עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות
אות ח
דברי הרב
ח) ונבאר עתה קצת ענין חקירת המקובלים לדעת איך יש ראש תוך סוף בספירות הנ"ל, אמנם בהיות כי הקו ההוא ראשו נוגע באור א"ס מצד העליון וסופו אינו נמשך למטה עד מקום אור א"ס הסובב תחת העולמות ואינו דבוק בו לכן אז יצדק בו ראש וסוף, כ"א היו דרך ב' הקצוות מקבלים שפע הא"ס היו ב' הקצוות בחי' ראשים שוים זל"ז ולא היה אז בחי' מעלה ומטה, וכן אם הי' הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי המקום החלל ההוא לא הי' לא מעלה לא מטה לא פנים לא אחור לא מזרח ולא מערב וצפון ודרום, אך בהיות אור א"ס נמשך דרך קו א' וצנור דק בלבד יצדק בו מעלה ומטה ופנים ואחור מזרח ומערב וכמ"ש בע"ה בענף זה בכלל דברינו.
פנים מאירות
ח) ונבאר עתה וכו' איך יש רת"ס וכו': איך אפשר שימשך מן בחי' א"ס בחי' סוף וגבול.אמנם בהיות כי הקו ההוא וכו': פירוש, דיש כאן ב' מיעוטין: מיעוט א' הוא מה שלא נמשך האור אל המדרגה הד', שזה עושה בחי' סוף וסיום. ומיעוט ב', הוא במה שלא נמשך האור מאור המקיף אל מקום החלל דרך כל סביבותיו דאור מקיף אלא ממקום אחד בלבד, דהיינו ממקום ספירת המלכות, כלומר דגם אוה"מ כולל ד' הבחי' בערך התחתונים, ולא מאיר מן בחי' ג' בחי' הראשונות אלא מבחי' א מלכות דא"ס לבד, שמסבת ב' מיעוטין הללו נעשה הן בספירות דעגולים והן בספירות דיושר ד' הבחנות דמעלה ומטה פנים ואחור, וד' הבחנות מזרח מערב דרום צפון, כמו שמבאר לקמן.וסופו אינו נמשך למטה וכו': כי אור הקו אינו מאיר לבחי' האחרונה שבבחי' ד', וע"כ נקראת מטה, דסופו הוא במרכזו.עד מקום אור א"ס הסובב תחת וכו': פירוש, לאור א"ס המורם והמסתלק מן בחי' אחרונה הנ"ל, שנק' תחת העולמות והבן.דרך ב' הקצוות מקבלים: דהיינו שהיה מקבל השפע גם בקצה שלמטה לבחי' הד'.מכל סביבות צדדי המקום וכו': דהיינו מכללות ד' הבחי' שבא"ס כנ"ל, שהם עושים בתחתונים ד' צדדים.דרך קו א' וצנור דק וכו': מלת קו יורה שיש לו ראש וסוף. ומלת צנור דק יורה על מיעוט הב' הנ"ל, שאינו נמשך מכל סביבות צדדי המקום.
ט"ג הראשונות, אלא מבחי' מלכות א' דא"ס לבד –
א' הרב כתב בשער עקודים שכולם יצאו רק בבחינת נפש. אולי זה כוונתו שאומר שהמשיך האור רק מבחינת מלכות. תע"ס דף רמ"ז אות צ'.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות
אות י
דברי הרב
י) והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו ורחוק ממנו בהשואה אחת מכל צדדיו כי גם הוא בבחי' עגול סביב עליו כנ"ל, כן הוא מוכרח שהארת א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד. כי אם היה האור נמשך להם גם מכל סביבותיהם היו הנאצלים בבחי' א המאציל עצמו בלתי גבול וקצבה, ולא עוד אלא אפילו גם הקו ההוא דק מאד ולא בהתרחבות גדול, כדי שיהיה האור הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה אשר לסבה זו נקראו הנאצלים יוד מדות וי"ס, להורות שיש בהם מדה וקצבה ומספר קצוב, משא"כ בא"ס. וכמו"ש בספר הזוהר פ' פנחם, פקודא תליסר דא ק"ש וכו' אבל לא אית ליה מדה ולא שם ידוע כגונא דספירן וכו' דכל ספירה אית לה שם ידוע למדה וגבול ותחום ע"כ. ובהיות הקו דק, ימשיך להם שפע כדי צרכם בלבד בערך היותם נאצלים, ולא יותר מדאי בערך היותם ב מאצילים.
פנים מאירות
י) והא"ס סובב וכו' ורחוק ממנו בהשואה וכו': פירוש, ב' בחי' אור נמצאות בי"ס דעגולים, בחי' א', מצד רשימו דכלים דעגולים עצמם, והיינו מה שמקבלים מאו"מ מטרם ביאת הקו שאז עוד לא נמצא בחי' גבול מצד המקיף, ע"כ הם מקבלים תמיד הארה זו מאו"מ שהוא בהשואה א', אמנם יש ריחוק מקום בין העיגולים ובין אור המקיף, והיינו מחמת בחי' אחרונה שנשארה פנויה מאור, וע"כ גם העיגולים מקבלים האור דרך הקו, שהוא דבוק בראשו עם המאציל אפי' בבחי' הד' דהיינו ע"י האו"ח כמו"ש, אשר בסגולת האו"ח הזה נעשית הבחי' הד' בחי' משפעת.כן הוא מוכרח שהארת א"ס וכו' דרך קו ההוא לבד וכו': כלומר, דאפי' העגולים שתכונתם עוד נבנה מטרם ביאת הקו, דע"כ מקבלים הם בחי' הארה דרך אור המקיף, אמנם מרחוק הוא, אבל עיקר הארתם מוכרחים לקבל מבחי' הקו דוקא בלבד, דאם יוכלו לקבל כל הארתם מאו"מ, א"כ יתבטל שוב כל הגבול דבחי' אחרונה.יוד מדות וי"ס וכו' וקצבה ומספר קצוב: מדה, יורה על ענין בחי' אחרונה, שהיא מודדת את הספירות ומסיימת אותם. ספירה, יורה על שפע עצמות האור שבא במדה. ומספר קצוב, יורה על ע"ס דאור ישר הבאות מעילא לתתא ועל ע"ס דאו"ח העולות מתתא לעילא, דהיינו מבחי' האחרונה עד כתר, כמו"ש, שזה המספר הוא מחוייב להיות בכל ספירה לא פחות ולא יותר.כדי צרכם בלבד וכו': פירוש, באופן שיעלה ענין התיקון כהלכתו, בסו"ה לבלתי ידח ממנו נדח.
ט"ב סביבותיהם היו הנאצלים א' בבחי' המאציל –
א' בחינת מאציל נקרא כפי שהאור בא מצד המאציל היינו מטרם שהיה מאיר בבחי"ד שזה נק' ממלא כל המציאות, אלא שמאיר כמדת הנאצלים, היינו לפי מדת השתוות הצורה שזה קבוע המסך ושזה נמשך מצ"א שזה בא מצד הנאצל.
מדאי בערך היותם ב' מאצילים –
ב' חו"ב אע"פ שיש לה התגברות והמשיכה אור דחסדים, כיון שבינה היא עצם חכמה, א"כ שולט עוד שם האור שבא מצד המאציל המכונה בשם חכמה והבחן א'. משא"כ אור דחסדים שבז"א הוא אור שבא מצד המשכת הכלי, מצד התחתון, המכונה הבחן ב'. נמצא שכאן בהתפשטות הז"א ניכר האור שבא מצד המשכת התחתון. לכן אע"פ שהבחן לבחינת זכר, והתפשטות מצד הבינה, אבל כאן העוביות מה שבינה המשיכה אותו, משא"כ בבינה שהיא עצם חכמה, עוד לא ניכר את עביותה של בינה.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות
אות נ
דברי הרב
נ) גם נתבאר לך החקירה הנ"ל, איך יהי' ראש וסוף מעלה ומטה בענין הי"ס, והנה הוא מבואר בכל ב' בחי' אלו, הא' בחי' הי"ס בציור עגולים זה תוך זה, וזה פשוט הוא שעיגול הסובב על כולם שהוא גלגל הכתר, הנה הוא דבוק עם הא"ס יותר מכולם, ולכן הוא משובח מכולם. אמנם גלגל הב' הנק' חכמה, יש הפסק בינו ובין הא"ס והוא גלגל הכתר, לכן מעלתו למטה ממעלת הכתר. וכן גלגל הבינה הוא רחוק מהא"ס שיעור שני עיגולים, ומעלתו למטה ממעלת החכמה. ועד"ז כל עיגול ועיגול מכל העולמות כולם אשר בתוך החלל, כל הקרוב אל הא"ס יותר מחבירו הוא עליון מאוד ומשובח מחבירו, עד שנמצא עוה"ז האמצעי החומרי היא נקודה האמצעי התיכוני תוך כל העיגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואויר הפנוי הנ"ל, וגם הוא מרוחק מן הא"ס הרחקה גמורה יותר מכל העולמות כולם, וע"כ הוא כ"כ גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות עם היותו נקודה האמצעית בתוך כל העיגולים והבן זה היטב.
