוד מוחין לפרצוף הנקודים ונעשה שם לפנימיות, כלומר בזווג דנקבי עינים כאמור.

ובכל האמור נבין היטב כוונת הרב שאומר אשר הטעמים עצמם דס״ג הם נפרטים להויה שלימה, אשר יוד הי ואו דהויה דס״ג הם באח״פ עד הטבור אמנם הי תתאה דס״ג לא עלתה שם אלא בנקבי עינים עש״ה בענף י״ד. והיינו כדאמרן, שעיקר הויה דס״ג הוא על שם תיקון מ"ן וקוין וכו', שכ״ז אינו נמשך רק מהאור היוצא דרך נקבי עינים עד למטה מטבור, כי שמה נגלו כ״ב האותיות שה״ס גמר כלים דתיקון, והם יצאו רק מזווג החיצוני דס״ג, אשר מפה עד החזה ה״ס הראש ויוד הי דס״ג, ומחזה לטבור ה״ס ואו דס״ג אשר שם מקום תיקון הפרסא בסוד רקיע דשאיב מעילא ויהיב לתתא, וה״ס התוך דס״ג. ומטבור ולמטה ה״ס הי אחרונה דס״ג בסוד גמר כלים וכ״ב אותיות. אמנם בפנימיות כלומר בסוד זווג הפנימי הנ״ל יוצא הראש בשבולת ומשבולת עד החזה התוך ומחזה עד הטבור כבר הוא הסוף, באופן שהחזה קיבל לבחי׳ הטבור ומחזה ולמטה כבר היו צריכים להתגלות גמר הכלים וכל כ״ב האותיות. אמנם נתבאר שז״ס הפרסא שעומדת באלכסון, אשר מצד הפנימית דבוקה בטבור וכבר יש שם כלים גמורים, ומצד החיצוניות עודנה בחי׳ תוך ובחי׳ למעלה מטבור שהוא רק שורש לכלים. ולפיכך יש בפרסא זו בחי׳ האות הראשונה לכ״ב האותיות, שה״ס א והוא מטעם שהחיצוניות מתגלה ושולטת ביותר מן הפנימיות, וע״כ לא יכלו הכלים שה״ס כל כ״ב האותיות להגלות שם במקום הזה שמחזה לטבור, כי עדיין בחי׳ תוך הוא מסוד החיצוניות.

ולפיכך ירדה ה׳ אחרונה דס״ג ונתלבשה בפרצוף שלמטה בסוד מוחין פנימים, כלומר בזווג הפנימי שבנקבי עינים, ושם הוציאה כ״ב האותיות בסוד גמר כלים. והנך מוצא אשר יה״ו נתגלו באח״פ שלמעלה מטבור, כלומר בבחי׳ טעמים דס״ג, שבסוד החיצוניות מתחילים מהפה ומסתיימים בטבור. וה׳ אחרונה דס״ג שה״ס גמר כלים עוד לא יכלה להתגלות שם כי אינם נגלים רק למטה מטבור. ואלה הם דברי הרב, שיה״ו דטעמים דס״ג ה״ס אח״פ עד הטבור וה׳ אחרונה בנקבי עינים, כלומר שירדה מסוד הפרסא אל הפרצוף דלמטה מטבור ונעשית שם לפנימיות, כלומר לבחי׳ מלכות דזווג הפנימי בסוד נקבי עינים של הפרצוף.

ונתבאר שסוד זווג הפנימי שבנקבי עינים נחשבים תמיד לבחי׳ ע״ב דס״ג, דהיינו או״א עילאין כמ״ש כאן בפנים מאירות עש״ה. גם נתבאר שמילוי ע״ב הוא תמיד ביודין. ובזה תבין היטב, אשר ה׳ אחרונה דס״ג בהכרח הוא שנמצאת במילוי יוד, והוא משום שאינה יכולה להתגלות באח״פ דס״ג בסוד הפרסא ששם יש סוד הא׳, אלא שירדה ונעשית לבחי׳ ע״ב בתחתון שלמטה מטבור, ויצאה בזה מבחי׳ הויה דס״ג וקיבלה לבחי׳ הויה דע״ב והבן מאוד.

ונמצינו למדים מכל המתבאר בענף שלפנינו, אשר האור היוצא דרך העינים דהיינו מה שהרב מכנה אותו לעיל בענף ט״ו בשם אור הא׳ הוא שהיה לבחי׳ נשמה, כלומר לבחי׳ ע״ס דראש לכל בחי׳ הנאצלים שנאצלו מעולם הנקודים ואילך. ואור זה הוא הנקרא הויה דס״ג או ישסו״ת אשר מקומו בה״פ א"ק מפה דראש עד הטבור שלו, ועד״ז מחויב להיות בכל ה׳ פרצופין שבעולמות, הן בכללות והן בפרטות. והוא נקרא ג״כ בשם אח״פ, דהיינו בסוד אח״פ שיצאו לבר מרישא מסיבת התעלות מקום המלכות של ראש לנקבי עינים, כמפורש לעיל. אשר אח״פ דראש נעשו משום זה לבחי׳ חג״ת דגופא ותוך, באופן שמכאן ואילך נחלק כל ראש לב׳ בחי׳ שנק׳ בשם ע״ב וס״ג, שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס ע״ב, ואח״פ עד הפה ה״ס ס״ג. שז״ס המרומז בזוהר שאבא תיקן עצמו כעין דו״נ, כלומר שנתעלה מקום הזווג לנקבי עינים שה״ס חכמה ואבא של ראש, ונמצאים אח״פ שיצאו לחוץ מראש לבחי׳ חג״ת דגופא, שע״ז רמזו בזוהר אבא הוציא את אימא לחוץ, כלומר שע״כ הוציא את ס"ג לחוץ מבחי׳ ראש לבחי׳ גופא וחג״ת.

ובזה תבין מה שהרב מכנה את ס״ג בשם נשמה ואת ע״ב בשם שורש נשמה, כמ״ש בע״ח שער מ"ב פ״ב והיינו כדאמרן, שס"ג נעשה לבחי׳ ע״ס דראש לנאצל, דהיינו סוד האימא שיצאה לחוץ, אשר אבא שה״ס ע״ב תיקן את עצמו בשביל זה כעין דו״נ שבזה נדחתה אימא לחוץ להיות לראש של הנאצל, נמצא התיקון דדו״נ שבאבא הוא השורש לבחי׳ הנשמה שנק׳ ס״ג שה״ס אור העינים כאמור. גם נתבאר שכל נאצל ה״ס מ״׳ה וב"ן, כלומר בחי׳ זו״׳ן דה״פ, כי הנאצל הזה הוא הנשלם עם תיקון קוים ושיתוף דמדה״ר בדין וכל התיקונים הנובעים מסוד אור העינים, שכ״ז אינו יכול להתגלות זולת בהקדם שורש הנשמה דהיינו ע"ב, ונשמה דהיינו ס"ג ואח״פ היוצאים. שזה תמצית כוונת הזוהר במה שאומר אבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה דהיינו הנאצל שה״ס ז״א, בכלים מתוקנים דאור העינים, אשר לא יוכל להגלות כי אם מטבור ולמטה דכללות ה״פ כמבואר לעיל עש״ה.

גם נתבאר אשר ב׳ שורשים שולטים בפרצוף, כי כל הכחות שנמצאים בעליון בהכרח שכולם ימצאו בתחתון. ולפיכך גם הסדרים דפרצופי א״ק שמטרם עליית מ״ן ג״כ נוהגים בפרצוף שנוספים על הסדרים דשורש הב׳, דהיינו אור היוצא דרך העינים כנ״ל בפמ״ס ענף ט״ו אות י״א עש״ה. ועיין בפמ״א דף רכ״ג ד"ה בסוד וגבותם מלאות עינים, ובדף רמ"ה ד"ה ובזה תבין. ונתבאר שם שמכח ב׳ השורשים הנ״ל שמתחברים בפרצוף, נמצאת כל מדרגה שנכפלת מב׳ בחי׳: מבחי׳ פנים ובחי׳ אחורים, כי מכח שורש הא׳ נמצא התחתון גם עתה שיוצא מפה של ראש של העליון ומתפשט עד סיום רגליו ובאופן זה יש לו רת״ס בשלימות. אמנם מצד שורש הב׳ שהתחתון יוצא דרך נקבי עינים, נמצא שאין לו אלא רו״ת ונפסק למעלה מטבור עש״ה. שבאופן זה נבחן שעד המקום שאור העינים מגיע הם בחי׳ כלים דפנים, כי האורות אינם נמשכים זולת משורש הב׳ דהיינו אור העינים. ולפיכך אח״פ דראש שהם רק חג״ת דפנים יש בהם מצד שורש הא׳ בחי׳ חב״ד, כי הם כלים דראש שנק׳ חב״ד, אלא שנחשבים לאחורים משום האור הנמשך בהם שהוא בחי׳ חג״ת, כלומר התפשטות המלכות דנקבי עינים, כמ״ש שם. ועד״ז מפה ולמטה שכבר הם בחי׳ נה״י דפנים, כי הפה קיבל לבחי׳ טבור או חזה, כלומר לבחי׳ הסת״ב שהיא רק התפשטות של מלכות דמלכות, שע״ס דהתפשטות זו נק׳ נה״י או אור הנקבה. ונבחן שיש בהם כלים דחג״ת דאחורים, כי מצד שורש הא׳ הרי המה בחי׳ חג״ת והתפשטות המלכות ולא התפשטות מלכות דמלכות. באופן שאין לך שום מדרגה ושום בחי׳ מראש תוך סוף דכל מדרגה, שלא תהיה נכפלת מב׳ בחי׳ הנז׳ שמלובשים זה בתוך זה, דהיינו חב״ד דאחורים בתוך אח״פ וחג״ת דאחורים בנה״י דפנים וכו', שזה נוהג בכל המדרגות.

ט"א דס"ג, שה"ס ישסו"ת וגופא דס"ג שעלו למ"ן ושוב א' לא –

א' הלא למדנו שאח"כ כן יצא הגדלות בנקודים שהיה מאיר על ע"ס. א"כ מדוע אומר אור הראשון שהיה מאיר על צ"א היינו על ע"ס שוב לא יורד אלא האיר אח"כ בצ"ב. היינו חצי מדרגה. אפשר לפרש על אור הראשון, היינו ס"ג שהוא בחי"ב והרשימות שלו שעלו אחר הסתלקות האור לא חזרו על ע"ס רק חצי מדרגה שהוא על צ"ב. אלא אח"כ על הרשימות שלמטה מטבור דא"ק שהם ד'-ג' על הרשימות האלו כן יצאו אח"כ על ביטול של צ"ב.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / דברי הרב - פנים מאירות

אות טו

דברי הרב

טו) והעניין, כי הנה ביארנו כי מלכות זו דס״ג הכולל, יש בה ג׳ ההין בה׳ דפנימיות, וג' ההין בה׳ דחיצוניות, והנה ה׳ הג', תחתונה דבחיצוניות, שהוא בחי׳ החיצוניות של נה״י דמלכות זו דס״ג, ירדה תוך ז״א דאצילות, לעשות לו מוחין פנימים כנודע. נמצא כי המלכות דס״ג חסרה, ואז נעשית לה נה״י חדשים דחיצוניות, כנזכר במ״א איך הם עודפים ותלויין על העורף, מאחורי רישא דז״א עד החזה מבחוץ, כנזכר שם.