פנים מאירות
נ) שעגול הסובב על כולם וכו' גלגל הכתר וכו': פירוש, ד' הבחי' היו כלולות במלכות דא"ס ג"כ, אלא שלא היה שום שינוי צורה בבחי' ד' וממילא אין כאן הבחן כלל מבחי' אחת לבחי' שניה, דכל ענין ההבחן הוא בערכי ההתעבות עד שמתגלה כלי הקבלה האמיתי שהיא בחי' ד' שיש בה בחי' עיבוי ושינוי צורה ממש שכל זה לא היה כלל באור א"ס ב"ה, אבל מהצמצום א ולמטה שנתהוה בבחי' הד' בחי' עיבוי ושינוי צורה, נמצא אז נבחנות כל ד' הבחי' בהבחן ההתעבות שלהם זו יותר מזו. וע"כ נתהוה תיכף בעת הצמצום הבחן ע"ס דעגולים, שהם עיגול כתר חכמה ז"א ומלכות, אשר היו מקבלים הארתם מא"ס המקיף עליהם בהשואה אחת בלי הבחן המדרגה, אלא אח"כ בהארת הקו נעשה גם בהארת העגולים הבחן מדרגות. ואז נמצא הכתר שאין בו כלל בחי' כלי, הוא ודאי יותר קרוב אל הא"ס, כי ענין ריחוק המקום הוא ע"פ ערך שינוי הצורה שיש בכלי הקבלה. והחכמה, שהיא עכ"פ בחי' כח לכלי היא פחותה מן הכתר. והבינה, שהיא בחי' פועל לכלי עוד גרועה ממנו. וז"א, שהוא בחי' כח לפעולה גמורה עוד גרוע מהבינה. והנוק', שהיא בחי' הפעולה הגמורה שבכלי הקבלה, היא פחותה מכולם.אמנם גלגל הב' וכו' יש הפסק וכו': פירוש, דביאת הקו היה בסוד התכללות הספירות זו מזו, ויצאו ע"ס בכתר בשלימות ואח"ז יצאו ע"ס דחכמה, וכבר נודע שבחי' האחרונה שבמלכות נשארה פנויה בלי אור, ונעשה מחמתה בחי' הפסק בין ספירה לספירה, והבן.עד שנמצא עוה"ז וכו': היינו בערך עגולים.
א' היינו אור הקו שבא מצמצום ולמטה פירושו לאחר הצמצום.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / דברי הרב - פנים מאירות
אות ס
דברי הרב
ס) ועוד יש סיבה ב' קרובה אל הנ"ל, כי הנה נתבאר איך הקו הנמשך מא"ס הוא המתפשט ואח"כ מתעגל ומתפשט יותר למטה ומתעגל עד סיום תכלית כל העיגולים, ועיגול המתהוה ראשון במקום ראשית הקו, הנה הוא מעולה ומשובח מכל העיגולים אשר תחתיו, כי הנה הוא נמשך מראש הקו, ועוד כי הנה הוא מקבל הארה בהיותו במקום גבוה יותר מכולם. וזהו העיגול העליון שבכולם יהי' נקרא מעלה, והעיגול היותר פנימי הוא אמצעי ותיכון שבכולם אשר הוא תחתון שבכולם אשר הוא מקבל האור מתחתית הקו ההוא יהי' נק' מטה. ובענף ג' בענין יו"ד עיגולים דעולם הנקודים, יתבאר האיך גם בחי' י"ס של העיגולים יש בהם בחי' קוים ממש עם היותם עיגולים, מלבד בחי' הי"ס של היושר הנעשה בציור מראה אדם ע"ש ושם תכלית דרוש העיגולים, ושם יתבאר לך איך גם בי"ס העיגולים יצדק בהם ימין שמאל ואמצע עם היותם כדמיון עיגולים זה בתוך זה.
פנים מאירות
ס) ועוד יש סבה ב' קרובה אל הנ"ל: פירוש, דבטעם הקודם מבאר הבחן המדרגות לפי תכונת הכלים דעגולים עצמם, וכאן מוסיף טעם ע"פ הארת הקו, אשר גם העגולים מקבלים עיקר הארתם ממנו. וידוע שבהארת הקו יהי' האור עצמו בבחי' ראש תוך סוף, כי בו יש בחי' הגבול מצד המאציל ג"כ.הוא המתפשט ואח"כ מתעגל וכו': פירוש, דהעיגולים מסבבים דוקא על הראש דיושר ולא על ז' ספירות תחתונות דיושר, ונמצא בביאת הקו, נמשך ג"ר דיושר שהם כתר חכמה בינה ויחד עמו נמשכות כל עשר ספירות דעגולים עד מלכות, באופן א שכח"ב דיושר עומדים בכל המקום דכל עשר ספירות דגגי העגולים, וז' תחתונות נמשכין כולם בתוכיות של העגול העשירי שהיא מלכות דעגולים, וכ"ז הוא ע"ס דכתר דעגולים ויושר.ועד"ז ע"ס דעגולים ויושר דחכמה שמתחלה נמשך הקו לג"ר דחכמה דהיינו כח"ב ונמשך עמו יחד כל ע"ס דעגולים דחכמה עד מלכות ונמצאים כח"ב דיושר תופסים מקום גגות של העגולים דכל ע"ס שלהם, וז' ספירות תחתונות נמשכים בתוכיות של העגול העשירי דהיינו מלכות דעגולים ועד"ז בינה וזו"ן דעגולים ויושר. ונמצא שישנה התפשטות ז"ס תחתונות דיושר בין כל עגול ועגול. דבין עגולי כתר לעגולי חכמה מפסיקין ז"ת דיושר דכתר, אשר עגול הראשון דחכמה מתחיל אחר סיום מלכות דז"ת דיושר דכתר. ועד"ז בין עגולי חכמה לעגולי בינה, אשר עגול הראשון דבינה מתחיל אחר סיום מלכות דז"ת דיושר דחכמה, ועד"ז בינה וזו"נ. והיינו דקאמר מתפשט ואח"כ מתעגל והבן.ועגול המתהוה ראשון וכו' ומשובח מכל העגולים אשר תחתיו: פירוש, ע"ס דעגולי הכתר המה מקבלים הארתם מראשית הקו שהוא כח"ב דכתר, אמנם עגולי החכמה המה מקבלים הארתם מתחתית קו היושר דכתר דהיינו אחר המלכות דז"ת דכתר ועד"ז כולם, עד ע"ס דעגולי מלכות דעגולים שהמה מקבלים ממלכות דז"ת דז"א דיושר, ונתבאר שכל הקודם הוא משובח.אשר הוא מקבל האור מתחתית הקו ההוא: פירוש, מתחתית הקו דספירה הקודמת, שהחכמה מקבלת מתחתית הקו דכתר דהיינו ממלכות דז"ת דיושר כנ"ל, ועד"ז הבינה מתחתית הקו דחכמה, וז"א מתחתית הקו דבינה, עד מלכות מתחתית הקו דז"א.
ספירות העיגולים עד מלכות, באופן א' שכח"ב –
א' הראש דיושר נק' ג"ר להשמיענו שיש לו עוד גוף הנק' ז"ת. משא"כ עיגולים שאין להם גוף, הוא אומר שכל הע"ס דעיגולים מלבישים על ג"ר דיושר. היינו שהגוף דיושר מפסיק בין עיגול לעיגול.
כענ
עי
כע
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף נז / דברי הרב - פנים מאירות
אות ד
דברי הרב
ד) ואלו הם כדמיון ב׳ דדי בהמה שעומדין שם אצל הרגלים, אשר כל אלו הבחי׳ של א״א ואו״א וזו"נ כשנתקנו בעת שנאצלו היו למטה שם בבריאה, והתחילו לעלות. וינקו תחלה מב' בחי׳ דדי בהמה ואחר כך הגדילו יותר וינקו מדדי אדם. כמ״ש בע״ה בתחלת דרוש תיקון ז״א.
פנים מאירות
ג-ד) ואלו נשארו למטה בבריאה וכו׳ אשר כל אלו הבחי' וכו׳ התחילו לעלות וינקו תחילה מב׳ בחי' דדי בהמה וכו': הנה לכאורה הדברים תמוהים, אשר מקום לידתם דכולהו פרצופי אצילות יהיה בעולם הבריאה, גם ענין ב׳ שלישים תתאין דנו״ה דעתיק, שנתקנו לבחי׳ דדי בהמה, וביותר תמוה, איך מדמה ב״ש תתאין דרגלי עתיק לדדי בהמה שתלויים עכ״פ בגופא אלא למטה מטבור, אמנם היכן מצינו ששלישים תתאין דנו״ה שהם סיומא דרגלין יהיו לדדים ליניקה, שזהו איננו במציאות כלל. וצריך אמנם להבין היטב דברים אלו להיותם מיסודות החכמה, וע״כ ארחיב בביאורם.ולהבין זה צריך מתחילה להבין היטב, ענין הגבול שבין אצילות לבריאה, וכבר נתבאר לעיל בפמ"ס דף ע״א אות ז' ח', ששם מקום טבור דנקודים, ושם נסתיימו ע״ס דנקודים מתחילת אצילותם. כי אפילו מצד שורש הא׳ הקדום למ״ן, שמשם יצאו ז״ת דנקודים כנודע, מ״מ לא יכלו לצאת בחי׳ המטבור ולמטה של הז״ת, משום החסרון דבחי״ד דא״ק, שלא יצאה שם בנקודים מתחילת אצילותם. וע״כ לא יצא אלא בחי' התוך דגוף הכולל עד הטבור, ומטבור ולמטה חסר, עש״ה, כי אי אפשר להכפיל האריכות כאן. גם צריך לזכור כאן ענין ב׳ הכוללים, המתבארים שם בפמ״ס דף קצ״ג ד"ה ודע, אשר כולל א׳ ה״ס ה״פ א״ק, וכולל ב׳ ה״ס ה״פ דב״ן דא״ק המלבישים מטבור ולמטה דא״ק, אשר פרצוף הפנימי דב"ן שנק' פרצוף עתיק דב"ן יצא בנקודים, כנ״ל בעה״ח דף קס״ז ע״ש, כי כל ע"ס דנקודים המה רק ג"ר וז״ת דעתיק דב״ן. ופרצוף ע"ב דב"ן יצא בעולם אצילות בכללו, כנ״ל בעה״ח דף תרכ״ה ובפמ״א דף תרכ״ו ד״ה ועם זה, עש"ה. ופרצוף ס״ג דב"ן יצא בבריאה, ופרצוף מ"ה וב״ן ביצירה ועשיה, עש״ה. אמנם תדע, שאלו ג' הפרצופין ס"ג מ״ה וב״ן דפרצוף ב"ן הכולל, שאמרנו שנתקנו בג׳ עולמות בי"ע, המה נתקנו אח"כ, אחר שנתקן עולם האצילות שה"ס ע"ב דב״ן הכולל, כנ״ל, כמ״ש בע״ה.וכבר נתבאר, שאע״פ שמתחילת אצילות דע״ס דנקודים לא יצאו שם אלא ג"ר וז״ת דעתיק לבד, אמנם אח״כ ע״י הארת יסוד א״ק יצאו שם ה"פ שלימים, גלגלתא ועסמ״ב, אשר הגלגלתא שה״ס עתיק דנקודים, נבחן שמתחיל מחזה דא״ק, והע״ב מתחיל מטבור דא״ק ולמטה, ומלביש על פה דראש עתיק שה״ס טבור דא״ק, ומסתיים על הטבור דס״ג דנקודים, דהיינו למעלה מב״ש תתאין דסיום רגלי עתיק דנקודים, כמ״ש בפמ״ס אצל פרצופי א״ק דף קנ״ד ד״ה והנה, אשר פרצוף ע״ב מסתיים תמיד למעלה מטבור דפרצוף ס״ג, וטבור דס״ג מלביש תמיד על ב׳ שלישים תתאין דנו״ה דפרצוף הפנימי שנק׳ גלגלתא או עתיק. וזהו נוהג בכל העולמות בשוה, באופן שגם הע״בדעולם הנקודים, וכמו כן הע״ב דעולם אצילות, מסתיימים למעלה מטבור דס״ג שבעולם ההוא, שהוא למעלה מב״ש תתאין דנו״ה דעתיק שבעולם ההוא, וזכור זה.עוד צריך לזכור כאן, מ״ש בפמ״ס בשער עתיק בתחילתו, אשר יש ב׳ הבחנות בענין פנימי וחיצוני דה״פ אצילות, דהיינו מצד הב״ן שבהם ומצד המ״ה שבהם, אשר ה״פ החיצונים דב״ן יצאו בבי״ע, אמנם ה״פ החיצונים דאצילות יצאו באצילות גופיה. וע״ש באות ג' וכו' איך כל פרצוף פרטי מה״פ אצילות הנבחן על ראש תוך סוף, מ״מ אינו משורשו, אלא רק ע״ס של ראש, המכונה גלגלתא עינים ומצח ואח״פ, עש״ה.וטעם הדברים הוא, כי כל הכחות שבעליון בהכרח שהמה פועלים בהתחתון, באופן, שיש להבחין בה״פ אצילות כל ג׳ השורשים: שהוא שורש א״ק, ושורש ב״ן, ושורש מ״ה החדש, משום ששלשתם פועלים באצילות. ולפיכך כשתשכיל על גבול האצילות, דהיינו הפרגוד שבין אצילות לבריאה, תמצאהו, אשר מצד שורש הא״ק הקדום למ״ן, הרי שם בחי׳ פה של ראש דכל פרצוף פרטי מה״פ אצילות, כלומר מלכות של ראש, שמשם ולמטה נמשך הגוף של ראש ההוא. ומצד שורש הב״ן, דהיינו אור העינים, שמכוחו נתחלקו הע״ס דראש על ב׳ מדרגות, גו״ע ואח״פ, שהם ראש ותוך, שה״ס כח״ב וחג״ת, נבחן שהפה דראש מצד א״ק ירד אצל הב״ן וקיבל בחי׳ טבור, דהיינו מלכות דהסת״ב וסיומא דחג״ת.וכבר ידעת ענין התארכות פי הטבור אצל הב״ן עד סיומא דת״ת ממש, דהיינו פי היסוד, שהוא הסיום דת״ת נוקבא, כמ״ש בפמ״ס דף תרע״ב אות כ״ב עש״ה בטעמו ונימוקו, באופן, שמצד שורש הב״ן ירד פה דראש שמצד א״ק וקיבל לבחינת פי היסוד, ומצד שורש מ״ה החדש דהיינו אור המצח, הנה מכוחו נתחלקו אותם ע״ס דראש לג׳ מדרגות רת״ס. כמ"ש בפמ״א דף תרכ״ט ובפמ״ס דף תרע״ט ד״ה וצריך, ונמצא אשר אותו הפה של ראש שמצד א״ק, ירד אצל המ״ה וקיבל לבחי׳ סיומא דרגלין. וזכור ג׳ שורשים אלו היטב, כי תצטרך להם בכל המשך החכמה. והנך מוצא, שאותו הגבול שבין אצילות לבריאה, שה״ס קרקע אצילות וגג הבריאה, הריהו מצד א״ק ב׳ השפות של פה דראש ממש. ומצד ב״ן, ה״ס פי היסוד. ומצד מ״ה, ה״ס סיום רגלין לגמרי, דהיינו מסך גמור, שמשם ולמטה מתחיל עולם חדש בה״פ, דהיינו עולם הבריאה. משא״כ מצד ב״ן, עדיין שייכים לפרצופי אצילות, אלא בבחי׳ רגלין דפרצופי אצילות שמפי הטבור או מפי היסוד ולמטה. ומכ״ש מצד א״ק, הרי הם בחי' גוף דאצילות ממש, דהיינו חג״ת נה׳׳י דאצילות, וזכור זה. ואותם ג׳ הבחנות שאמרנו להשכיל בגבול האצילות, המה שולטים ג״כ במקום היציאה והלידה לכל עליון ותחתון שלו. כיכבר ידעת, אשר בה״פ א״ק יצא כל תחתון דרך פה דעליון, כמ״ש בפמ״ס בענף ט׳ אות ב׳ ע״ש. והנה חוק הזה נשאר מחויב לכל התחתונים ממנו, אמנם ע״פ המתבאר, שאותו פה דא״ק קיבל לבחי׳ פי יסוד אצל הב״ן, וסיום רגלין אצל המ״ה, נמצא מקום לידה דפרצופי אצילות יש בו ג׳ התכונות הללו: פה, ופי היסוד, וסיום רגלין. שאנו מבחינים תמיד את שלשתם, דהיינו בכל אחד ואחד על פי היחס שלו, כמ״ש בע״ה לפנינו במרחבי החכמה. ועתה תבין דברי הרב באמרו, אשר כל אלו הבחי׳ של א״א ואו"א וזו״נ כשנתקנו בעת שנאצלו, היו למטה שם בבריאה, עכ״ל. דהיינו כדאמרן, שאותו מקום של יציאת כל פרצוף תחתון דרך פה דראש דעליון שהיה בפרצופי א״ק, הוא חוק מחויב לכל הפרצופין שבכולהו עלמין דאבי"ע, אמנם אצל פרצופי