פנים מאירות

טו) והנה ה׳ הג' תחתונה וכו׳ החיצוניות של נה״י דמלכות וכו': והוא משום שאין התחתון יכול להלביש לעליון רק מטבור ולמטה, כמ״ש היטב בפמ״ס ענף ט״ו אות ח׳ עש״ה. ונתבאר שם, אשר בחי׳ הטבור נעשה פה של ראש לנאצל ע״י מ״ן ממש כמו פה של ראש שבפרצופי א״ק מטרם עליית מ״ן, והוא משום שענין עלייתב המ״ן לא היה אלא בבחי׳ הס״ג, שנמשך מפה עד הטבור דכללות פרצוף א״ק. לפיכך נעשה החוק הזה, שאין ענין המ״ן ועשרה הכלים ותיקון הקוים מתגלים, זולת בבחי׳ התוך של כל פרצוף, דהיינו מפה עד הטבור.ולפיכך תדע, שכל נאצל המתוקן בתיקונים הנ״ל, באופן שראוי שיתלבש בו העצמות, אינו יכול לצאת כי אם מבחי׳ פה דראש הס״ג, דהיינו מבחי׳ הטבור ולמטה דכללות ה״פ, משום שמקודם לטבור אין אלו התיקונים מתגלים.ונודע, שהתחתון מלביש את העליון ממקור יציאתו ולמטה, ואי אפשר לו להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו, לפיכך אין שום מדרגה בעולמות המתוקנת בשלימות הנ״ל מלבשת לעליון שלה, רק מטבור דעליון ולמטה שנק׳ נה״י או סוף, כנודע.ובזה תבין מ״ש הרב בכמה מקומות, שאין ז״א יכול לקבל מוחין זולת מישסו״ת, ולא משום פרצוף שלפניו, והיינו כדאמרן, שלהיות ז״א הנאצל השלם בכל התיקונים הנ״ל, א״כ מוכרח לקבל המוחין שלו מפה של בחי׳ התוך דכללות ה״פ של אצילות, המצוי שם מפה דאו״א עד החזה דאו״א, ומחזה דאו״א עד הטבור שלו הוא בחי׳ ישסו״ת דאצילות. ומובן היטב עם הנ״ל, שאין ז״א יכול להגביה את עצמו למעלה מן המקור שמשם יוצא, דהיינו החזה שה״ס ישסו״ת, אלא רק אם גם הישסו״ת מתעלה לפרצוף יותר גבוה, אז יכול גם הז״א להמשך ולהתעלות אחריו.ובזה תבין ג״כ מש״כ הרב בכ״מ שיש לכל פרצוף בהכרח ב׳ נשמות, דהיינו: נשמה, ושורש נשמה, כמ״ש בע״ח שער מ״ב פ"א ע"ש, והיינו כנ״ל, כי נשמה ה״ס ע״ס שבראש, דהאור שבראש נק׳ נשמה כנודע, ולהיות שאין שום פרצוף מתוקן יכול לצאת, זולת מפה של התוך כאמור, נמצא בהכרח שמוקדמים לו ב׳ ראשים, דהיינו גם בחי׳ הראש שממנו נמשך התוך, וע״כ נקרא הראש בשם שורש נשמה, להיותו בחי׳ שורש וראש רק לנשמה, שהוא התוך, ולא לפרצוף כאמור. והתוך, הוא עיקר השורש והראש אל הפרצוף, וע״כ מוגדר בשם נשמה בכל מקום, והבן היטב.ומענין הזה נמשך ג״כ, שבכל מקום שאנו רוצים לדבר מאיזו בחינה פרטית, ביחס השפעתה לבחי׳ תחתונה הימנה, אנו מוכרחיםלחלק את הבחי׳ העליונה על ג׳ חלקים רת״ס, והוא משום שבכל שפע יש בחי׳ חידוש כלים, וע״כ הבחי׳ העליונה אינה יכולה להשפיע מכל קומתה, אלא רק מבחי׳ למטה מטבורה. והוא. משום שאלו חידושי הכלים צריכים מחדש לכל אותם התיקונים, שאינם יוצאים זולת מפה של התוך דאותה הבחי׳, כמ״ש לעיל, ונבחן ע״כ, אשר חלק הסוף שלה, הוא המתלבש בתחתון, כאמור.וזה אמרו, והנה ה׳ הג׳ תחתונה שבחיצוניות, שהוא בחי׳ החיצוניות נה״י דמלכות זו דס״ג, ירדה תוך ז״א דאצילות לעשות לו מוחין פנימים עכ״ל. והיינו כדאמרן, שאין ז״א דאצילות, שהוא הנאצל המתוקן שבאצילות אינו יכול לקבל זולת מפה של התוך דכללות ה״פ אצילות, שנק׳ ה׳ ראשונה דהויה הכוללת כל ה״פ אצילות, כלומר, הס״ג, והתוך, המלביש מפה דאו״א עד החזה. אמנם ה׳ זו יש לה הויה דס״ג ברת״ס בשלימות, כמ״ש בדברי הרב ע״ש, אשר ודאי שאינו מלביש ממנה רק בחינת הסוף, דהיינו מטבור ולמטה שנק׳ מלכות דס״ג, וה״ת. וגם המלכות הזו מתחלקת לרת״ס, ונמצא שאינו מלביש אלא לנה״י דה״ת דס״ג, והבן היטב ועיין כאן בפמ״ס.

והוא משום שענין עליית ב' המ"ן –

ב' עליית המ"ן פירוש שהתחתון עולה לעליון ולקבל ממנו אורות. ועליית המ"ן צריך להיות להראש של המדרגה שיש לו קשר עמו. לכן כמו שצ"ב היה למטבור דס"ג, אז התחתון צריך לעלות למ"ן למעלה מטבור משום שעד הטבור דס"ג נבחן לראש דס"ג מטעם שעדיין אין שם כלים של צ"ב המכונים עשרה כלים ותיקון קוים.

ב' לפ"ז יוצא שהכלים דצ"ב היינו עשרה כלים, יוצאים מראש דעליון הנמשך בערך עשרה כלים עד הטבור. כי גם הגוף מבחינת חג"ת שהוא למעלה מטבור. אין שם רק כלי אחת שנבחן לבחינת ראש לאלו הפרצופים שנתקנו עם עשרה כלים.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / פנים מסבירות

אות ה

ה) ובזה תבין מ״ש בע״ח שער י״ז פ״ב אשר כל פרצוף בתחילת אצילותו הוא בבחי׳ ג׳ גו ג׳, דהיינו שיש לו רק ששה כלים חג״ת נה״י וגם חג״ת מלובשים בתוך ג״ס נה״י. ותבין זה עם המתבאר, אשר כל מדרגה תחתונה היא בחי׳ התפשטות מלכות של ראש דעליון שנק׳ פה של ראש, אשר מהתפשטות הא׳ דפה של ראש נאצל גופו עצמו של העליון ומהתפשטות הב׳ נעשה המדרגה התחתונה כמ״ש היטב בענפים הקודמים. ונמצא שהתחתון מלביש רק חג״ת נה״י דעליון, כלומר לבחינת גוף העליון הנבחן תמיד לב׳ חלקים: מטבור ולמעלה נק׳ חג״ת ומטבור ולמטה נק׳ נה״י.

והנה בפרצופי א״ק שמטרם עליית מ"ן נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ג אשר הסת״ב דעליון דהיינו הטבור דגופא דעליון נעשה לבחי׳ הסת״א בתחתון, דהיינו בחי׳ פה של ראש בסוד חידוש כלים שבתחתון עש״ה. אשר ע״כ מוכרח הפה דתחתון ג״כ להתפשט לסוד הסת״ב לגמר כלים דהיינו בסוד הטבור. ונמצא שנחלק הגוף דתחתון לחג״ת ונה״י, באופן שיצאו ג״כ בכל תחתון ג׳ הבחי׳ רת״ס כמו בעליון. ואע״פ שאינו מלביש אלא לחג״ת נה״י דעליון דהיינו תוך וסוף, מ״מ מכח חידוש הכלים ומכה התלבשות חג״ת דעליון שה״ס אור הזכר, יש בו כח להוציא רת״ס כאמור.

אמנם בפרצופין שלאחר עליית מ"ן אשר אח״פ דכל ראש קבלו לאור דחג״ת, כי המלכות הכללית עלתה לנקבי עינים והפה קיבל לבחי׳ מלכות דמלכות שה״ס הסת״ב, נמצא שאין בתחתון זולת התפשטות אור הנקבה לבד שנק׳ נה״י דעליון. ואע״פ שיש בו ג״כ כח השורש הראשון שהיה מטרם עלית המ״ן דהיינו חג״ת דעליון שה״ס עלמא דדוכרא, אמנם נתבאר שהם בחי׳ אחורים כלומר שאין בהם אור, כי האורות אינם נמשכים זולת משורש הב׳ כאמור.

ולפי״ז נמצא אשר באמת יש לנאצל ששה כלים חג״ת נה״י בסוד תוך וסוף דעליון כמו בפרצופי א״ק שמטרם עליית מ"ן. אמנם המרחק רב מאוד, כי ששה הכלים של התחתון בפרצופי א״ק היו מתפשטים תיכף לרת״ס מצד עצמם, להיות חג״ת דעליון שה״ס אור הזכר מתלבש בתוכם, שבכח זה נתחדש הסת״ב דעליון להיות בחי׳ הסת״א גבי התחתון כנ״ל, משא״כ עתה בפרצופין שאחר עליית המ״ן שהפה דעליון קיבל לבחי׳ טבור ואין בתחתון מהאור של העליון רק בחי׳ נה״י ואור נקבה שאין בו א זווג א״כ אין התחתון יכול להתפשט כלום, ונמצא רק בבחי׳ ששה כלים בלי ראש כי אין בו שום זווג. ואפי׳ ששה כלים אלו שיש לו מהעליון נמצאים מלובשים זה בזה, כי חג״ת המה מלובשים בתוך נה״י בבחי׳ אחורים כמפורש לעיל. והנה נתבאר שמתיקון המ״ן ואילך יוצאת כל מדרגה תחתונה רק בששה כלים חג״ת נה״י לבד בלי כח הזווג להוצאת ראש. ולא עוד אלא שמכופלים ומלובשים זה בזה, כי נה״י דפנים מלבישים על חג״ת דאחורים כאמור. וזה אמרו ג׳ גו ג'.

ובזה תבין מ״ש הרב בענף ט"ז אות כ׳, שאי אפשר להיות בפרצוף אלא חיצוניות א׳ ופנימיות א׳. וז״ל: החיצוניות דעליון נעשה פנים אל פנימיות תחתון הימנו וחוזר פנימיות התחתון ההוא בסוד חיצוניות. ואז החיצוניות הראשון שהיה בתחילה על הפנימיות התחתון אי אפשר לעמוד שם ויורד להעשות פנימית תוך פנימית יותר תחתון הימנו. וכעד״ז עד סוף כל המדרגות כולם, באופן שאי אפשר להיות שם רק ב׳ בחינות לבד, שהם פנימית א׳ וחיצוניות א׳ עכ״ל. פירוש, כמו שנתבאר בענפים הקודמים אשר כל גוף דמדרגה עליונה מלובש ברת״ס דתחתון הימנו וכן תוך סוף דתחתון דהיינו כל גופו מלובש במדרגה היותר תחתונה הימנו עד סוף כל המדרגות. והוא להיות כל תחתון יוצא מהתפשטות פה של ראש דעליון, אשר לפי״ז אתה מוצא בכל מדרגה אשר יש בתוכה פנימית של המדרגה העליונה ממנה, דהיינו תוך סוף דעליון הנק׳ חג״ת נה״י אשר כל פרצוף התחתון מלביש עליו. ונבחן גופא דעליון לפנימיות והתחתון לחיצוניות. וזה אמרו פנימיות אחת וחיצוניות אחת שזה בהכרח שימצא בכל מדרגה ומדרגה כאמור. כי כל תחתון נבחן לחיצוני וכל עליון נבחן לפנימי, באשר שהתחתון מלביש על העליון והבן.

גם נתבאר שהראש עצמו נבחן ג״כ בחי': דהיינו לראש ותוך, כי מעינים ולמעלה ה״ס הראש ואח״פ ה״׳ס התוך. ולפי״ז נמצאים אח״פ למדרגה התחתונה של הראש שנק׳ חיצוניות, ומעינים ולמעלה נבחן לעליון ממנו ולפנימית. וזה אמרו אשר חיצוניות דעליון היא המתלבשת בתחתון כלומר מלכות דאח״פ שהיא בחי' החיצוניות של ראש, ולא מלכות דנקבי עינים שהיא הפנימיות של ראש. אמנם ענין התלבשות הזו דחיצוניות דעליון נעשה בזמן הגדלות, כלומר ע״י תיקונים חדשים כמ׳ש במקומו בע״ה שה״ס זווג החיצוני.

והנה בסוד זווג החיצוני הנ״ל הנעשה בפה של ראש דעליון, נחשבות ב׳ הבחי׳ של ראש לבחי׳ אחת כמו בשורש הא׳ שבזה נכלל הפה בפו״ח והיא מתפשטת לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות בסוד חג״ת דעליון, שז״ס התלבשות חיצוניות דעליון בתחתון, שבהיותה מתפשטת בתחתון בסוד חג״ת שבה דהיינו באור הזכר אז נעשה זה הסת״ב דעליון בחי׳ הסת״א בתחתון, ואז התחתון בכח חידוש הכלים שבו מתפשט בעצמו להסת״ב, ונמצא שהתחתון מתפשט לרת״ס בשלימות, שבזה קונה התחתון בחי׳ ראש שה״ס הגדלות.

אמנם עכ״ז אינו נבחן להתפשטות הפנימית דעליון דהיינו לבחי׳ ע״ב דעליון שמנקבי עינים ולמעלה, אלא רק להתפשטות החיצוניות דעליון, כלומר למלכות דאח״פ שה״ס ס״ג כנ״ל. ולפיכך נחשבים עדיין להתפשטות חג״ת דעליון, שהרי אח״פ חג״ת דעליון הוא, אלא שיש בהם אחורים דחב״ד. ובכח אור הזווג ניעורים אחורים אלו דחב״ד להיות פנים בתחתון שבזה נמשך לו אור הזכר, ומתפשט לרת״ס והבן.

ולפיכך חיצוניות דעליון נעשה בו לפנימיות וחב״ד כאמור, והפנימית שהיתה קודם לכן בתחתון דהיינו חג״ת שהיו מלובשים בבחי׳ נה״י, נעשו חיצוניות ומדרגה שניה לתחתון דהיינו לבחי׳ חג״ת דפנים שהמה מלבישים לגופא דחב״ד, כי מלכות דעליון נעשה בו לבחי׳ הסת״א, ומוציאה ע״ס דראש בבחי׳ חב״ד, ומלכות של ראש מתפשטת בעצמה לתוך סוף, ובזה החג״ת דתחתון קונים לבחינת אור הזכר. ובחינת נה״י דתחתון שהיו מלבישים מקודם לחג״ת שלו נמצאים עתה שמתפשטים ויורדים מעל החג״ת, כי הם בחי׳ אור הנקבה שמקומם מטבור ולמטה דהיינו מתחת החג״ת והמה נעשים פנימית למדרגה היותר תחתונה. כלומר, לבחי׳ נה״י דאחורים הנמצאים מתחת החג״ת בלי אור כלל, משום שאור דנה״י היו מלבישים על חג״ת בסוד ג׳ גו ג׳. אמנם עתה בגדלות שכבר קנה ע״ס דראש, נמצאים אור דנה״י הנ״ל שירדו בנה״י הריקנים ונעשו שם לפנימיות, וחזרו נה״י דאחורים להיות בחי׳ נה״י דפנים.