ב"ן ירד לבחי׳ פי היסוד, ואצל פרצופי מ״ה ירד וקיבל לבחי׳ סיום רגלין, ומקום הזה נקרא פרגוד שבין אצילות לבריאה כנ״ל. ואע״פ שבחי׳ רגלין שמטבור ולמטה דב״ן, עדיין נמשכין למטה מפרגוד כנ״ל, אמנם כל בחי׳ הארת אצילות דפרצופי ב״ן, אינם אלא ע״י מ״ה, כנודע, ומאחר דרגלי פרצופי מ״ה נפסקים ומסתיימים על הפרגוד כאמור, א״כ נשארים רגלין דב״ן שלמטה מפרגוד בלי הארת אצילות כלל. והנך מוצא, אשר א״א דאצילות הנאצל ונולד מפה דראש דעתיק, הנה בהכרח שפה זה הוא הפרגוד דאצילות, דהיינו ע״פ היחס דפה דראש שמצד א״ק אשר בבחי׳ עתיק דמ״הכבר הוא סיום רגלין שלו. ונמצא שא"א דאצילות בעת לידתו יוצא לבר מפרגוד דאצילות למקום עולם הבריאה. וכבר ידעת שמקום הלבשתו של התחתון לעליון מתחיל ממקום יציאתו, וא"כ בהכרח שפרצוף א״א דאצילות יתחיל מלמטה מפרגוד דאצילות, באופן שכולו עומד בעולם הבריאה, ואצ״ל שאר פרצופי אצילות שלמטה מא"א. וזה אמרו, שכל אלו הבחי׳ של א״א ואו"א וזו"נ, כשנתקנו בעת שנאצלו, היו למטה שם בבריאה, דהיינו כדאמרן שקומתם מתחילה מלמטה דפרגוד האצילות כי שם מקום יציאתם ולידתם.וזה אמרו, וינקו תחילה מב' בחינות דדי בהמה וכו'. וצריך אמנם להבין מקודם היטב ענין היניקה הזו הנוהגת בכל הפרצופין. והענין, דכל פרצוף בעת שנולד הוא בבחי' אב"א. כלומר, שאין בו אלא אור הנפש לבד שהוא אור הנקבה שהוא בחי׳ קבלה בלי השפעה, והוא משום חסרון דבחי' מסך, שאין בו אז אפילו מסך דבחי״א, כמ״ש בפמ׳׳א ובפמ״ס בענה״ק עש"ה. וכשגדל ומשיג בחי' מסך דבחי״א אז יש בו בחי' אור דרוח, וכשגדל ומשיג בחינת מסך דבחי״ב אז משיג אור דנשמה.והנך רואה דעיקר הקטנות דכל פרצוף הוא משום חסרון העביות שבמסך שלו, כמ״ש בפמ"ס דף תק״פ. וע״כ בזמן עיבורו שאז המסך שלו זך מאוד דהיינו מבחי' כתר, אז אינו ראוי לשום זווג מאור העליון, וכל השפע לקיומו מוכרח משום זה שיקבל ממעלה למטה מפרצוף העליון שלו, שה״ס או״א שלו. וז"ס שאמרו ז"ל אוכל מה שאמו אוכלת, כי אכילה ה״ס זווג אור העליון על המסך, עד"ה אכלה ומחתה פיה וכו'. וכיון שהעובר עצמו אין בו בחי' מסך שיזדווג עליו אור העליון שישפיע בו אורות הקיום, ע"כ נעשה הזווג הזה בפה דאמו. והשפע מגיע אל העובר ממעלה למטה מאליו בלי זווג, וע״כ מכונה אור הזה אור נקבה, שיורה שבו עצמו לא נעשה שום זווג, והבן זה. וכשנולד ויוצא לאויר העולם, הנה אז זמן השלמה דאור הנפש לבד, ועדיין אין בו זווג כנ״ל. ואז מתחיל זמן יניקה מדדי אמו, שסגולתה להשפיע ולהשלים בתינוק בחי׳ המסך, שיהיה ראוי בעצמו להשיג הזווג מאור העליון, באופן שלא יהיה צריך לאמו, כי אחר שנשלם זה ומשיג בחי״א דמסך, אז יש בו עצמו הזווג מאור העליון שמשפיע בו בחי' אור דרוח. ועד״ז יניקה ב׳ לצורך נשמה כנודע וכמ״ש במקומו בע״ה. ונתבאר שכל סגולת היניקה הוא ביחוד להמשכת מסך שיהיה ראוי לזווג וזכור זה.ויתרחב לך הענין הזה עם כלל האמור בפמ"ס דף רס״ז בפרצופי א"ק, אשר כל הסת״ב דעליון נעשה להסתכלות א' אצל התחתון. דהיינו, כל טבור דעליון נעשה פה דראש אצל התחתון, באופן שהפה דכל תחתון נמצא שמלביש על טבור דעליון. ונמצאות ע״ס דראש התחתון נמשכותמפה דעליון עד הטבור דעליון עש״ה.וכבר ידעת שהמסך דהסתכלות ב' שנק' מלכות דמלכות, נק' טבור אל פרצוף ס"ג, ונקרא חזה אצל פרצוף ע"ב, כי ע״ב קצר הוא וסיום רגליו למעלה מטבור דס"ג, כמ״ש בפמ"ס דף תרנ׳׳ח ד״ה ובמתבאר. גם נתבאר בעה"ח לעיל דף רל״ג אשר בעת צמצום ב' דא״ק נתעלה כל בחינת המטבור ולמטה דס״ג דא"ק אל מקום למעלה מטבור דא"ק, ונמצאים בחי' נה"י דס״ג שנשתוו ממש לנה״י דע"ב, ונעשה זה לקביעות כי שוב לא ירד משם, כמ"ש שם הרב. וא״כ בהכרח שגם בחי' המסך דהסת״ב דס״ג, נשתווה למקום מסך דהסת״ב דע"ב, דהיינו במקום החזה. באופן שבחי' הסת״ב של עתה, הן בע"ב והן בס״ג, נקבע במקום החזה, וזכור זה.ובזה תבין מקום השדים שנקבעו במקום החזה בדיוק, והוא מטעם האמור, כי התחתון מתחיל קומתו מפה דעליון, וע״ס דראשו נגמרים בדיוק במקום החזה, שה״ס הסת״ב דעליון, ונמצא פה דראשו של התחתון מלביש לחזה דעליון, ויונק דרך שם כל שפעו שנקרא יניקה, שסגולתו להשגת מסך בפה דראשו עצמו, שיהיה ראוי לזוג מאור א״ס ב״ה. באופן, אשר הסת״ב דעליון שנק׳ חזה, משלים את בחי׳ המסך בפה דראש התחתון, וכשאור העליון שאינו פוסק מגיע על המסך שבפה שלו, יוצאות לו ע״ס דאו״י וע״ס דאו״ח מהזווג הזה ע״פ הקומה שבתכונת המסך, והיינו הסתכלות א׳ לע״ס דראש דתחתון. והנך מוצא, שהסת״ב דעליון פועל בחי׳ הסת״א אצל התחתון ע״י היניקה, ומשום שמלובשים זה בזה, והבן היטב. והנה נתבאר לך היטב סוד היניקה וסוד דדי אדם הנמצאים בחזה.וכבר ידעת ענין יציאת כל פרצוף בסוד פנימי וחיצוני, המובא לעיל ובפמ״ס בשער עתיק בתחילתו ובהקדמת עולם התיקון, עש״ה. שמתוך שמלכות דעליון נתעלה בב״ן ממקום הפה אל מקום העינים, נמצא שנתעלה משום זה גם קומתו של התחתון, שקומתו דבוקה ומתחילה במלכות דעליון, והוא שנבחן לפנימי ומכונה מ״ה. אמנם החיצון נשאר מתחת הפה דעליון כמו בשורש א״ק, ועיקר השליטה הוא לחיצון, וכבר הרחבנו בענין זה די באר. אמנם תדע, שאין ענין הפנימי וחיצוני הנז', נבחנים תיכף בעת לידת הפרצוף, אלא אח״כ בעת שמשיג המסך בכח היניקה, כי רק אז נבחן שנקשר במלכות דעליון, דהיינו ע״י הזווג דאור העליון על המסך שיוצאות בו ע״ס ממטה למעלה, ונמצא שקומתו משיגה בחי׳ מלכות שבפה דראש דעליון, ובו בעת מתחלקים לפנימי וחיצוני, שהפנימי מתעלה על אח״פ דראש דעליון עד המלכות דעינים, והחיצוני אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמלכות שבפה דראש, מכח שורש א״ק הפועל עליו, כמ״ש שם. משא׳׳כ מקודם גמר היניקה, שעוד לא השיג אפי׳ בחי׳המלכות דעליון, שע״י מתחלקים הפנימי והחיצוני, כאמור.ולפיכך בשעת לידתו דפרצוף א״א, שמקום יציאתו הוא ממקום הפרגוד דאצילות, ונשאר ע״כ בעולם הבריאה, כמ״ש לעיל, נמצא בהכרח שינק מבחי׳ מלמטה מטבור דב״ן דא״ק שהמה היוצאים ונמשכים לעולם הבריאה. ואע״פ שא״א הזה נבחן לפנימי וחיצוני: שהפנימי עולה לאצילות ומלביש על ז״ת דעתיק, משום שגם מלכות דעתיק עלתה למקום בינה דעתיק. והחיצוני נשאר בבי״ע מכח השורש דא״ק הפועל עליו כנ״ל. אמנם כ״ז * אמור, אחר שמשיג ונשלם בו המסך ע״י היניקה שמשיג המלכות דעליון, משא״כ בטרם זה, אין הבחן פו״ח ניכר בו כנ״ל, וא״כ אפי׳ בחי׳ א״א הפנימי, מוכרח ג״כ לינק מקודם מדדי בהמה אשר בבריאה. ובזה תבין מקומם של דדי בהמה, שנקבעו בדיוק למטה מטבור. כי כל ההבחן מאדם לבהמה, הוא בסוד התיקונים הנמשכים ממ״ה החדש, כי רק האדם נמשך מעולם התיקון, וראוי שיתפשטו בו כל התיקונים דמ״ה וב״ן. משא״כ הבהמה היא כולה רק מבחי׳ ב״ן לבדה, ואיננה ראויה להארת מ״ה ולא כלום. וז״ס שאדם בגי׳ מ״ה, ובהמה בגי׳ ב״ן. באופן שבחי׳ בהמה נמשכים ויוצאים רק מבחי׳ פרצופין החיצונים דה״פ אצילות, שאין להם יניקה אחרת אלא מבחינת למטה מטבור דפרצופי הב״ן, שיוצאים לבר מפרגוד דאצילות כנ״ל, וע״כ נקבעו ג״כ דדי בהמה במקום למטה מטבור.אמנם פרצופי אצילות עצמם, אשר בקטנותם אין ענין ב׳ פרצופין פנימי וחיצוני ניכרים בהם, ונמצא פו״ח דא״א הנולד מעתיק שנכללים זה בזה, וע״כ מתחילתם שניהם יחד יונקים מדדי בהמה שלמטה מטבור דב״ן, דהיינו מפי היסוד, אשר ע״י יניקה זו משיגים על כל פנים הקומה של ראש ממקום פי היסוד דב״ן ולמעלה עד הטבור דב"ן ממש, שהוא סוד הפרגוד, ומלכות דעתיק שמצד שורש א״ק כנ״ל. וכיון שמשיגים בחינת מלכות דעליון, אז מתחלקים לב׳ פרצופין, אשר א״א הפנימי נמשך ועולה כחוקו עד בחי׳ המלכות שעלתה לבינה דעתיק, וע״כ מלביש על ז״ת שלו ויונק שם מסוד דדי אדם שבמקום חזה דעתיק. והוא הנק׳ א״א דאצילות. וא״א החיצוני, אשר כח שורש הא״ק פועל עליו, ואינו יכול להגביה קומתו למעלה מפה דראש שמצד א״ק, הוא נמצא בהכרח למטה מפרגוד, ונק׳ א״א דבריאה.ועד״ז ממש, תבין באו״א הנולדים מא״א, וכן בזו״נ הנולדים מאו״א, שבעת לידתם מוכרחים לבא למטה מפרגוד דאצילות, ופה דראשם מלבישים לפי היסוד דפרצוף ב״ן המיוחס לבחינתם הנמצא שם, ושם סוד דדי בהמה. וע״י יניקה זו,מגדילים קומתם עד שמשיגים עכ״פ בחי׳ הפרגוד דאצילות, וכיון שקומתם נוגע בפרגוד, נמצאים תיכף שמתחלקים לפנימי וחיצוני, שהחיצוני נשאר במקומו, והפנימי עולה ומלביש על ז״ת דעליון. וצריך שתזכור היטב בכל ענין הזה כל המתבאר בפמ״ס בשער עתיק, בענין פו״ח דפרצופי מ״ה וב"ן, ואין להאריך יותר. ומ״ש הרב שב״ש תתאין דנו״ה דעתיק נתקנו לדדי בהמה, הרי המה שיעור אחד עם למטה מטבור דס״ג דב״ן, ומלבישים זה את זה, כמ״ש זה במקומו, ואין עוד להאריך כאן.
ט"א אמנם * כ"ז נאמר –
* מכאן משמע שלאור דחסדים הוא מכנה בחי' קיום המציאות. ואור החכמה הוא מכנה בשם הנהגת המציאות.
זגכי
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף א / פנים מסבירות
אות יב
יב) וז"ס שאיתא בזוהר, אשר המלכות לית לה מגרמה ולא מידי וכל מה דאית לה יהיב לה בעלה ז"א. פירוש, דהמלכות היא ריקנית מכל שפע מצד עצמה, וכל השפע שיש בה בא לה מצד ז"א שמשפיע בה, והיינו משום הבחי' האחרונה שיש בה, המכונה רגלים כנ"ל, שהמה יורדים ומתלבשים בס"א הנק' מות, לכן אע"ג דנתכללה בהארת הקו מ"מ כבר נשתרש בה בחי' האחרונה אשר האור העליון אינו מגיע שם, וע"כ לית לה מגרמה ולא מידי, והבן.
ונמצא דכל השפע היורד לתחתונים הוא ע''י ז''א שה''ס בחי' ג', כלומר שכולל ג' בחי' הראשונות מתכונת הכלי ולא כלל מבחי' ד' הנ"ל, וע"כ נק' ז''א מדת הרחמים, משום שבשפע שלו אינה נכללת בחי' הד' שהיא מדת הדין. אמנם מבחי' ז''א לבדו לא יכול לצאת שום חידוש במציאות אל העולמות התחתונים, משום דאור א''ס אין יכול להתיחד בו, דכבר ידעת שאור א"ס נשפע דוקא ע''י בחי' הד', אשר בחי' זו איננה בבנין ז"א.
ועכשיו יתבאר סוד הזווג דדכר ונוקבא המחוייב בעולמות העליונים, דהנך רואה דהן ז''א והן נוק' בהיותם בפני עצמם יהיו שניהם מחוסרי השלימות, כי פרצוף ז''א יש לו השלימות בענין השפע להיותו נבנה מג' בחי' הראשונות שאין בהם ממדת הדין כלום, אמנם כלי הקבלה שלו אינם שלימים שהוא חסר מבחי' ד' שהיא גדלות הקבלה, ומסבה זו אין אור א"ס שמטרם הצמצום יכול להתיחד עליו בהיותו בלי הנוק', כי אור א''ס אינו נשפע זולת על גדלות הקבלה שהיא בחי' ד'. גם פרצוף הנוק' יש לה שלימות בכלי קבלה אמנם אין לה שלימות בשפע, כי אם יושפע בה לבדה השפע אז יצא השפע הזה לפירודא ולקליפות הנאחזים בבחי' הד', דמסבה זו אתתקן בה בחי' הד' בסוד מקום פנוי מכל אור כנ''ל.
וע"כ כדי להמשיך התחדשות השפעה לתחתונים מאור א"ס ב''ה, מחוייבים ז''א ונוק' להזדווג, ואז נחשבת הנוק' כגופו של ז''א ממש בסוד היחוד, ובזה נמצא שז"א נשלם בכל ד' בחי' של קבלה, ונמצא בזה מוכן להשראת אור א"ס עליו שמטרם הצמצום והוא משפיע אור א''ס לתחתונים. ונמצא אשר השפע הזה היוצא לעולמות מסוד זווג זו"נ יחד יש בו שלימות באור ושפע מצד ז''א ויש בו שלימות בכלי קבלה מצד הנוק' והבן. וז"ס שאמרו ז''ל שהלובן שבולד נותן אביו והאודם שבו נותנת אמו, כי הלובן הוא שם השפע והאור שהוא בא במדה''ר מצד ז''א, והאודם שבולד הוא שם כלי הקבלה שנקרא אודם משום מדת הדין המצויה בכלי הקבלה, והוא אינו יכול להמשך מז''א כי אין בו ממה''ד כלל, וע"כ נמשך מהנוק' בסוד זווגו עמה.
אמנם כל זה נאמר רק בבחינת החידוש ותולדות חדשות הנמשך מההנהגה של המציאות שבא מא''ס שמטרם הצמצום, אבל בחי' השפע של קיום המציאות לבד הנמשך מהנהגה הב' של קיום המציאות שבא מצד הארת הקו שלאחר הצמצום. אפשר לשפע זו להמשך לעולמות גם מבחי' ז"א לבדו, כי ז"א מוכן תמיד להשראת הקו מצד בנינו עצמו, כי גם הקו הוא רק כולל ג' בחי' הראשונות ולא בחי' ד'.