וזה אמרו והבן ותראה איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו דהיינו כדאמרן, אשר התפשטות אח"פ שהוא החיצוניות של הראש, נעשה פנימית בחג״ת דתחתון המלובשים בפנימיות נה״י ג׳ גו ג', כנ״ל. וזה אמרו: ואז החיצוניות הראשון שהיה בתחילה על הפנימיות התחתון א״א לעמוד שם דהיינו כמו שנתבאר, דמאחר שחג״ת השיגו לבחי׳ אור הזכר א״כ אין שם מקום לנה״י שילבישו שם, להיותם בחי׳ אור הנקבה. וזה אמרו: ויורד להעשות פנימיות תוך פנימיות יותר תחתון דהיינו לנה״י דאחורים שמקומם מתחת החג״ת וכמו שיתבאר עוד.

של העליון רק בחי' נה"י ואור הנקבה, שאין בו א' זווג –

א' זווג נק' שהוא ממשיך את האור ומגלה בחי' מסך ואו"ח שעי"ז נעשה זווג דהכאה. משא"כ אור הנקבה שפירוש שמקבלת ואין היא בעצמה ממשכת את האור, אלא להיפך היא אומרת אני לא רוצה לקבל, בשביל שאינה יכולה לעשות מסך. א"כ אין שם זווג.

אות יח

דברי הרב

יח) כלל העולה, כי ה׳ ראשונה של השם היא שם ס״ג א׳, כולל י״ס פנימיות וחיצוניות ונקרא תבונה. ויש בה ג״ר הנקרא בינה, וו״ק הנקרא תבונה ומלכות שבה נקרא תבונה. וחיצוניות נה״י של המלכות זו, נקרא ג״כ תבונה, והרי הם בינה א׳, וג׳ תבונות, וכל ד׳ בחי׳ אלו, נקרא תבונה דס״ג, דה׳ ראשונה.

פנים מאירות

יח) כלל העולה כי ה׳ ראשונה של השם הוא שם ס״ג א׳ כולל וכו': והיינו, כמו שאומר לעיל, אשר כל ה׳, נבחנת לג׳ ההין, הן ה׳ ראשונה דס״ג, והן ה׳ אחרונה דס״ג, וצריך להבין היטב ענין התחלקות זו דכייל לן הרב בסוד הס״ג, והענין, כמ״ש לעיל ובפמ״ס כאן, אשר כל ענין התיקונים הנתלים על הויה דס״ג, אינם מתגלים זולת מטבור ולמטה, והוא משום שכל עיקר השיתוף דמדה״ר בדין וסוד המ״ן, שהוא השורש לכל התיקונים, אינו נעשה זולת בגופא דס״ג דא״ק, שהיה מתפשט שם מחזה דא״ק עד סיום רגליו, כנ״ל בפמ"ס ענף ט"ו עש״ה, כי הוא שנטמן בנה״י דא״ק, והותקן שם לעליית מ״ן, כדברי הרב לעיל בענף ח׳ עש"ה. וכאשר תדקדק היטב תמצא, אשר לא כל הגוף דס״ג נתחבר במ״נ, אלא רק מטבור ולמטה דגוף הזה, דהיינו ע״ס דנה״י המתפשטות מטבור ולמטה, שהמה שנתחברו באורות דנה״י דא״ק שמטבור ולמטה בסוד המ״ן, אמנם בחי׳ התוך דס״ג, דהיינו מחזה עד הטבור, שהוא בחי׳ ז״א או חג״ת דס״ג, המה לא ירדו, משום שעדיין היה שם בחי׳ גופא דע״ב, כי הע״ב נמשך עד הטבור, כמ״ש בפמ״ס.והנה נתבאר, שרק בחי׳ נה״י דס״ג נתתקנו בסוד המ״ן, ולפי״ז תבין שהמה הם עיקר הויה דס״ג בבחי׳ שורש התיקונים, ולא הראש ותוך דס״ג. ולפיכך, כשאנו מבחינים בה׳ ראשונה דהויה דס״ג, צריכים אנו להבין מקודם את היוד דהויה דס״ג, דהיינו ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, והעיקר הוא הע״ב, להיות כל אורות דגלגלתא נמשכים רק ע״י בחי׳ הע״ב, להיותו סוד התפ״ב, המלביש על גלגלתא, ומשלים אורותיו שנסתלקו בשורש בסוד הסתלקות א׳, כמ"ש בענפים הקודמים. ולפיכך ראש דע״ב הוא בחי׳ ראש הכולל דכללות ה׳ הפרצופין שבכל פרצוף, ולכן נבחן תמיד לבחי׳ יוד דהויה, הן בהויה הכוללת והן בהויה פרטיות עד לפרטי פרטיות.וכבר נתבאר סוד התחלקות כל ראש לשתי בחי׳: פנימיות וחיצוניות, שזווג הפנימי והוא העיקר, נמצא מקומו בנקבי עינים, וה״ס הזוהר, דאבא תיקן את עצמו כעין דו״נ, וזווג חיצוני בפה דאח״פ, וז״ס אבא הוציא את אימא לחוץ, כמ"ש בפמ"ס כאן אות ד'. ותדע, שבזה כל ההבחן מבין ע״ב לס״ג, שבאמת הם בחי׳ ראש א׳ הכולל ע״ס: שנק׳ גלגלתא ועינים ואח״פ, אמנם מכחעליית המ״ן נתחלקו לב׳ בחי׳: שמעינים ולמעלה נבחן לע״ב, ואח״פ נבחן לס״ג, אמנם הבחן הזה מקורו רק בראש הס״ג, שממנו מתחילה עליית המ״נ, דהיינו בה׳ ראשונה דכל הויה ולא ביוד דהויה, שה״ס ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, הקודמים לתיקון המ״ן.ולפיכך, אנו מוצאים תמיד בחיוב, בה׳ ראשונה דכל הויה, ג׳ בחי׳ בסוד ג׳ ההין, כי מתחילה אנו מבחינים כללות ה׳ ראשונה שה״ס פרצוף הס״ג כמו בשורשה בא״ק, אשר בחי׳ הראש והתוך שלה לא ירד למ״ן, כמ״ש לעיל, וה״ס ב׳ ההין הראשונות, ואח״כ אנו מבחינים בה בחי׳ הסוף, אשר נשתתף ונתחבר בנה״י דא״ק ועלה בסוד המ״ן כנ״ל, והוא הנק׳ ה׳ אחרונה מג׳ ההין הנ״ל. וכבר נתבאר אשר הוא העיקר הנרצה מסוד הויה דס״ג, להיותו שורש כל התיקונים.ודע, שג׳ ההין הנ״ל הנבחנים בה׳ ראשונה, המה ג׳ פרצופין שבראש הס״ג הפרטי הזה שנק׳ ה׳ ראשונה, והוא משום שנמשכת מס״ג דא״ק שמטרם עליית המ״ן. וכבר נתבאר שבסיבת המ״ן נחלק כל ראש לב׳ בחי׳: ראש, ותוך, וא״כ חלק הסוף דהויה דס״ג נגמר למעלה מחזה, שמנקבי עינים דראש הס״ג ולמעלה ה״ס הראש העיקרי, ואח״פ ה״ס התוך, ומפה עד החזה ה״ס הסוף, ונמצא שזה הסוף של עתה, עדיין אין לו שורש מחיבור המ״ן אצל ס״ג דא״ק, כי שם נבחן המקום הזה לבחי׳ תוך, ולתיקון זה יש בחי׳ זווג חיצוני, כנ״ל.וז״ס ג׳ הפרצופין, כי מעינים ולמעלה דס״ג נבחן לכתר הס״ג שהוא עיקר הראש, ואח״פ דס״ג נבחן לחו״ב ולראש ב׳, כי בשורשו בא״ק גם אח״פ בחי׳ ראש המה ולא תוך, וע״כ מכונה ו״ק של ראש וה׳ אמצעית דג׳ ההין. והפה ה״ס מלכות וה׳ אחרונה וה״ס ישסו״ת. ומפה ולמטה הוא בחי׳ מלכות, כלומר, בחי׳ התפשטות מלכות של ראש לגופא. והנה בכל אחד מג׳ הפרצופין האלו שבראש הס״ג יש בחי׳ רת״ס, אמנם אנו מדברים מהראשים, משום שהגופין מלובשים מכל עליון בתחתון שלו.ונמצינו למידים, אשר פרצוף הכתר ופרצוף או״א שבראש הס״ג, שהם ב׳ ההין הראשונות דג׳ ההין הנ״ל, אינם עוד בבחי׳ שורש לתיקונים דמ״ן, כי הראש דס״ג לא נתחבר בסוד המ״ן, והם שניהם בבחי׳ הראש, כנ״ל, אלא רק פרצוף הג׳ שה״ס הפה של ראש הס״ג שנק׳ ישסו״ת, הוא תחילת השורש לכל אותם התיקונים הנ״ל, והוא ה׳ אחרונה דג׳ ההין הנ״ל.אמנם הוא מתפשט בעצמו בסוד רת״ס: שמפה ולמעלה ה״ס א הראש דישסו״ת הזה, ומפה ולמטה, מתפשט הגוף בב׳ הבחי׳ תוך וסוף, שמפה עד החזה ה״ס התוך, ומחזה עד הטבור ה״ס הסוף ונה״י, ומאחר שנחלק על רת״ס, הרי הראש והתוך שלו נבחנים עוד לבחי׳ שורש המ״ן, ורק הסוף שלו לבדו דהיינו נה״י דישסו״ת המה המתלבשים בנאצל שנק׳ ז״א, אשר בשבילו כל אלו התיקונים נועדים, כמ״ש לפנינו בע״ה.וזה אמרו: כלל העולה, כי ה׳ ראשונה של השם הוא שם ס״ג א׳, כולל י״ס פנימיות וחיצוניות. פירוש, דה׳ ראשונה שבכל הויות שבעולמות, הוא שם ס״ג שלם, רצונו לומר שנמשך מקומתו שבא״ק, בבחי׳ רת״ס שלו בשלימות. וזה אמרו, שכולל י״ס פנימיות וחיצוניות. שזה תלוי בהתחברות ב׳ השורשים באצילות עה״ס, כמ״ש לעיל, שע״כ נמצאים בו ב׳ בחי׳ מצבים בקומת הרת״ס דע״ס ע״ש.וזה אמרו ונק׳ תבונה. כמ״ש לעיל אשר רק בחי׳ אח״פ דראש המה הנבחנים בבחי׳ הויה דס״ג, ולא מעינים ולמעלה, שהמה תמיד בחי׳ ע״ב בכל מקום שהם, ואפי׳ בבחי׳ תבונה שבתבונה. וע״כ בחי׳ מעינים ולמעלה בכל הראשים נק׳ בשם או״א וע״ב, ובחי׳ אח״פ בכל הראשים, נק׳ בשם ישסו״ת והויה דס״ג, והבן זה.וזה אמרו, ויש בה ג״ר הנק׳ בינה. והיינו כדאמרן, דכל בחי׳ מעינים ולמעלה מכונה בשם או״א עילאין, בסוד בחי׳ עליונה דס״ג שנק׳ בינה, ואהיה דיודין, כדברי הרב בתחילת הענף, עש״ה. ותדע, אשר בהבחן הפרצופין נק׳ בינה זו פרצוף הכתר שבהויה דס״ג הכולל, והיא הרמוזה בה׳ ראשונה, דג׳ ההין הנ״ל, כי מעינים ולמעלה הוא עיקר הראש שנק׳ תמיד כתר.ואומר, שיש בה ו״ק הנק׳ תבונה, והיינו בחי׳ אח״פ דראש הזה, שאינו ו״ק ממש דגופא, אלא בחי׳ ו״ק של ראש, כנ״ל. שה״ס פרצופי או״א שבהויה דס״ג הכולל, וה״ס ה׳ האמצעית דג׳ ההין, הנ״ל. ואומר, אשר מלכות שבה נק׳ ג״כ תבונה, והיינו סוד הפה בעצמו של ראש הזה, שבחי׳ ממטה למעלה שבפה עדיין נחשב לראש, וע״כ נק׳ תבונה, וה״ס פרצוף ישסו״ת שבהויה דס״ג הכולל, ובחי׳ ה׳ אחרונה שבג׳ ההין.וזה אמרו, וחיצוניות נה״י של המלכות הזו נקרא ג״כ תבונה. פירוש, שהמלכות הזו נבחנת לראש וגוף, שהראש הוא בחי׳ ממטה למעלה שבפה. והתפשטות הפה ממעלה למטה ה״ס הגוף כנודע. אשר מתחלק על החזה בסוד הסתכלות ב׳, שמחזה ולמעלה ה״ס התוך שנק׳ ז״א או חג״ת, ומחזה ולמטה ה״ס הסוף שנק׳מלכות ונוק׳ דז״א או נה״י. ואומר, אשר נה״י דמלכות, דהיינו בחי׳ הסוף, הוא המתלבש בסוד מוחין לז״א, אבל לא הראש והתוך דמלכות של ראש, שה״ס ראש ותוך דישסו״ת, כנ״ל, שהם לא נתחברו עוד בעצמם לענין המ״נ, כמו״ש לעיל עש״ה.והנה נתבאר, כשברצוננו לידע בחי׳ התלבשות הס״ג במוחין של הנאצל אשר נק׳ בכל מקום שהוא בשם ז״א, צריכים מקודם להבין סוד היוד דהויה הכוללת דבחי׳ ההיא שהם סוד ב׳ הפרצופין: גלגלתא וע״ב דאותה הבחי׳, שהם למעלה לגמרי מבחי׳ המ״ן ואינם אפילו בבחי׳ שורש. ואח״כ צריך להבין ה׳ ראשונה דהויה הכוללת דבחי׳ ההיא, וצריך להבחין בה משורשה שבא״ק ומהנוסף בה ע״י עליית המ״ן, ואז בהכרח אתה מבחין בה ג׳ ההין בסוד ג׳ פרצופין: כתר, או״א, וישסו״ת שבראש. שהרב מכנה אותם כאן, בינה א׳, וב׳ תבונות, ואז נמצא לנו ה׳ אחרונה דג׳ ההין דהיינו תבונה הב׳, אשר אח״כ מחלקים התבונה הב׳ ההיא בסוד רת״ס, וחלק הסוף שלה יורדת ונעשית מוחין וראש בנאצל שהוא ז״א, וע״כ נקראת ג״כ תבונה, כי הגם שהיתה בחי׳ נה״י דגופא אמנם בהתלבשותה בתחתון נעשית לראש ונק׳ תבונה. וענין חיצוניות הנה״י יתבאר לקמן.