ובזה תבין דברי הרב ז"ל בדרושי אבי"ע, שכתב בסוד שאר כסות ועונה, אשר ביצירה ועשיה אין שם בחי' עונה, אלא שאר וכסות לבד עכ"ד. פירוש, שסוד עונה ה"ס הזווג לנשמות ותולדות החדשות במציאות שמחוייב להמשך מא"ס, וע"כ מחוייב למציאות בחי' הד' שאיננה בז"א זולת בעת הזווג עם המלכות. אמנם שאר, שה''ס שפע של מזון להחיות העולמות, דהיינו השפע של קיום המציאות לבד הנמשך מהארת הקו, יכול להמשך מז"א לבדו בלי עזרת הנוק'. וע"כ בעולם היצירה, שכל שפע של עולם זה הוא בחי' ז"א לבדו בלי הנוק', יוצא משם בחי' שאר, שה"ס שפע של קיום המציאות, ומעולם העשיה שה"ס הנוק' לבדה בלי שיתוף ז"א,א' יוצא רק בחי' כסות שה"ע כלי, אבל שאר לא יוכל להמשך משם.
ובזה יובנו ג"כ דברי הזוהר, דחכמה ובינה זווגיהו תדיר ולא אתפרשין לעלמין, אבל ז"א ונוק' אין זווגיהו תדיר אלא זווגיהו פסיק, ע"כ. ותבין עם הנ''ל, כי חכמה ובינה אינם מוציאים תולדות חדשות בבריאה, וכל שפעם הוא לצורך ז"א עצמו, שה"ס מדת הרחמים הנמשך מהארת הקו, וע"כ זווגיהו תדיר ולא פסיק לעלמין, דאין בו חשש מיניקת החיצונים שיעבירו השפע לבחי' פירודא, משום דאין שם כלל מבחי' כלי קבלה שהחצונים נאחזים בה שה''ס בחי' ד'. אבל ז"א ונוק', שהזווג שלהם הוא לתולדות חדשות לתחתונים שהוא נמשך ע"י אור א"ס שמטרם הצמצום, ששם גם בחי' אחרונה בכל הדרה ושלימותה בלי שום שינוי צורה כלל, וע"כ אין אור א''ס יכול לשרות על ז"א זולת בעת זווגו עם המלכות, שבחי' אחרונה אינה מצויה רק במלכות, ע"כ לא יכול להיות זווגייהו תדיר, דבזה היה כל השפע הנשפע מהם עובר לס"א הנאחזים בבחי' אחרונה, והיה בא השפע לכלל פירודא מהפכיות הצורה, וע"כ נעשה בהם התיקון הזה אשר הם מתחברים רק לצורך הולדה במציאות, ותיכף כשנולדת הנשמה באופן שדיה לה להתפרנס ולהתגדל תחת הנהגה הב', תיכף ומיד נפסק הזווג החשוב הזה הקשור בא"ס שמטרם הצמצום, ועוברת התולדה לתחת ההנהגה של קיום המציאות הנמשך ממדה"ר ומהארת הקו שמן הצמצום ולמטה. אשר מן הלידה ואילך, אין לנשמה הנולדת הזאת שום שפע וזכות קיום עוד מבחי' הנהגה א' שמטרם הצמצום, אלא הכל כאשר לכל, נמשך לה ע"י הנהגה הב' מהארת הקו, ע"פ מדותיו ותיקוניו באבי''ע, אשר בסגולתם מקבלת הנשמה כל שלימותה ומהפכת כלי הקבלה שלה על כלי השפעה, ואז נמצאת שבה לשורשה ממש לסוד אור א"ס שמטרם הצמצום ודו''ק.
והנה אחר כל האריכות הנ''ל מתבאר לנו בטוב טעם לדעת איך ספירת המלכות עושה בחי' סוף וסיום לשפע אין סוף הנמשך בעולמות שמהצמצום ולמטה. דהיינו כנ"ל, אשר אין לך שום דבר מתהוה במציאות בכולהו עלמין שלא יהיה נמשך ובא מאור א''ס שמטרם הצמצום, אשר נשפע ע"י זווג דז"א ומלכות, דשניהם ביחד יש להם כל ארבע הבחי' של קבלה, וע"כ הם אז ראויים להיות מרכבה לאור א"ס הנ"ל, אמנם אין הזווג והשפע החשוב הזה נמשך לעולמות אלא דוקא לסוד התהוות של אותה המציאות באופן שיהיה מוכשר אח"כ להתפרנס ולהתגדל תחת הנהגה הב' של הארת הקו, וע"כ אחר שנולד בשיעור הזה תיכף נפסק הזווג של ז"א ונוק', והוא שלא יתעוררו החצונים והקליפות למשוך לעצמם מאור א"ס ב"ה הנעלה הזה, להיותם מושרשים בבחי' אחרונה של הנוק'. והנך רואה שהמלכות מצד בחי' אחרונה שלה עושה הפסק וסוף לאור א"ס, ונתפרדים ז"א ומלכות זה מזה, וממלכות עצמה אין הקלי' יכולים לינק כי לית לה מגרמה ולא מידי, ומז"א עצמו ג"כ אינם יכולים לינק משום שמתוקן במדה"ר ואין בו מחלק הקליפות כלום דהיינו מבחי' אחרונה.
גם תבין עכשיו סו"ה הנ"ל התשלח ברקים וילכו וכו' שהפסוק הזה מצייר לנו כל מהלכי הבריות שבעולמות התחתונים, שהמה יוצאים מא"ס ב"ה כדמיון ברקים, כלומר בלי תפישת זמן, דהיינו ע"י זווג זו"נ, שתיכף באותו הרגע שהנשמה נולדת תיכף נפרד הזווג שלהם, כי עובר על הנשמה בחי' צמצום א', ועל ידיה נמצא שנכנסת תחת הארת הקו הנמשך ע"י ז"א עצמו ומדת הרחמים, ומשם מתכלכלת ומתגדלת הנשמה עד גמר התיקון ששבה לשורשה לא"ס. וזה שיעור הכתוב, התשלח ברקים, יורה על מציאות התולדה שנמשך מא"ס, ועוברת ע"י זווג זו"נ לעולמות, ואז "וילכו" כלומר, שכבר אינם הולכים בהנהגת הא"ס כמו שנולדו, אלא בהנהגה אחרת שהוא מסוד הצמצום שהתהוה מקוטבו של הבריאה עצמה כנ"ל, ואח"ז שהולכים בהארת הקו ע"י כל התיקונים דאבי"ע, אז ויאמרו לך הננו, כי מהפכים ומשיבים את כלי הקבלה להשפעה ונמצאים בהשוואת הצורה, ובזה שבים לאור א"ס שמסרם הצמצום.
ובזה תבין ותשכיל את דברי הזוהר,בסו"ה ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי. ופירשו ז"ל אני אני הוא, אין לי אח ואין לי בן ואין לי נוק', ואין אלקים עמדי, דלית עמי שיתופא כלל (עי' בראשית א' אות קעד), עכ"ד. ותבין ע"פ הנ"ל, דהא כל עניני העולמות העליונים והתחתונים יחד יצאו ע"י הארת הקו במקום המצומצם, שה"ס ראה שאין העולם כדאי שיתף עמו מדת הרחמים, דהיא נותנת לנו בכל המציאות הנמצאת באבי"ע, שנמצאים תחת הנהגה משותפת, מהנהגת מדה"ד שה"ס הנמשך מא"ס מטרם הצמצום שהוא לצורך התהוות הבריאה, ומהנהגת מדת הרחמים שה"ס הנמשך מהארת הקו במקום הפנוי מאחר הצמצום ולמטה. וע"כ נמצא אור א"ס נשפע בעולמות רק בשתופא דמדה"ר. והנה כל ההבחן בין המדרגות ראש תוך סוף הוא נמשך רק מהארת הקו, כמו שנתבאר לעיל, והם סוד אח בן נוק', כי חכמה ובינה מכונים בשם אח, וז"א מכונה בשם בן, והמלכות מכונה בשם נוק', וענין הכינויים האלה יתבארו במקומם. והיינו דפירשו בזוהר, שלעת התיקון כשהבריות ישתלמו בהשואת הצורה מכלי הקבלה שבהם שאז ישובו לשורשם, אז נאמר עליהם מקרא הנ''ל, דהיינו אין לי בן ואין לי אח ואין לי נוק', כלומר דאין בי עוד הבחן מדרגות, חכמה ובינה וזו"נ ע"ד ראש תוך וסוף, כי כל הבחן זה הגיע לנו רק מחמת שינוי הצורה דבחי' ד', אבל כשלא יהיה שינוי הצורה שוב לא יהיו מדרגות, כי לא יהיה צורך לשיתוף דמדה"ר כי יוכלו לקבל בסוד מדה"ד, משום דאין כאן עוד שום דין. וז"ס בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים אכי"ר.
שה"ס הנוקבא לבדה בלי שיתוף דז"א, א' יוצא –
א' לפי מה שכתוב בחלק ט"ז דף א'תתס"ד אות קל"ב, יכולים לפרש שבחינת שאר נמשך לעשיה. ובעשיה עצמה אינה יכולה לעשות המשכת שאר, אלא כסות לבד. שבזה היא מכסה ליצירה. אבל לעשיה אין מי שיכסה עליה.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ב / פנים מסבירות
אות ב
ב) והנה הארת הקו שהוא ע"ס דיושר באו"פ ואו"מ, נקרא צלם אדם וסוד פרצוף. אמנם בתחילת התפשטותו נקרא אדם קדמון, שהוא השורש לכל הפרצופין שבעולמות אבי"ע, ונבאר בו קצת מה שמוכרח לענין.
והנה תחילת הבחן הפרצוף הוא ראש וגוף, דסוד הראש נקרא הארה במקום יציאתה, וכל המתפשט הימנה נקרא גוף. וערך הראש על הגוף הוא כערך האור על הכלי, וכל שיש בגוף נמשך מהראש.
אמנם גם בראש נמצאות עשר ספירות, דהיינו: גולגלתא, כתר. עינים, חכמה. אזנים, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות. אלא שאינם בעלי השפעה לתחתונים, מטעם שכלים דראש דקים המה וזכים המה, כמו"ש במקומו לנכון. והוא משום שהאורות קדמו לכלים, דמתחילה התפשט אור א"ס ב"ה לעשות כלים, ועובר על ד' הבחי' הנודעות עד שנגמרה בחי' אחרונה שבבחי' הד' שנק' מסך דכלי מלכות, ואז מכה האור על המסך כמו אור השמש על מראה לטושה, דכיון דאור השמש אינו יכול לעבור ולבקוע את המראה הלטושה ע"כ חוזרים קוי האור לאחוריו, ואף כאן כיון דמסוד הצמצום ולהלאה אין בחי' אחרונה עוזבת את האור העליון להתפשט בה, ע"כ נעשה בחי' זווג דהכאה, ומזה נולדות ויוצאות ע''ס דאו"ח, שבזה שבה המלכות להיות כתר לע"ס ההם להיותה השורש להם, וכל שורש הוא כתר כמו''ש לנכון בענף ד'. וזו ההתפשטות דע"ס דאו"י מא"ס וע"ס דאו"ח מבחי' אחרונה נק' ראש כלומר תחילת התהוות הארה ההיא. והנך רואה שהאור קדום לכלי, כלומר שמן האור עצמו נמשך ויוצא הכלי מסבת הזווג דהכאה בבחי' אחרונה, וע"כ אין הכלי מתגלם כל צרכו בסוד שינוי הצורה מן האור כנ"ל עש"ה.
וזה הכלל דהעליון המשפיע לתחתון אינו יכול להשפיע זולת דרך כלי היותר עב, ותחתון הרוצה לקבל מהעליון אינו יכול לקבל בכלי עב אלא דוקא בכלי היותר זך, כמובא בכהאר"י ז"ל בכמה מקומות. ע"כ כלים דראש כולם ראויים רק לקבל מהעליון אבל לא להשפיע לפרצוף תחתון, חוץ מנוק' דפה דראש שהיא ג"כ בעלת השפעה בסוד המאמרות. והענין, דפה ה"ס מלכות דראש, שה"ס בחי' ד' עצמה שהיא מתפשטת לבחי' גוף דאותו הפרצוף. ובזה תבין ערך הראש על הגוף כערך ט"ס ראשונות על בחי' מלכות, דכל הגוף הוא רק התפשטות בחי' המלכות דכללות מהראש דהפרצוף ההוא.
אמנם הגוף עצמו נבחן על ב' הבחנות שהם: תוך וסוף, שז''ס רת״ס המובא בזוהר ובספרים בכ''מ. אשר הכתר שה"ס האור במקום יציאתו ובחי' השורש הוא נקרא ראש, ובחי' א' ובחי' ב' שהם חכמה ובינה נק' תוך, וז''א ונוק' שהם בחי' ג' ובחי' ד' נקראים סוף וזהו לפי הבחן הספירות בפרטות. ויש ג"כ בגוף לבד ע''ס אשר הראש נחשב לכתר. אמנם לפי הבחן הפרצוף יש בראש כל עה"ס, דהיינו גולגלתא ורשר''ד, והגוף אינו אלא התפשטות ספירה אחת דראש, שהיא בחי' ד' הנק' פה ומלכות דראש. והנה הגוף בלבד נבחן על תוך וסוף, דמגרון עד הטבור נקרא תוך ומטבור עד סיומו נק' סוף.
והענין יתבאר לקמן בעולם העקודים, דבהתפשטות הב' דעולם העקודים נתחלפו האורות בכלים, שאור הכתר לא יצא כלל, אלא אור החכמה נכנס בכלי הכתר ואור הבינה בחכמה ואור ז''א בכלי הבינה וכו' עש''ה. ונמצא לפי זה אשר ב' בחי' האורות שהם תוך וסוף נתיישבו בג' בחי' הכלים ראש ותוך וסוף, דאור דבחי' התוך שהוא אור חכמה נתיישב בכלי הכתר שהוא כלי דבחי' ראש, ואור דבחי' הסוף שהוא אור ז''א נתיישב בכלי בינה שהוא כלי דבחי' התוך כנ"ל.
ונעשה בזה ירידה לבחי' הכלים להיותם נערכים אך לפי האור שבהם, וכיון שכלים דראש קבלו לאור התוך, ירדו כלים דראש ג"כ לבחי' תוך כחשבון האור. וכמו כן כלים דבחי' תוך שקבלו בהם אור דבחי' סוף, ירדו הכלים דתוך ונעשו בחי' כלים דסוף, והבן.
וז"ס כי ביה הויה צור עולמים המובא בעה"ח בשער מטי ולא מטי. כי ב' אותיות הראשונות דשם הויה שהם בחי' א' ובחי' ב' נתפשט מהם עצמם כל ד' בחי' שם בן ד', כי קוצו של י' ה''ס הראש דהיינו כלי דכתר, י''ה ה''ס חכמה ובינה שה''ס התוך, ונתפשט התוך עצמו וירד לבחי' סוף, להיות שהבינה קיבלה לאור הז"א שהוא אור הסוף, ע"כ נתחלק כלי התוך לשנים, חציו לבחי' התוך והיינו אור הבינה שעלה לכלי דחכמה, וחציו השני לבחי' הסוף והיינו אור ז''א שנתיישב בכלי דבינה. ונעשו בבינה עצמה לבדה שהיא סוד ה' ראשונה דשם הויה ב' בחי' זו"נ, שהם הסוף דהיינו בחי' ג' ובחי' ד' שהם ו"ה, ובזה נמצא שמב' אותיות י''ה דעולם העקודים נעשה י''ה וגם ו''ה, כי ה' די''ה נתחלקה על אותיות ו''ה. והבן זה כי קצרתי כדי שלא לצאת מהענין, ועי' לקמן בענף הששי מתבאר במילואו בהרחבה, ויתבאר עוד לקמן בצמצום ב'. ולא יקשה לך לפי זה מאי נעשה בב' בחי' אחרונות דעולם העקודים דהיינו ו''ה דעולם העקודים, אחר דמה' ראשונה דשם הויה נתפשט גם הואו וה' תתאה. תדע, שה"ס ב' א המקיפים דיושר, שנקראים מקיף דיחידה דיושר ומקיף דחיה דיושר, ונקראים ג"כ לבוש והיכל.
ובזה מתבאר לך דברי הרב ז"ל בשער דרושי אבי"ע פ"ג דמחלק שם עה"ס בשם: שורש נשמה גוף לבוש והיכל. דשורש נשמה גוף הם כח''ב ולבוש והיכל הם זו''נ. וז''ל שם: דע כי השורש והנשמות והגופים, הם בחי' אחת שאין פירוד ביניהם, אך הלבושים והיכלות, הם ב' בחי' נפרדות מן ג' בחי' הנ"ל, ובין ב' אלו דהיינו בין הגופים ובין הלבושים, שם הם מדור הקליפות ובו' עש"ה ובפ"ה בענין ג' בחי' גוף וכו' עש"ה. ובנ''ל תבין את כל זה, דהיינו לפי שמן י"ה נתפשטה הוי"ה שלימה, וי"ה ה"ס כח"ב ונק' ג"כ שורש ונשמה וגוף. דקוצו של י' נק' שורש ויו"ד נק' נשמה וה' נק' גוף. וכמו"ש לעיל, שמן ה' ראשונה נחלק ג"כ על ואו וה' תתאה, נמצא שנחלק הגוף על ג' בחי' דהיינו: הי, ואו, הי תתאה. ומסוד הואו הי דהתפשטות א' דעולם עקודים, נפרדו מהם ונעשו מהם ב' המקיפין הנק' לבוש והיכל, שהם ב' מקיפים דיושר חיה ויחידה.