שמפה ולמעלה ה"ס א' הראש דישסו"ת הזה, ומפה –

א' נראה שצריך להגיה תוך.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף טז / פנים מסבירות

אות יא

יא) ועתה נבאר סדר העליה מתחתון לעליון. וכבר ידעת שכל בחי׳ מרת״ס שבפרצוף נתקנו בב׳ מדרגות: ג״ר וו״ק, שהם נבחנים לעליון ותחתון בסיבת הרקיע המבדיל ביניהם. ובזה תבין שלא כל עה״ס דנה״י עולים לחג״ת למ״ן, כי כבר יש עליון ותחתון בע״ס דנה״י עצמם, ונודע שאין התחתון יכול לעלות לעלי עליון אלא רק לעליון שלו בלבד, דהיינו בדיוק לשורשו, שהרי כל תחתון הוא התפשטות עה״ס של המלכות דעליון, וע״כ יכול התחתון לעלות שם, משא״כ בעלי עליון שאין שורש התחתון נמצא שם וע"כ אינו יכול לעלות. גם כבר נתבאר שאין שום דבר יכול להגביה את עצמו למעלה ממקורו שמשם יצא, ולפיכך נמצא אשר בינה וזו״ן דפרצוף נה״י עלו למ״ן לכתר וחכמה שבנה״י, וכו״ח שבנה״י עלו למ״ן לבינה וזו״ן דפרצוף חג״ת, ובינה וזו״ן דפרצוף חג״ת עלו לכו״ח דחג״ת הזה, וכו״ח דחג״ת עלו למ״ן לבינה וזו"ן דפרצוף חב״ד, ובינה וזו"ן דפרצוף חב״ד עלו למ״ן לכתר וחכמה דחב״ד. וכל זה נעשה בפרצוף ס״ג בג׳ המדרגות רת״ס שלו שנעשו בזה לשש מכח שלש הפרסאות הנ״ל.

ועד״ז נעשה ענין מ״ן מפרצוף ס״ג הכולל לפרצוף ע״ב הכולל, וכן מסוף המדרגות עד רום המדרגות. באופן שכל תחתון עולה למקור יציאתו למ״ן ולא למעלה משם כמלא נימא, והיינו בדיוק למקום הפרסא שממעל לראשו. כלומר, לבחי׳ פה דראש שמשמה מתפשט בע״ס שלו ממעלה למטה. וכבר הארכנו בו בענפים הקודמים די באר.

ותבין עם האמור, אשר תחתון דכל מדרגה הנמצא מפרסא ולמטה נבחן לנהי״מ דעליון. והוא מטעם האמור לעיל אשר אחר שהעליון מתפשט בע״ס דראש מוכרח להתפשט ג״כ בב׳ זווגים: פנימי וחיצוני. כלומר לזווג בנקבי עינים דפרטיות ע״ס דראש ההוא ולזווג חיצוני בפה דפרטיות ע״ס דראש ההוא, ואשר התחתון אינו יוצא מנקבי עינים דעליון ממש אלא רק מפה דעליון, ונמצא בזה שיש בחי׳ ראש ותוך בראש דעליון עצמו. ונמצא הפה שירד וקיבל לבחי׳ טבור דעליון, כלומר בחי׳ מלכות דמלכות שה״ס הכלי של הסתכלות ב׳ שמשם ולמטה נמשכים ע״ס דנה״י ואור הנקבה לבד כמו שהארכנו בזה לעיל עש״ה. ולפיכך נמצא זה התחתון הנמצא תחת הפרסא הנבחנת לבחי׳ פה דראש העליון שירד לבחי׳ טבור דעליון, ויוצא התחתון בבחי׳ אור נקבה לבד, דהיינו הסוף ובחי׳ הסיום לבד, ולפיכך נק׳ נהי״מ של המדרגה שהוא השם של ע״ס דסוף.

באופן אשר מעטרה ולמעלה דפרצוף נה״י נבחן לראש ותוך, דהיינו מנקבי עינים ולמעלה בחינת ראש, ואזן חוטם פה שלו בבחינת תוך. וכל רו״ת אלו נמצאים מעטרת יסוד ולמעלה, ומעטרת יסוד ולמטה הוא בחי׳ הסוף שנק׳ נה״י דפרצוף הנה״י. ועד״ז בפרצוף חג״ת, שמפרסא ולמעלה יוצאים רו״ת בבחי׳ עינים ואח״פ, ומהפרסא ולמטה יוצאות ע״ס דסוף שנק׳ נהי״מ. ועד״ז בפרצוף חב״ד, אשר מעקימו דאודנין ולמעלה יוצאים ראש ותוך, דהיינו מעינים ולמעלה ואח״פ עד הפה. ומעקימו דאודנין ולמטה יוצאות ע״ס דסוף, דהיינו נהי״מ דפרצוף חב״ד.

אמנם צריך שתדקדק אשר הבחן זה הוא כלפי כללות המדרגה, דאז נבחן העליון שממעל לפרסא בבחי׳ רו״ת והתחתון שמפרסא ולמטה לסוף, אמנם כלפי התחתון עצמו יש לו ע״ס שלימות, כמ״ש לעיל אשר כל מה שיש בראש יש ג״כ בתוך וכל מה שיש בתוך יש ג״כ בסוף. וזכור את זה ולא תתבלבל בזה, שכן צריכים להבחין תמיד בכל פרצוף, דהיינו ע״פ מצבו בכללות המדרגה שאז נבחן לפי העליון, ועל פי מצבו עצמו שאז נבחן בע״ס שלימות, כלומר באותה הקומה אשר המלכות של ראש הלבישה את ע״ס של ראש באו״ח דידה. גם הבחן מיוחד ע״פ הכלים והבחן מיוחד ע״פ האורות כמ״ש לעיל.

ובאמור תבין סוד י״ג החלקים שמאריך בהם הרב בענף שלפנינו בסוד ואו שבגי׳ י״ג, כי ה״ס עליית מ"ן מתחתון לעליון שביארנו עד כה, כי עליון של כל מדרגה ה״ס ראש כמבואר היטב, וכל ראש נבחן לע״ס שלימות. אמנם התחתון היוצא מסוד הפרסא הרי שנבחן רק לנה״י, מטעם שפה של ראש קיבל לבחי׳ טבור כאמור לעיל. ולפיכך בעליית התחתון למ״ן בהיכל העליון, הרי שנמצאים בו בעת ההיא י״ג ספירות ביחד דהיינו: ע״ס דידיה וג׳ ספי׳ נה״י דפרצוף התחתון שעלה ונכלל בו בסוד המ״ן.

וענין י״ג ספירות אלו תחילת שרשם נעשה בנה״י דס״ג שירדו למטה מטבור דא״ק, ועלו מטבור ולמעלה למ"ן בסוד הפרסא כמבואר לעיל, דאז נכלל פרצוף החג״ת שלמעלה בי״ג ספירות, כי נתוספו לו שלש ספירות של פרצוף נה״י אשר מלמטה מטבור שעלו אצלו. ונודע שפרצוף חג״ת זה ה״ס ואו דהויה דס״ג הכולל כמו שנתבאר לעיל, ולפיכך נרמז ענין זה בגימטריא של ואו דס״ג, להורות שכאן הוא השורש לכל בחי׳ י״ג הספירות שבכל הפרצופין והבן היטב.

ובזה תבין מ״ש בע״ח שער מ' פרק ה׳ אשר רק הפנימית של התחתון עולה למ״ן ולא החיצונית של התחתון עש״ה. ותבין זה עם המתבאר, אשר לא כל עה״ס דנה״י עולים למ״ן למעלה מטבור, אלא רק בחי׳ הג״ר שבע״ס דנה״י שנק׳ כתר ואו״א. ולפיכך צריך מתחילה להבחין סוד הפרסא שבאמצע עה״ס דפרצוף הנה״י. ואז תדע אשר רק ג״ר שמעטרת יסוד ולמעלה המה הם העולים למ"ן לבינה וזו"ן דחג״ת, אבל לא החיצוניות דתחתון, דהיינו ממה שמעטרת יסוד ולמטה, ועד״ז בכלהו מדרגות. וזהו דכייל לן הרב, שלא כל התחתון עולה רק הפנימית שבתחתון דהיינו הראש שלו לבד, ובחי׳ הגוף שלו נשאר למטה ואינו יכול לעלות אלא שיש לו עליה לראשו עצמו כמ״ש לעיל.

ובזה תבין מ״ש הרב בענף ט״ו, אשר תיכף בעליית מ״ן נתקן האצילות, אמנם כדי שתוכל גם הבריאה לקבל האור הופרס תיקון הפרסא עש״ה. וצריך שתדע, אשר בחי׳ הראש שממעל לכל פרסא נק׳ בשם אצילות דמדרגה ההיא. והוא מטעם ששם היכל החכמה שמתחתיה הופרסה כל פרסא, והחכמה נק׳ תמיד בשם אצילות. ובחי׳ הגוף שמתחת כל פרסא, נק׳ בשם בריאה דאותה המדרגה, והטעם הוא כמ״ש לעיל אשר בינה וזו״ן יצאו מחוץ לראש דהמדרגה ההיא בסוד אבא הוציא את אימא לחוץ, וע״כ מוגדרים בינה וזו"ן אלו בשם בריאה שהוא מלשון חיצוניות, מלשון פוק תני לברא. ואלו השמות מוגדרים ביחוד על סוד הפרסא המבדיל בין מים העליונים זכרים וכו׳. ותדע, דהעליונים מוגדרים בשם אצילות, ומים תחתונים מוגדרים בשם בריאה. וז״ס מה שתרגם אונקלוס על ​בראשית ברא, בחוכמתא ברא. כלומר, דכל בריאה היא נמשכת מפה החכמה והבן זה.

וזה אמרו שתיכף עם עליית המ״ן נתקן האצילות. כלומר, הראשים דכלהו מדרגות, שהרי ניתוסף בהם ג׳ האורות של התחתונים בסוד י״ג. אמנם בחי׳ הבריאה דכלהו מדרגות נעשו ריקנים מאור, משום העליה דבינה וזו״ן דכל מדרגה לבחי׳ כתר וחכמה בסוד הראש, ונשאר הבריאה כלומר בינה וזו״ן בלי אור ועל זה הוצרך תיקון הפרסא. אמנם תבין הדברים אלו ע״ד שנתבאר לעיל, דכל מדרגה נבחנת לבחי׳ ראש כלפי התחתון שלו הנמצא מתחת הפרסא דאותה המדרגה, ויחד עם זה נחשב לבחי׳ גוף כלפי עליון דידיה. כמ״ש לעיל אשר ג״ר דנה״י נחשבים לבחי׳ ראש דפרצוף נה״י, ויחד עם זה נחשב לבחי׳ גוף דבינה וזו"ן דפרצוף חג״ת כי נמצא מתחת הפרסא שלהם וזכור זה היטב.

וע״פ זה נמצא שכל פרצוף פרטי נבחן לאצילות כלפי תחתון שלו, ובבחי׳ זו יש תוספת אור בסוד י״ג ספירות, אמנם בערך העליון שלו נבחן שהוא בריאה ובבחי׳ זו נסתלק האור. וטוב לזכור זה ע״פ גדר הנ״ל, אשר כלפי העליון הריהו נק׳ נה״י ובחי׳ סוף, וכלפי עצמו נבחן בע״ס ע״ש. ולפיכך תבין שבחי׳ נה״י שבו דהיינו במה שמצטרף לרת״ס דעליון זהו שנעלם ונסתלק, כי בבחי׳ זו הריהו נחשב לבריאה. אמנם בבחי׳ שנבחן לע״ס דהיינו ע״פ עצמו, הרי שניתוסף בו בחי׳ אור ההוא כי נכלל בי״ג ספירות מתוך שעלו אליו ג״ר דתחתון שלו, כנ״ל.

ובזה תבין סוד חיצוניות ופנימיות הנעשה בכל מדרגה, כי אין לך מדרגה שלא תהי׳ בסוד י״ג ספירות דהיינו בהוספת ג"ר דתחתון שעלו אליה, וג"ר אלו שעלו בסוד מ"ן המה נעשו שם לחיצוניות, ובחי׳ העצמות דבינה וזו"ן שנשארו שם אחר הסתלקות האור מהם שה״ס הנה״י שנתרוקנו שנקראו כלפי העליון בריאה, המה סוד הפנימיות המלובשת בתוך הג״ר דתחתון שעלו אליו. וה״ס השיתוף דמדה״ר בדין, אשר הפנימית וחיצונית תמים יחדיו בסוד נה״י דעליון, דהיינו בינה וזו"ן שמתחת הפרסא שנתחברו בכתר ואו״א דפרצוף נה״י שה״ס מעטרת יסוד ולמעלה דפרצוף נה״י, והם מלבישים הבינה וזו"ן שמתחת הפרסא דפרצוף חג״ת, באופן שנמצאים זה תוך זה ממש דהיינו נה״י דפרצוף חג״ת שה״ס בינה וזו״ן דשם בתוך ג״ר דפרצוף נה״י, דהיינו מעטרת יסוד ולמעלה, אשר בזה נכללים שניהם בסוד מים תחתונים נקבות העולים עד הפרסא ממש. ועליה זו היא מסיבת תיקון הפרסא באלכסונא כמ״ש לעיל, שה״ס זווג חיצוני דעליון עש״ה. ואז יורדים המ״ד דהיינו מים עליונים זכרים על נה״י אלו, וממילא מתפשטים מהארת הזווג הזה ב׳ פרצופין, דהיינו לנה״י דפרצוף חג״ת ולנה״י דכתר וחכמה דפרצוף נה״י, שהשתתפו שם בסוד חיצוניות לעליון כנ״ל. והנה חיצוניות זו אחר שנתפשטה לפרצוף שלם בבחי׳ נה״י שלמטה מטבור הנכלל בפרסא כבר אין לו מקום שם, ובהכרח שיורד לפנימיות התחתון דהיינו עד עטרת היסוד דפרצוף נה״י בסוד ראש, כנ״ל והבן היטב.

ואלה הם דברי הרב והבן ותראה איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימיות תחתון הימנו ע״ש. והיינו כדאמרן, שג״ר דפרצוף נה״י שכבר עלו למטה מפרסא דחג״ת ונעשו שם לחיצוניות דבינה וזו"ן שנק׳ ראש ועליון לפרצוף נה״י כנ״ל, הנה אח״כ כשירדו המיין דוכרין בסוד הזווג שעל הפרסא דאלכסונא כמפורש לעיל, הרי שירדו שוב מבחי׳ עליון ונעשו פנים אל הפנימית דתחתון, דהיינו מעטרת יסוד ולמעלה, שה״ס האצילות שכבר מתוקן מכח העליה לבד בבחי׳ פנים וראש לגוף שלהם עצמם בסוד י״ג ספירות כנ״ל, ועתה אחר הזווג שעל הפרסא ירדו שם אותם הג״ר שעלו מקודם ונעשה פנים בתוך הראש הזה, ובחי׳ אצילות שבהם שמקודם הזווג נעשו חיצוניות המלביש אותם.

וזה אמרו ואז החיצוניות הראשון שהיה מתחילה על פנימיות התחתון. כלומר דראש הזה דפרצוף נה״י כבר כלול בו ג״ר דתחתון דידיה שמעטרת יסוד למטה, אשר ג״ר דתחתון היו לחיצוניות שלו ע״ד שביארנו גבי למטה מפרסא דחג״ת ע״ש, ועתה אחר ביאת מוחין דג״ר מלאים אור מזווג הפרסא, ונעשה בכלים ההם לבחי׳ פנים, ובחי׳ י״ס דשם נעשה לחיצוניות, וא״כ אין עוד מקום לג״ר דתחתון לעמוד שם וע״כ יורד ומתלבש למטה ונעשה פנים לפנימיות התחתון הימנו ע״ד שנתבאר גבי חג״ת. וכן הוא בכל המדרגות אשר אותם ג׳ דתחתון הנוספים על י״ס העליון בסוד י״ג המה מתחברים במ״ן דזווג הפרסא, ואח״ז מוכרחים שוב להתפשט מהעליון ולהתלבש בפנימית ע״ס דראש התחתון מהם ונעשים שם לפנימית, ועה״ס דראש התחתון לחיצוניות והג' שנוספו יורדים לע״ס של תחתון שלהם, ועד״ז עד סוף כל המדרגות.

וזה אמרו באופן שאי אפשר להיות שם רק ב׳ בחי׳ לבד שהם פנימית א׳ וחיצוניות א׳. דהיינו כדאמרן, שהן בסוד העליה למ״ן והן בסוד הירידה בהתלבשות המוחין לא נמצא זולת ב׳ בחי', כי בסוד העליה כשנסתלק הפנימית מהפנים דתחתון, דהיינו בחי׳ נה״י שבהם ביחס העליון כמבואר לעיל שאז נמצא הפנים דתחתון בבחי׳ חיצוניות דהיינו רק בבחי׳ ע״ס שלהם עצמם, הרי אז עולים לשם ג״ר של היותר תחתון מהם ומלבישים עליהם ונעשים להם לחיצוניות בסוד י״ג, ועד״ז בכל המדרגות, הרי שיש בהם ב׳ בחי'. ועד״ז אחר הזווג, שבאים לכל תחתון המוחין מהעליון בסוד פנימיות, שאם היו נשארים שם הפו״ח הקדום בסוד י״ג, היו נמצאים ג׳ בחי׳ מלובשים זה בזה, דהיינו המוחין דעליון שנתלבשו בו ועה״ס הקודמות שנשארו אחר ההסתלקות אשר המוחין מתלבשים בפנימיותם, ועוד בחי׳ ג״ר דהיותר תחתון שנתחברו בו בזמן העליה. אמנם אינו כן, אלא אותו הג״ר עצמו יורדים שוב לפנים דתחתון הימנו, וא״כ לא נשאר בו אלא ב׳ בחי׳ פו״ח, שהם המוחין ועה״ס.

ובזה תבין מ״ש (באות כ"ב) וז״ל: גם תבין איך גם בפרצוף א׳ לבד יורדין מוחין מספירה זו לספירה זו, אלא שאין זה רק מכתר לחכמה ומחכמה לבינה ומבינה לת״ת ומת״ת למלכות עכ״ל והיינו כנ״ל, אשר ענין עליית המ״ן ותיקון הפרסא, נעשה בכל בחי׳ רת״ס דכל מדרגה, אלא שאומר שמבינה ואילך אין יותר מב׳ מדרגות דהיינו ת״ת ומלכות, אשר חג״ת נה״י כלולים בת״ת דהיינו שנק׳ ז״א, והמלכות ה״ס נוקבא דז״א, כמ״ש בענין ה׳ הפרצופין.

וזה שמסיים הרב בענף זה בביאור ענין עולם הבריאה וז״ל: ששה היכלות דבריאה הם ששה דרגין וכו׳ פירוש, עולם הבריאה נק׳ כסא הכבוד ושש מעלות לכסא ויש כסא עצמו וגם בחי׳ אדם הרוכב על הכסא. ותדע, שרק בחי׳ הראש דבריאה נק׳ כסא, משא״כ ו״ק דבריאה שהם בחי׳ הגוף דשם המה נקראים שש מעלות לכסא ולא כסא עצמו, וזה אמרו ו׳ היכלות דבריאה הם ו׳ דרגין כלומר שש מעלות בסוד המדרגות שדרך שם עולים אל הכסא. ואומר, אשר היכל השביעי העליון כולל ד׳ מוחין כחב״ד והם ד׳ רגלים, ובאלו ד׳ עליונות יש ד׳ מוחין בבחי׳ אורות ונשמת הבריאה והם נאצלות מי״ס דמלכות דאצילות. פירוש, היכל השביעי הוא כללות הראש דעולם הבריאה, וכבר ביארנו שיש להבחין בו ב׳ בחי׳: פנימיות וחיצוניות, אשר אחר הזווג דמ״ן ומ״ד בסוד הפרסא בעליון שלהם יורדים חיצוניות דעליון לפנים דתחתון ונעשו פנימיות בתוכם, שאז נחשבים האורות שירדו מהעליון בבחי׳ נהי״מ ובחי׳ הראש דבריאה עצמו, רצוני לומר מה שהיה בו מטרם ירידת האורות דחיצוניות דעליון המה מכונים ע״ס, כי המה היו מקודם בסוד י״ג ועתה שירדו להם חיצוניות דעליון לפנימיות שאז חוזרים ויורדים ג׳ הספירות דתחתון מהם אל היותר תחתון הימנם וע״כ חוזרים ונשארים רק בבחי׳ ע״ס ולא י״ג, אלא שעה״ס נעשו לחיצוניות ומלבושים על ד׳ אורות נהי״מ שירדו להם מהעליון בסוד מוחין. וזה שמבחין ביניהם ואומר, אשר בחי׳ הי״ס שבו מקודם ביאת המוחין הם נבחנים בבחי׳ ד׳ רגלים שבכסא, דהיינו חיצוניות לכסא ומדייק לומר אשר אלו ד׳ האורות כוללים י״ס. פירוש, החיצוניות דעליון שנעשה בהם למוחין ונתלבשו בפנימיות הי״ס הם הכסא עצמו, והוא שנקראת מלכות דעליון המתלבשת בתחתון ונעשה בתחתון דהיינו בחי׳ ראש, דכל ראש נק' כתר כנודע.

וכבר ידעת שיש ב׳ זווגים בראש: זווגא פנימי בגלגלתא ועינים וזווג חיצוני באח״פ, שה״ס ב׳ בחי׳ שבכתר: עתיק וא״א, כמ״ש בע״ח בתחילת שער אבי״ע שה״ס ניצוץ בורא וניצוץ נברא. פירוש, אצילות וראש נקרא בשם בורא וגוף שהוא התפשטות מלכות של ראש ממעלה למטה נק׳ בשם בריאה כמפורש לעיל, וסוד ב׳ הניצוצים הוא להורות שעיקר ההבחן שם הוא רק בבחי׳ האו״ח, שהאו״ח מוגדר בשם ניצוצין כנודע. וע״כ אומר שסוד עתיק שבכתר הוא עיקר הראש של הבריאה להיות או״ח שבו הוא ממטה למעלה בסוד ניצוץ בורא, כמ״ש לעיל דכל ממטה למעלה נק׳ ראש או כתר ובחי׳ ניצוץ בורא. אמנם אח״פ שבראש הבריאה נבחן לניצוץ נברא, כלומר שהמלכות היא שורשו ועה״ס מגיעות אליו ממעלה למטה, שה״ס גוף ולא ראש כנ״ל.

וכבר ידעת שיש ב' זווגים בראש: זווג א' פנימי –

א' הגמ"א. עיין עץ חיים שער מ' פרק ג' מענין ב' זווגים אלו פנימי וזווג חיצוני הנוהגים בכל עי"מ עיין שם היטב.

קכ"א

ט"ב כתב מעל הטור ע"ח שער ח' פרק ג'.

קל"א

ט"ב הג"ה * –

* בשם הרבי שליט"א, הג"ה זו בשם המהרח"ו ז"ל.

אות א

דברי הרב

א) א״ק כולל ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן בעצמותו וכל אחד מאלו הד' נכללו מארבעתן, ויוצאים ממנו ג״כ אורות לחוץ שהם ענפיו. והע״ב הוא במוחין דיליה נגד א״א ואבא דאצילות. ולעילא מגלגלתא דיליה יש בו דוגמא בחי׳ עתיק דאצילות וס״ג דיליה מאוזן ולמטה עד טבורו והוא כנגד בינה דאצילות. ומ״ה וב״ן דיליה מטבורא ולמטה כנגד זו״ן דאצילות.

פנים מאירות

א) א״ק כולל ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן וכו': כמ״ש הרב לעיל, אשר בא״ק יש הויה פנימאה שמכל אות שבו יוצאת הויה שלימה לחוץ. ומהיוד יוצאת הויה דמילוי ע״ב, ומה׳ ראשונה יוצאת הויה במילוי ס״ג, ומהו׳ הויה דמ״ה, ומה״ת הויה דב״ן, ע״ש.וזה אמרו כאן שא״ק כולל עסמ״ב בעצמותו. דהיינו בפרצוף הפנימי שבו שנק׳ פרצוף הכתר, שעסמ״ב אלו ה״ס הויה פנימאה הנ״ל, שמד׳ אותיותיו יוצאות ד׳ הויות עסמ״ב לחוץ. ולפיכך אומר שכולל עסמ״ב, כלומר שעסמ״ב עומדים להתפשט ולצאת לחוץ מכל אות דהויה שלו, ולפיכך נבחן בעצמו ג״כ אשר כל אות כוללת הויה שלימה.וכל אחד מאלו הד׳ נכללו מארבעתן: כי כל אחד ואחד מאלו ד׳ הויות דעסמ״ב שיצאו נבחן בחיוב שיש בו ג״כ הויה פנימאה, שמד׳ אותיותיו יוצאות ד׳ הויות עסמ״ב. כמ״ש בארוכה לעיל בענף ט' עש״ה.ויוצאים ממנו ג״כ אורות לחוץ שהם ענפיו: יש כאן ב׳ בחי׳ ענפים היוצאים לחוץ, בחי׳ א׳ מכונה: עצמות גידין בשר עור, שהמה ענפים ולבושים דעסמ״ב היוצאים לחוץ מפרצוף הפנימי הנק׳ מוחא. ובחי׳ השניה ה״ס שערות רישא ודיקנא, ושמתחת החזה ואצילי ידים וזקן התחתון, כמ״ש בפמ״ס בארוכה, שהמה בחי׳ הענפים היוצאים לחוץ מכל גוף פרצוף הנכלל ממוחא עצמות גידים בשר ועור, שהרי המה תלויים מחוץ לעור.והע״ב הוא במוחין דיליה ננד א״א ואבא דאצילות: *כמ״ש בענף ט׳ אשר פרצוף ע״ב דא״ק יוצא מפה דראש של פרצוף הפנימי ומשם מתחילה קומתו, ונמצא מלביש על הגוף דפרצוף הפנימי שנק׳ גלגלתא. וא״א דאצילות ה״ס אח״פ דראש הפרצוף הפנימי, אמנם מתלבש בראש דע״ב, להיות שלמעלה מגלגלתא א דא״ק אין שם בחי׳ כלי כלל ועיקר.ולפיכך אומר הרב אשר אבא דאצילות ה״ס הויה דע״ב, וא״א דאצילות שה״ס מחצית הכתר התחתון דהיינו אח״פ דכתר כנ״ל הם שניהם בחי׳ ע״ב, דהיינו כמבואר שאח״פ דכתר מתלבשים בראש הע״ב, גם נודע שא״א נוטל בחי׳ ע״ב דמ״ה החדש.ולעילא מגלגלתא דיליה יש בו דוגמא בחי' עתיק דאצילות: *והיינו הראש דפרצוף הפנימי, כמ״ש היטב בפמ״ס בענף ט׳, ומשם תבין אשר הראש דע״ס הראשונות דכל פרצוף פרטי ה״ס עתיק, שמפה שלו ולמטה דהיינו ע״ס דגוף הם נק' פרצוף גלגלתא, שהוא תחילת גילוי האו״ח דמלכות של ראש הפרצוף דע״ס ההם שבו מתגלים ענין הכלים, ולפיכך תחילת קומה דכל פרצוף מתחילה בגלגלתא, כי למעלה מזה אין בחי׳ כלי ניכר כלל.וס״ג דיליה מאזן ולמטה עד טבורו: וצריך שתזכור בכל ההמשך של הדרושים דא״ק שמטרם עולם התיקון, אשר כל המדובר בהם הוא על שם העתיד. כלומר, דאחר שנתקן עולם התיקון בסוד אבי״ע אז גם בעליונים מהם הושרשו אותם התיקונים בבחי׳ שורש להם, כדברי הרב לעיל בענף ה׳ וז״ל:כבר ידעת שאין בנו כח לעסוק קודם אצילות עשר ספירות ולא לדמות שום דמיון וצורה וכו' עש״ה. ונודע שבפרצופי א״ק לא היה בחי' אצילות עשר ספירות שפירושו עשרה כלים, כי שם ספירה יורה על כלי שהעצמות מלובשת בה בכל התיקונים הרצויים, כמ״ש הרב בכ״מ דאין לך ספירה שלא יהיה בה אבי״ע.וכבר נתבאר שהתיקונים דעשרה כלים הראויים להתלבשות העצמות מתחילים מאצילות עולם התיקון, וא״כ איך אפשר לדמות איזו צורה של ספירה ופרצוף, ומכש״כ שערות רישא ודיקנא שהמה באים ונתקנים מבירורי שביה״כ כנודע, אלא כל המדובר בפרצופי א״ק הכל על שם העתיד להיות. ורצה הרב להודיענו כל דבר בשורשו, משום שא״א להבין שום חכמה זולת הידיעות הראשונות ומכ״ש בחכמת האמת. לפיכך הוא מדבר בהם בכינויים דעולם התיקון וסמך עצמו על האזהרה הנזכרת וכל הזוכר לא יכשל. וע״ש בפנים מאירות ענף ה׳ אות א׳ ד״ה דרך משל.וזה אמרו, וס״ג דיליה מאזן ולמטה עד טבורו כנגד בינה דאצילות, עכ״ל. כלומר, אחר כך בעולם התיקון כשנתקנה בינה דאצילות אז תמצאנה מושרשת בא״ק מבחי׳ אזן ולמטה עד טבורו. וענין השרשה זאת מתחלת מעת עליית המ״ן לנקבי עינים, אשר מכוחו יצאו אח״פ לבר מרישא דע״ב ונעשה לרישא דס״ג, כמבואר בענפים הקודמים והכלל הזה נוהג בכל הראשים דכל הפרצופים עד לפרטי פרטיות, כמ״ש בענף ט״ז אשר מעינים ולמעלה דכל ראש נחשב לע״ב ומוחין וחכמה ויוד דהויה הכוללת, ובחי' אח״פ דכל ראש נחשב לס״ג וה׳ ראשונה דהויה הכוללת ובינה. גם נתבאר אשר ס״ג דא״ק זה המתחיל מאח״פ נשלם על הטבור, כמ״ש שם היטב ע״ש.ובאמור תבין שדברי הרב האמורים בזה הענף המה כוללים, כלומר דלא ירד כלל למצבים הפרטיים המשתנים בכל פרצוף, דהיינו על דרך פנימיות וחיצוניות והלבשתם המחולפת וכו' כמ״ש בענפים הקודמים, אלא להיפך שמדבר רק מהבחי׳ ההם השוים בכל הפרצופים. ומזה נשמע אשר בכל הפרצופים תהיה התחלת קומתם מגלגלתא, ולמעלה מגלגלתא אין מהם שום תפישא והשגה כלל ועיקר להיותו בחי׳ עתיק. גם מגלגלתא עד האזן נחשב לפנימיות בכל הפרצופין, כלומר שעצמותם אינה מתגלה כלל וכלל לחוץ זולת הארתם לבד שמתגלה, וזה ג״כ רק על ידי החיצוני המגולה, וחיצוני זה הוא הנק׳ בינה או ס״ג המושרש מאח״פ דכל פרצוף עד הטבור שבו, ועד״ז תקיש לכל המתבאר בהמשך ענף זה. וידיעה זו היא היישרה מצויינת להבין עמה כל השינויים והחילופים שבין פרצוף לפרצוף כמ״ש בפרצופי אבי״ע, כי סוף כל סוף אינם זזים מהחוקים הראשונים האלו.ומ״ה וב"ן דיליה מטבורא ולמטה כנגד זו״ן דאצילות: גם זה תבין ע״פ המתבאר לעיל אשר נוהג בכלהו פרצופים מראש האצילות עד סוף העשיה, שמטבורו ולמטה דכל אחד ואחד שולטים בו כל החוקים הנוהגים במ״ה וב״ן, והבן מאד.

ואבא דאצילות: * כמ"ש בענף ט' –

* כי א"א הוא ע"ב דמ"ה. ואבא הוא ע"ב דב"ן

מגלגלתא א' דא"ק –

א' מגלגלתא פירוש פרצוף גלגלתא מתחיל ההיכר שלו מפה ולמטה דאותו פרצוף. נמצא שהע"ב המלביש מפה ולמטה דגלגלתא זהו מבחינת גלגלתא דראש הפרצוף. וזה עוד לא נבחן לגלגלתא מסיבת שאין גלוי אלא גלגלתא דפרצוף גלגלתא מתחילים לדבר מפה ולמטה.

בחי' עתיק דאצילות: * והיינו –

* דהיינו קומת כתר.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף כא / דברי הרב - פנים מאירות

אות ב

דברי הרב

ב) והנה על דרך זה שבפנימיותו כן הוא באורות שיוצאים ממנו שהם ענפיו כנזכר, כי שערות ראשו כנגד ענפי ע״ב, ושערות דיקנא הם מאח״פ כנגד ענפי ס״ג שבהם כלולים או״א, שבין שניהם לקחו בינה דמ״ה אחר התיקון, שהוא שם ס״ג הכולל שניהם, והם נכללים במזלא דדיקנא דא״א, והבן זה מאוד כי כן הוא כאן, ואז עדיין היה מתפשט ס״ג עד רגלי א״ק.

פנים מאירות

ב) כי שערות ראשו כנגד ענפי ע״ב וכו': וכבר הודיענו אשר א״א דאצילות ה״ס* ע״ב, וענין א״א דאצילות ה״ס חצי כתר התחתון*, שה״ס אח״פ דכתר ובחי׳ אמצעי בין א״ס שה״ס חצי העליון דכתר שנק׳ עתיק ובין ד׳ הפרצופין עסמ״ב. וכבר ידעת שזה נוהג בכל הפרצופים עד לפרטי פרטם, גם ענין האמצעי שה״ס האח״פ שיוצאים המתבאר בסוד הכתר נוהג ג״כ בעסמ״ב, כדברי הרב בע״ח בשער אבי״ע וכמ"ש בפמ"ס כאן. גם נתבאר לעיל שיש ב׳ בחי׳ של אח״פ היוצאים: הא׳ הוא האמצעיים שישנם בגוף דהיינו בין כאו״א מגעסמ״ב שבו, שהוא העושה בכל פרצוף ומחלק אותו על י״ב פרצופים, ויש ג״כ בחי׳ ב׳ של אח״פ היוצאים לבר מכל ה״פ שבגופא. והם הם סוד ד׳ פרצופים שבשערות.והענין כמ״ש בפמ״ס כאן, שב׳ השורשים שבא״ק שולטים בכל פרצוף, אמנם שורש הא׳ שבא״ק דהיינו מטרם תיקון המ״ן הוא עיקר בנינו דהפרצוף, וע״כ גם סוד הפרצופים האמצעיים הנ״ל מתלבשים באותם הכלים ממש הנמשכים משורש הא׳ שבא״ק, אמנם גם בשורש הב׳ שיצאו מכח צמצום נה״י ועליית המ״ן נמשכו עמו ג״כ בחי׳ כלים. ותדע שהכלים ההם הם נקראים בכל מקום שערות.וצריך להבחין בהם ב׳ עיקרים: א׳ שהם גבוהים משורשם מבחי׳ הכלים דגוף שעליו תלויים, ב׳ שהמה רק בחי׳ זו״ן דכלים ונמנעים לעולם מבחי׳ ג״ר.והענין כמ״ש לעיל שהמה בחי׳ אח״פ האלו ששורשם ותחילתם הוא הזווג שבנקבי העינים, דהיינו הנק׳ שורש הב׳, ואין להם מקור ואחיזה כלל בשורש הקדום לעליית המ״ן. וכבר ידעת שהזווג נעשה בע״ב ס״ג דגלגלתא, כלומר בבחי׳ החכמה דראש הפנימי והבן היטב. והנה נבחן משום זה אשר אח״פ דראש הפנימי יצאו לחוץ מבחי׳ ראש וקבלו לבחי׳ גופא, שערכו כלפי הראש בבחי׳ זו״ן לבד, כלומר בחי׳ תוך דגופא שיש בו כבר ענין גילוי כלים, שהרי המלכות שבנקבי העינים והאו״ח שממעלה למטה הוא שורשו, כנ״ל בענפים הקודמים ע״ש.אמנם הכלים האלו ודאי שאין להם שום מקום כלל ועיקר בראש הפנימי, כמו שידעת שמכח שורש הא' אין שם אפי' הכר דבחי' כלים, ולכן ירדו לבחי' פרצוף גלגלתא שה״ס גופא דראש הפנימי.וידעת שפרצוף הגלגלתא נעלם ומתלבש כולו בפרצוף ע״ב, וכל המושרש בגלגלתא אינו מתגלה זולת ע״י החיצון שלה שנק' ע״ב ומוחין שה״ס א״א דאצילות עש״ה. ולפיכך המה יוצאים ומתגלים בסוד או״ח שממטה למעלה.והוא משום דב' בחי' כלים שה״ס או״חאנו מוצאים באח״פ דכתר שלמעלה מגלגלתא, א' הוא או״ח שממלכות דחכמה היורד מלמעלה למטה והאו״ח הזה שייך כולו לא״א, להיותו בבחי' גילוי כלים המיוחס לע״ב, אמנם יחד עם זה נוהג זווג חיצוני ממלכות ופה דכתר ולמעלה הנק' גלגלתא, דהיינו מכח שורש הקדום, ונמצא בחי' או״ח זה שמושרש ג״כ ומחובר יחד עם האו״ח למטה, ע״ד שאומר הרב גבי אור היוצא דרך עינים, אשר מתערב בהכרח עם הסתכלות עינים באח״פ עש״ה. והנה זה החלק שיש באו״ח דמוחין אין לו שום מקום להשאר שם במוחין, כי אין להם התחלה ומקור בע״ב שמצד שורש הא', כי שורשם מאו״ח דאח״פ שמגלגלתא ולמעלה, וע״כ בהכרח שיוצאים מחוץ למוחין ולמעלה דרך הנקבים שבגלגלתא.והנה מתבאר עיקר הא' אשר שורש השערות המה תמיד גבוהים מן הכלי שעליו תלויים, כי הגלגלתא הוא בחי' או״ח היורד מהמלכות דראש הפנימי מלמעלה למטה, דע״כ יש בה גילוי כלים וע״כ מתלבשת בע״ב, אמנם השערות התלויים עד הגלגלתא המה האו״ח העולה ממלכות דראש הפנימי ממטה למעלה, אשר אין לה עוד היחס דגילוי כלים וע״כ אינה יכולה להתלבש בע״ב כמו הגלגלתא, אלא צומחות ועולות ממטה למעלה על הגלגלתא כאמור והבן מאד.אמנם משום זה אין בהם לעולם מבחי' ג״ר דכלים, כי כל ענין ג״רדע״ס מתיקון מ"ן ואילך, אינם בתחילת אצילותם, כי אז המה בבחי' הקטנות, דהיינו אור דו״ק בכלים דג״ר, כמו שנתבאר לעיל בדף רמ״ה בפמ״א ד״ה ובזה עש״ה אשר כל ענין הג״ר הוא מכח שאחורים דחב״ד נמצאים בפרצוף מתחילת אצילותו ע״כ שבים להיות פנים, עש״ה. והנה זה נמצא בבנין הגוף עצמו שמגלגלתא ולמטה, כי יש שם אחורים דג״ר מצד שורש הא', משא״כ בשערות שהכלים שלהם אין להם שום יחס לגלגלתא, וא״כ אין בהם רק מבחי׳ מה שיש בגוף מכח אור הפנים לבד, דהיינו רק בחי׳ זו״ן וו״ק לבד, כמ״ש בפמ״ס ענף י״ג, אשר מכח חסרון בינה וזו״ן דכלים אין באור הפנים רק זו״ן לבד עש״ה. והנה נתבאר לך עיקר הב׳, אשר אין בשערות רק בחי' זו״ן לבד.גם נתבאר אשר כל בחי' אח״פ דראש הפנימי בהכרח שמתלבשים בראש דע״ב המתחיל מגולגלתא ולמטה, כי אין שם למעלה מגולגלתא שום ענין כלי להאחז שם, דע״כ כולל הרב א״א דאצילות ואבא דאצילות ביחד ושניהם כנגד ע״ב דא״ק שהם המוחין, כאמור לעיל עש״ה. ובזה תבין שגם השערות הנ״ל שה״ס האו״ח שממטה למעלה דאח״פ אלו בהכרח שגם הם מתחילים לצאת מן ע״ב שבגולגלתא, דהיינו המוחין, שמשם צומחות ועולות בסוד או״ח. וזה אמרו, ששערות ראשו הם כנגד ענפי ע״ב, דהיינו כדאמרן, אשר שורש השערות נמצא במוחין, ומשם הן בוקעות לגלגלתא ממטה למעלה ומלבישים לגלגלתא מלמעלה בחוץ כמבואר.ושערות דיקנא הם מאח״פ כנגד ענפי ס״ג וכו': כבר נתבאר שראש ס״ג מתחיל מאזן ולמטה, גם נתבאר שענין אח״פ היוצאים לחוץ וענין ירידתם לתחתון נוהג בכל ראש וראש מפרטי הפרצופין. ובזה תבין שסוד שערות דיקנא הם ממש כמו שנתבאר בשערות רישא, שה״ס האו״ח הכלול באח״פ דראש העליון ממטה למעלה, אלא ששערות דיקנא נמשכים מבחי׳ ראש דע״ב עצמו ולא מראש הפנימי, וא״כ המה מתאחזים בראש הס״ג וגם שם צומחות ממטה למעלה, כלומר, מבפנים לחוץ כמו שיתבאר במקומו באורך.

וכבר הודיענו אשר א"א דאצילות ה"ס * ע"ב –

* היינו ע"ב דמ"ה.

וענין א"א דאצילות, ה"ס חצי כתר התחתון * –

* דב"ן.

עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף כב / פנים מסבירות

אות א

תוכן

א) ועתה נבאר ענין שביה״כ שקרה בכל ז״ת דה' הנקודות ואפי' בז״ת דעתיק, מה שהרחיב הרב בביאורם בענף הקודם. וכבר נתבאר לעיל בפמ״ס בענף י׳ אות ג׳ אשר כל המדובר בע״ס דנקודים אינם בעסמ״ב החיצונים דב"ן, זולת בראש וגוף דפרצוף הפנימי דב"ן, שמתחילה יצאו ע״ס דראש בקומה שוה עד הכתר דכתר שנק' כח"ב זו"ן, ואפי' הנוקבא שבראש ג״כ קומתה שוה עד הכתר כמ״ש שם, והם נתקיימו. ואח"כ היתה המלכות שבראש צריכה להתפשט לע״ס כחבזו״ן דבחי' הגוף בסוד הסתכלות ב׳, והמה שנשברו. והוא משום שלא היה בהם בחי' תיקון קוים, שענין תיקון קוים לא נמשך רק עד הפה של הנקודים, דהיינו המלכות דראש כנ״ל בענפים הקודמים.

וכבר ידעת שהגוף דפרצוף הפנימי נק' גלגלתא, אשר מפרצוף הגלגלתא הזה נמשכות ויוצאות ד׳ המדרגות ע״ב ס"ג מ״ה וב"ן ומלבישות עליו מראשו עד סיומו. ולפיכך תבין בבירור אשר אלו ד׳ המדרגות עסמ״ב לא נגלו כלל בע״ס דנקודים, כי פרצוף הגלגלתא בעצמו לא היה לו תיקון קוין לבנינו עצמו, ומכ"ש שלא היה בו כח להוציא התולדות שלו שהם עסמ״ב כדברי הרב שם בענף י׳ עש״ה.

ונמצינו למדים אשר השבירה היתה בעיקר רק בז״ת דעתיק, דהיינו הנק' פרצוף גלגלתא, אמנם א״א או״א וזו״ן בהכרח שהם כלולים בפרצוף גלגלתא, להיותם עתידים לצאת ממנו בסוד ד׳ המדרגות עסמ״ב, כמו שאומר שם הרב להדיא (בענף י׳ אות כ׳) וז״ל: והנה ג׳ אורות שבתוך אלו הנקודות הראשונים הם מתפשטים ומוציאים עד חשבון י׳, והם בחי׳ י׳ ספירות דעתיק, והנה הז׳ נקודות הנשארים מהי׳ נקודות הראשונים הם סוד א״א ואו״א וזו״ן וכו׳ עכ״ל. הרי שמבואר להדיא אשר בז״ת אלו שנשברו כלולים שם א״א או״א וזו״ן, באופן שלא יצא כי אם ג"ר דעתיק, ושאר עסמ״ב שהם או״א וזו"ן לא יצאו כלל, משום שלא היה תיקון קוים בגלגלתא, ולפיכך נשארו כלולים בגלגלתא ונחשבים בכלל שביה״כ כמ״ש היטב בענפים הבאים בע״ה.

והנה לפי האמור צריך להבין היטב דברי הרב בענף הקודם שאומר אשר בכל ה' הנקודות קרה מקרה שביה״כ, אשר ג״ר דכל נקודה נתקיימו וז״ת שבכל נקודה נשברו, שהוא תמוה וסותר לכאורה דבריו הנ״ל שבענף י׳, שאומר להדיא שלא יצא אלא ג״ר וז״ת דעתיק כנ״ל. ומלבד זה איך אפשר להאמר שיצאו עסמ"ב כאן, אם ז״ת דעתיק בעצמו לא יכלו לצאת בבחי' הזווג, כי לא היה שם תיקון קוים שה"ס המתקלא והזווג כנודע.

והענין תבין עם המתבאר בענפים הקודמים, אשר אלו ה' הנקודות שיצאו מהעינים יצאו רק בבחי' הכלים לבד, ואחר כך נמשכו להם האורות מיסוד א״ק, כדברי הרב לעיל בענף י״ח עש״ה ובפמ״ס. ולא עוד, כי גם הכלים הנמשכים מאור העינים, לא יצאו בבחי׳ כלים שלימים אלא רק בבחי׳ נקודות, כלומר אותם הנקודות והמ"ן אשר אח"כ בביאת האורות מיסוד דא״ק יהיו ראויים לזווג, ואז יושלמו הכלים בכל בחינתם הכלול בהם כמו שמדייק הרב לבאר בענף י״א אות ח׳ וז״ל: והנה כל נקודה ונקודה מהם צריך שתהיה כלולה מיוד נקודות פרטיות * שבה, כדי שיעשו אח״כ כל אחד מהם בחי׳ פרצוף אחד כלול מי״ס וכו׳ עכ״ל עש״ה. והנך רואה שאפילו בג״ר דנקודים עדיין אין כלל בחי׳ י״ס בכל נקודה מהם, שעדיין אין בהם בחי' פרצוף כלל, אלא רק בחי' המ"ן שאח״כ כשיגיע אליהם האור מנה״י דא״ק, אז הג״ר יהיו ראויים להוציא י״ס מכל נקודה ונקודה שבהם, והיינו משום שיש בהם סוד תיקון הקוין, אמנם ב' נקודות התחתונות שהם הז״ת אינם ראויים להוציא י״ס מכל נקודה שבהם, והוא משום חסרון תיקון קוים כנ״ל.

והנה אח״כ כשהגיע אליהם האור דנה״י דא״ק, אז נעשה בהם הזיווג ויצאו ע״ס דראש שנק' כח״ב זו"ן בקומה שוה עד הכתר, ואז נמצא שכל נקודה ונקודה מאלו ה' נקודות שיצאו מעינים נתפשטו לי״ס דהיינו עד קומת כתר, והוא רק בסוד ע״ס דראש דהיינו מפה דראש ולמעלה, אמנם אח״כ כשהמלכות של ראש נתפשטה ממעלה למטה בסוד הסתכלות ב' כדי להוציא ע״ס דגופא, אז נשברו הכלים ונסתלקו האורות כנודע.

אמנם תדע אשר אלו ע״ס דראש, שהם ה׳ הנקודות כח״ב זו"ן המלבישים זה לזה בקומה שוה, יש עדיין להבחין בהם בחי׳ ג' ראשים זה למטה מזה, שכבר הטבנו לבאר ענינם בענפים הקודמים, שהמה נק' כתר חכמה בינה אשר בכל אחד מג' ראשים אלו יש בו ע״ס שקומתם שוה. וענין התחלקות זו כבר ידעת שהוא מכח התחלקות כל ראש לשנים מעינים ולמעלה וסוד אח״פ. ועיקר הראש שנקרא כתר המה עה״ס שמעינים ולמעלה, אמנם אח״פ דראש הנקודים המה נק' חו"ב, וגם המה מתחלקים לב' ראשים בסוד זווג פנימי וזווג חיצוני. שזווג הפנימי נק' או״א עילאין או אבא או חכמה, וע"ס דזווג חיצוני נק' ישסו״ת או אימא או בינה כמו שהארכנו באלה לעיל עש״ה. וזהו שאמרנו אשר אלו ע״ס דראש הנקודים הנק' כח״ב זו״ן המלבישים זה לזה בקומה שוה, נמצא עוד כל נקודה ונקודה מהם שנבחנת בסוד ג׳ ראשים: ראש הכתר ראש החכמה ראש הבינה, והיינו בהבחן דזיווג פנימי וחיצוני כאמור.

ובזה תבין היטב דברי הרב (בענף כ"א אות ל׳), דע״כ מחלק עה״ס דנקודים על ב' בחי׳, אשר בג״ר אומר שג״ר שלהם נתקיימו וז״ת שבהם נשברו, ובזו"ן אומר שנשבר כולו בין בפרטות ובין בכללות וז״ל: נמצא כי בין בג׳ נקודות הראשונות דכללות דב״ן ובין בב׳ נקודות אחרונות בכולם היה השבירה שוה. ויש הפרש כי בג׳ נקודות הראשונות יצאו גם הג״ר שבכל נקודה ונקודה ולא נשברו, אך ב׳ הנקודות התחתונות שהם כללות ז׳ מלכים לא יצאו ג״ר שבהם וכו׳ עכ״ל. והיינו כדאמרן אשר ענין ג׳ נקודות הראשונות שיצאו בג״ר וז״ת, הם בחי' ג' הראשים כתר חו״ב וישסו״ת שנק' ג״כ כח״ב, ובחי' הגוף דכל אחד ואחד מג' ראשים אלו נשבר. אמנם בחי' הראש דכאו״א נתקיים ודאי, שהרי כל ג' הראשים האלה נמצאים מבחי' הפה דכללות עה״ס דנקודים ולמעלה, אשר יש שם תיקון קוים, אמנם בחי' הז"ת שלהם שהוא מבחי' פה ולמטה דבאו״א מג' הראשים הנ״ל, כבר אין שם תיקון קוים וע״כ נשברו.

וזה שמדייק ואומר אך ב׳ הנקודות התחתונות שהם כללות ז' מלכים לא יצאו ג״ר שבהם עכ״ל. דהיינו שהם כללות הגוף דנקודים שמפה דנקודים ולמטה, אשר כללות ג' הראשים נחשבים להם כמו ראש אחד, ולפיכך לא יכלו הג״ר שלהם לצאת מחוסר תיקון קוין, כי אם היה בז' תחתונות תיקון קוים היו אותם ג' הראשים שישנם בראש מתגלים ג״כ בבחי' הגוף, שמפה דכללות הנקודים ולמטה. אשר המלכות שה״ס הפה של ראש מגלה בגוף כל מה שמלבשת בראש. וע״כ מתוך שמלכות של ראש מלבשתם עד הכתר עליון, נמצאת קומתה שוה כמו כל ג' הראשים הנ״ל, וע״כ היתה צריכה להתפשט בגוף ג״כ בבחי' ג' ראשים כח״ב, אמנם לא יכלה להתפשט משום החסרון דתיקון קוים וע״כ נשברו. ומבואר היטב אשר ב' הנקודות התחתונות שהם מפה של ראש דכללות עה״ס דנקודים ולמטה, לא יצאו ג' הראשים שלהם כלל, כי לא היה בהם זווג דתיקון קוים, כאמור.

והנה נתבאר שבאמת לא יצא כאן אלא ראש וגוף הפנימי דפרצוף ב"ן, דהיינו ג״ר וז"ת דעתיק דב"ן כדברי הרב לעיל בענף י׳ אשר הראש דעתיק בעצמו נבחן לג' ראשים כח״ב או כתר או״א עי' וישסו״ת והם הג״ר שנתקיימו. והגוף דבאו״א מג' ראשים אלו ג״כ נשברו, והיינו דוקא בכמות שמלובשים מפה ולמטה. אמנם הגוף דעתיק דהיינו מבחי' גלגלתא ולמטה דפרצוף ב"ן הזה כולו נשבר, שלא היה בו שום זווג דתיקון קוים.

ומה שאומר הרב אשר בב' הנקודות התחתונות לא יצאו ג״ר שלהם, נמצינו למדים אשר בגמר התיקון גם המה עתידים לקנות הג״ר שלהם דהיינו ג' הראשים, והיינו מכח השפעת המלכות של כללות הראש דנקודים והבן זה היטב.

ולכאורה יש להקשות על מה דכתוב ומפורש כאן שבב' הנקודות התחתונות לא יצאו הג״ר, ממ״ש בספר מבו״ש ש״ב ח״ג פ״ו וז״ל: ונמצא כי מלבד מה שביארנו בשער הזה בענין השבעה מלכים בדרך כללות בי״ס השרשיות, הנה גם בכל פרצוף ופרצוף מאלו ה׳ פרצופין, אחר כל ג׳ ספירות הראשונות דפרצוף ההוא, היה בו ענין השבעה מלכים עכ״ל. א״כ מבואר אשר גם בב' פרצופין האחרונים שהם זו"ן יצאו הג״ר שלהם ולא נשברו. ומצאתי קושיא זו בספר השמש להאלקי הרש״ש ז״ל בע״ח ש״ט פ״ו. ומתוך זה אומר שהרח״ו ז״ל חזר בו.

ובדברינו הנ״ל אנו מוצאים אלו ואלו דא״ח, כי שם במבו״ש אין המדובר מבחי, ג' הראשים הנ״ל שיצאו זה למטה מזה, אלא מבחי' הה' נקודות כח״ב זו״ן דראש שיצאו ממטה למעלה, אשר אלו ה״פ יוצאים באמת ע״י הזווג דמ״ן בבת אחת בסוד הסת״א בנודע. ואח״כ מתפשטת המלכות של ראש לבחי' ע״ס דגופא, שה״ס ב' הנקודות התחתונות, שהם כללות הז' מלכים שנק' זו"ן או גופא דכללות הנקודות, והגוף הזה מיוחס בעיקר אל גופא דעתיק כנ״ל בענף י׳. אמנם יש בו כללות ה״פ אלו א״א ואו״א וזו״ן, כדברי הרב שם, וכללות ה״פ אלו כולם נשברו כמ״ש שם, והמה נק' ה' בחי' ז״ת של ה' בחי' ג״ר דה״פ, באופן שכללות ע״ס דראש הנקודים ה״ס ה' בחי' ג״ר דא״א או״א וזו״ן, וכללות ז״ת דגוף הנקודים הם ה' בחי' ז״ת דא״א או״א וזו״ן, כדברי הרב המפורשים היטב לעיל בענף י'. ועליהם אומר הרב במבו״ש הנ״ל אשר בכל פרצוף ופרצוף מה״פ אחר שיצאו הג״ר היה בו ענין הז' מלכים, והזו״ן שבראש שקומתם עד הכתר, הם שנחשבים כאן לג״ר דז״א.והבן היטב.

אמנם כאן הוא מדבר בג' ראשים היוצאים בזה אחר זה, כי בפירוש אומר שמתחילה יצא הכתר בג״ר וז״ת ואח״כ החכמה בג״ר וז״ת וכו', וא״כ בהכרח שאינו מדבר מאותם ה״פ שקומתם שוה, להיות שהמה יוצאים בבת אחת ע״י האו״ח העולה מהמלכות ממטה למעלה, ומשוה לקומתם דכל ה' הפרצופין כח״ב זו״ן לקומת כתר, וא״כ המה יוצאים בבת אחת, ומהם אינו עוסק כאן כלל, זולת מג' הראשים היוצאים זה למטה מזה, אשר ההבחן שלהם אינו כלל ע״פ עה״ס דכח״ב זו״ן, אלא ע״פ ב' הזווגים פנימי וחיצוני, שבזה יש באותם ה״פ כח״ב זו״ן דראש ג' פעמים ע״ס כנ״ל. והגוף שמפה ולמטה שאין שם זווג דתיקון קוים, ודאי שלא היה שם בחי' ג״ר כלל, כי אפי' הו״ק נשברו משום שלא היה שם זווג, וזה פשוט.

ונחזור לענינינו לבאר דברי הרב בענין ביטול אחורים דאו״א, שכבר התחלנו בביאורם בענף כ' ע״ש. אמנם כדי להבין דבריו שבענף שלפנינו אשר רחבים מני ים, צריך אני להרחיב ביותר בהבנת הכותל דאב״א וענין חזרתם לפב״פ.

וז"ל הרב שם (בענף כ״ב אות ב׳) והנה בהיותם אב״א אין לזו"ן רק כותל א׳ לשניהם, וכותל א' לבד מפסיק בין שניהם ומשתמשים בכותל א׳, חצי כותל לז״א וחצי כותל לנוק׳, וכאשר אדם החזירם פב״פ ע״י מצות ומעשים הטובים, אז נגמר ונשלם אחור א׳ שלם לז״א ואחור א׳ שלם לנוק׳ וכו׳, כי אין יוצא מיסוד הבינה אלא חו״ג שמן החו״ב דז״א אינו יוצא רק הארה בעלמא וכו׳ עכ״ל עש״ה.

וכדי להבין הדברים האלו על בוריין צריך שתזכור היטב כל מה שביארנו בפמ״ס שם, בענין דכר ונוקבא שנשרשו בב' הפרצופין פנימי וחיצון דב"ן, שיצאו מכח עליית המ"ן.כי עתה יבואו השלמתם של הדברים בע״ה.

ובמתבאר שם תבין היטב מה שז״א מוגדר בדברי הרב תמיד בבחי' חג״ת, ונוק׳ בבחי' נה״י. וכן בביאור ע״ס השורשיות של א״א, אומר שחג״ת דא״א המה ג' רישין דז״א, ונה״י דא״א המה ג' רישין דנוקבא, עש״ה. והנה נתבאר שם, אשר הן פרצוף הפנימי דב"ן שהוא שורש ז״א והן פרצוף החיצון שהוא שורש הנוקבא, הם שניהם רק מבחי' למטה מטבור דא״ק, וא״כ המה רק בחי' נה״י דע״ס השורשיות, אלא שהפנימי נמשך ועולה לאח״פ דחג״ת דא״ק עד למטה מעינים דפרצוף החג״ת, אמנם החיצון שהוא שורש הנוקבא אינו זז ממקומו עש״ה.

ומתוך העליה הזו דפרצוף הפנימי, בזמן צמצום נה״י דא״ק אל חג״ת דא״ק, קנה לתוכו בחי' החג״ת דע״ס השורשיות, וע״כ נבחן כל דבר שיש לו גם בחי' חג״ת משורשו. אמנם הנוקבא ששורשה מב"ן החיצון אשר מעולם אינו יכול להתעלות למעלה מטבור ע״כ אין לה כלל בחי' חג״ת משורשה, אשר משום זה נבחנת כל נוק' שאין לה רק נה״י לבד משורשה, וזכור זאת לכל המקומות והבן היטב.

וכבר ידעת שמכח עליית המ"ן לנקבי עינים, נעשה צד אחור וצד פנים בכל פרצוף, משום שמכח שורש הא' הקדום למ"ן נמצא בכל פרצוף רת״ס בשלימות, והמה סוד עה״ס בבחי' הכלים דכל פרצוף. אמנם האורות וגם התיקונים דכלים אינם נמשכים אלא משורש הב' דהיינו מבחי' אור העינים והמה אינם מאירים בסוף של הפרצוף, כי כל רת״ס דאור העינים נשלמים למעלה מטבור, משום שע״ס דראש נבחנים מעינים ולמעלה וע״ס דתוך נבחנים באח״פ וע״ס דסיום וסוף נבחנים מפה עד הטבור.

ולפיכך נמצא בתוך דכל פרצוף שיש בו אחורים של הראש, כי אח״פ שנעשו לבחי' תוך מצד האור דשורש הב׳, דהיינו מאור העינים שע״י מ"ן, הרי המה בחי' כלים דראש ממש מצד שורש הא' אלא שאינם מאירים. ועד״ז בסוף דכל פרצוף יש בו בחי' אחוריים של התוך, כי מפה עד הטבור שנעשה לבחי' סוף, יהיה זה רק מצד שורש הב׳, אמנם הכלים מיוחסים בעיקר לשורש הא׳, שהמה בחי' תוך וחג״ת, אלא שאינם מאירים וע״כ מכונים בשם אחורים. ועיין היטב בפנים מאירות דף רמ״ה ד״ה ובזה.

והנה נתבאר ב׳ הצדדים שבכל מדרגה, שצד הפנים נמשך מאור העינים, שבזה אין באח״פ אלא כלים דפנים מחג״ת דגופא, אמנם כלים דאחורים יש לו ודאי מצד שורש הא'. וכן בתוך יש כלים דפנים מנה״י וכלים דאחורים מחג״ת. ובסוף נמצא אחורים בלי פנים כלל.

והנה לפי״ז נבין ההבחן מבין אחורים דזכר לאחורים דנוק׳, דכבר ידעת שהזכר שהראש שלו ה״ס חג״ת, וא״כ האחורים שלו ה״ס אחורי חב״ד כמבואר לעיל. והנוק' שה״ס נה״י ואין לה ממעלה מטבור כלום זולת בחי' שיפולי דחג״ת שה״ס מלכות דעליון המתלבשת ובאה למקום התחתון שמזה נעשים לה כלים דפנים, לפיכך יהיו הכלים דאחורים שלה רק מבחי' חג״ת לבד. והנה נתבאר שכלים דאחורי הזכר ה״ס חב״ד וכלים דאחורי הנוק' ה״ס חג״ת.

וצריך שתדע סוד האחורים הנמצא בפרצוף שהוא בחי' החסרון שבפרצוף, כלומר שאם לא היו בו אחוריים אלו לא היה בו שום חסרון. והטעם הוא משום שהכלים ההם ריקנים מן האורות המיוחסים להם ואינם נהנים מאור הנכרי להם, ולפיכך צריכים להבחנה יתירה באחוריים דכל פרצוף לידע בדיוק מאיזה בחי' הוא נמשך, כי בנוקבא שאין לה אחוריים דחב״ד אין אור דחב״ד חסר לה ולא כלום ואור חג״ת הוא שחסר לה. והדכר משום שיש לו אחוריים דחב״ד בבנינו, הרי הוא נבחן ג״כ לבעל חסרון מהאור ההוא. והבן היטב.

ומקודם צריכים להבין היטב האחורים דחו״ב ואז נדע להבחין גם כן באחורים דזו״נ. וכבר נתבאר לעיל בפמ״א ענף ב׳ אות א׳ ד״ה הקדמת פב״פ אשר סוד הגדלות ופב״פ, אינם מתגלים זולת על מסך וכותל דבחי״ד, וכל עוד שהיא נעלמת בבחי״ב נמצא הפרצוף בבחי' קטנות ואב״א עש״ה. וז״ל הרב שם ענף כ׳ אות ה׳ והנה מה שכתבנו שנפלו האחורים דאו״א, הוא על בחי׳ חו״ג המגדילים האחורים ומחזירם פב״פ, והוא בחי׳ חו״ג שלוקחים או״א מן הכתר שהוא א״א כדי להחזירם פב״פ, כי גם באו״א היה בהם בחי׳ אב״א עכ״ל.

פירוש הדברים. כי זה הכלל, שאין עלית הנקודה דבחי״ד למ"ן אלא לראש הא' היוצא מנקבי עינים ולמעלה שנק' כתר, אמנם בראש הב' דהיינו אח״פ שנק' חו״ב, נמצאת הנקודה דבחי״ד נעלמת בבחי״ב ואינה ניכרת שם כלל ועיקר, כמ״ש הרב לעיל בענף י״ד דה״ת נגלה בעינים ויה״ו באח״פ עש״ה. אשר לפי״ז אינה ראויה כלל לבחי' פב״פ וגדלות לסבת החסרון דבחי״ד.

וזה אמרו שהוא בחי׳ חו״ג שלוקחים או״א מן הכתר שהוא א״א כדי להחזירם פב״פ, שבהיותם לוקחים האו״ח ממלכות דכתר היורד מנקבי עינים ולמטה לאח״פ הרי המה מקבלים בזה בחי' נה״י דכתר ובחי״ד שלו, ונה״י אלו מתלבשים בראש הב' הזה, אשר בזה כחם יפה לחזור אח״כ לבחי׳ פב״פ.

וזה אמרו שענין אחורים דאו״א הוא על בחי׳ חו״ג המגדילים האחורים ומחזירם פב״פ עכ״ל. והיינו בחי' נה״י דכתר שנתלבש בהם, שהוא בחי' או״ח היורד ממעלה למטה שנק' חו״ג, שבזה משיגים לנקודה דבחי״ד שראויה למוחין דג״ר ופב״פ כמ״ש בפמ״א ענף כ׳ אות א׳. וצריך שתזכור בכל המשך הדרושים דשביה״כ, מה שנתבאר היטב בענפים הקודמים ובפתיחה, אשר בהבחן הכלים כל העב ביותר הוא משובח ביותר וכל הזך מחבירו הוא גרוע, כי בכלים דבחי״ד היותר עבים נמשך בהם קומת כתר ובבחי״ג רק קומת חכמה ובבחי״ב רק קומת בינה וכו' עש״ה. והנה נתבאר סוד אחורים דאו״א, שה״ס השגת בחי״ד במסך שלהם שזה כל מעלתם ושבחם. אמנם אין מעלה זו משלהם עצמם, רק שמשיגים זה ע״י התלבשות נה״י דכתר. ההמשך בענף הסמוך.

פרטיות * שבה –

* היינו מלכות ישנה בכל ע"ס שבה