וז"ס צמצום ב' המובא בשער דרושי נקודות פ"ב דא"ק צמצם את נה"י שלו שמטבורו ולמטה והעלה אותם מטבור ולמעלה, דהיינו גם אור הנוק' שהיה בכלי ז"א העלה אותה מטבורו ולמעלה, דהיינו לבחי' התוך לה' עילאה, ואח"כ נתפשט מן התוך מה' עילאה אור חדש מטבור ולמטה דא"ק שהם ע"ס דעולם הנקודים.
וז"ס כי ביה הוי"ה צור עולמים. פירוש, ב' עולמים: עולם העקודים עד הטבור ה"ס י"ה, אשר מן י"ה אלו לבד מתפשטת הויה שלימה למעלה מטבור בעולם העקודים. ונתפשטה הויה שלימה דע"ס למטה מטבור הנק' עולם הנקודים, ע"ש בהיכל הנקודים.
ועתה נתבאר ענין התחלקות הגוף לשנים שהם תוך סוף, שעד הטבור ה"ס י"ה ובחי' ב' דשם בן ד', ומטבור ולמטה ה"ס ו"ה דהיינו בחי' ג' ובחי' ד' הנמשכים ג"כ רק מבחי' ב'. ואחר שנתבאר שכל בחי' הגוף אינו אלא בחי' מלכות דראש, נמצא שהמלכות הזו נחלקה לג' ראשונות כח"ב דמלכות עד הטבור, וז"א ומלכות דמלכות הנמשכים מבינה דמלכות הם מטבור ולמטה, אמנם ז"א ומלכות האמיתיים של ספירת המלכות דראש נפרדו משם ולהלן, והוכנו בסוד מקיף דחיה דיושר שה"ס ז"א דמלכות, ומקיף דיחידה דיושר שה''ס מלכות דמלכות.
והנה זה צמצום ב' הנ"ל, דהיינו שצמצם א"ק את האור שמטבור ולמטה והעלה אותו למעלה מטבור, נקרא צמצום דרבועא ונקרא עגולא בגו ריבועא.
פירוש דנודע דכל צמצום שישנו בעולמות אינו כלל לעולם מצד העליון והמאציל זולת מצד התחתון, וע"כ אנו קוראים את הרשימו דמקום המצומצם בשם כלי דעגולים, כי מובן בו תמונת העגול שאין שום גבול נבחן בו מצד חוצה לו, דהיינו מצד המאציל, כי המאציל מקיף עליו מצדו סביב סביב בהשואה אחת, משא"כ ביושר שה"ס הארת הקו המשפיע לפי הגבול דבחי' אחרונה, אשר התחתון עשה בתוכיותו במרכזו. ונתבאר לעיל, שיש מעלה בעגולים יותר על היושר וכן יש ביושר מה שאין בעגולים כנ''ל ע"ש. שמעלה דעגולים אשר הארת העליון המגיע אליו הוא בלי גבול אמנם אינו מגיע בשפע, ויתרון היושר כי האור נמשך ובא אליו בשפע אולם מוגבל ג"כ מצד העליון. וכ''ז נבחן רק בצמצום א', שהיה בבחי' נקודה בגו עגולא, שהוא קדם ליושר המוגבל בריבועא לפי ד' הבחי' הנודעות דהיינו הארת הקו, ושניהם יחד דהיינו רשימו דצמצום והארת הקו שנמשך בתוכו, נקראים תחת ההבחן של ריבועא בגו עגולא כזה (ריבוע בתוך עיגול) להיות הצמצום מוקדם לביאת הקו בערך קודם ונמשך, כי הארת הקו היא בחי' השפע המוגבל כחפץ התחתון ונמשך בכח התחתון, והיה התחתון כמו שורש גם לגבול הבא מצד המאציל, וע"כ נק' עגולים בחי' קודם ושורש, והיושר נקרא בחי' נמשך מן הקודם והוא בערך ענף לו והבן.
אמנם צמצום ב' דא"ק שהעלה את האור דנוק' שהיה בכלי ז"א בסוף הפרצוף המכונה מטבור ולמטה, והעלה אותו אל כלי בינה שהיא בחי' התוך של הפרצוף מגרון לטבור, אז נתרשם כל בחי' הסוף דפרצוף א''ק בבחי' העגולים כמו בצמצום א' שהוא בראש א"ק, דהיינו ג"כ באותו המובן הנ''ל שאינו מצד העליון אלא מרצון התחתון עצמו, והעליון נשאר מאיר בהשואה אחת על מקום המצומצם הב' כמו על מקום המצומצם הא' כנ''ל.
אמנם יש ביניהם הפרש גדול, להיות צמצום ב' נמשך מבחי' ספירת דיושר, שהיא הארת הקו המוקדם לו, וע"כ נגרע בו המעלה הגדולה שהיה בצמצום א' שלא היה עליו מצד המאציל שום גבול, משא"כ צמצום הב' כבר יש מציאות הגבול עליו מצד המאציל, דהיינו הארת הקו הבא בריבועא, ומגביל את עה''ס לפי ד' הבחי' הנודעות, בע''ס דראש ותוך דפרצוף א''ק, וע"כ הריבועא הוא הקודם והשורש, והעגולים בערך ענף לו הנמשך הימנו, כזה עיגול בתוך ריבוע וע"כ נק' זה צמצום בריבועא בספר חפצי בה, ונק' ג"כ עגולא בגו ריבועא.
ובזה תבין המובא בשער דרושי נקודות פ"א על ענין ע"'ס דעגולים דמטבור ולמטה דא''ק, וז"ל: וז"ס אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, כי א"ק היה בו בחי' יושר, וזהו עשה את האדם ישר דקאי על פרצוף א"ק, דעולם העקודים יצא מפה דא"ק ולמטה רק בסוד הארות ע''ס דיושר. והמה בקשו חשבונות רבים, דהיינו ע"ס דעגולים שיצאו מטבור ולמטה וכו' ע"ש. פירוש, שע"ס דעגולים שנתרשמו מכח צמצום ב' הנ"ל נק' חשבונות משום עליית הרצון למחשבה. דכבר ידעת שאור הנוק' דז"א נק' רצון ע"ש הרצון לקבל, והבינה נק' מחשבה כי המחשבה היא שורש אל הרצון ופועלת אותו. וכבר נתבאר בסוד ד' הבחי', אשר בינה שהיא בחי' ב', היא בחי' פועל אל הבחי' ד', וכיון שצמצום ב' היה ע"י שא"ק העלה את אור הנוק' שהיה בכלי ז"א מטבור ולמטה והעלה אותה לכלי בינה מטבור ולמעלה, א"כ קבל הרצון לצורת המחשבה, וע"כ נק' המלכות הזו בשם מחשבה ובשם חשבון. וז''ס כך עלה במחשבה. ודי בזה כדי שלא לצאת מהענין.
אולם בשביל ההכרח לבאר את כל בחי' או"פ ואו"מ דעגולים וכן כל בחי' או"פ ומקיף דיושר, הוכרחתי להיות מקצר ועולה בפרק זה עד להראות שרשים אלו במקום נאמן, אמנם ודאי צריך ביאור להבין מה היה חסר להתפשטות א' דעולם העקודים שהיה מוכרח להסתלק, ומה ההכרח להתפשטות ב' דעולם העקודים שיתחלפו האורות ויבוא אור החכמה בכלי דכתר וכו' ומה הכריח לא"ק שיצמצם א"ע בפעם ב' מטבור ולמטה. גם ענין ע"ס דאו"ח וענין ההכאה, כל זה יתבאר בהרחבה בביאור שלם ומספיק לקמן בענף ה' ו' בע"ה.
הואו וה' תתאה, תדע, שה"ס ב' א' המקיפים דיושר –
א' בכל המקומות משמע שהמקיפים האלו נעשה רק בצ"ב, ולא קודם לכן. א"כ הצ"ב נעשה בנקודים. וכאן מדבר בעקודים. אולי הוא מדבר בקיצור, וכוונתו היא על נקודים.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ד / דברי הרב - פנים מאירות
אות ג
דברי הרב
ג) ואז הכה אור א"ס יתברך המתפשט עד שם במסך ההוא, ואז בכח ההכאה של הירידה שפגע שם חזר לעלות בסוד אור חוזר למעלה למקומו. ואז נגמר עולם האצילות בבחי' הכלים, ואז חזר הא"ס להתלבש בהם בסוד העצמות, כנ"ל, לכן עד המקום שמגיע אור א"ס ע"ד הנ"ל נק' עולם האצילות, כי האור עצמו הוא רק שהוא אחר התעבותו כנ"ל.
פנים מאירות
ג) ואז הכה אור א"ס ית' וכו' במסך ההוא: כלומר, ב' דברים שכל אחד רוצה לעבור בתחום של חבירו בכח גדול, מתדמה לנו בזה ענין הכאה זה בזה. ועל כן נקרא כאן, שאור א"ס ית' מכה במסך ההוא, להיות אור המתפשט מא"ס ית' רוצה לרדת גם בתוך בחי' הד' ואינו מבחין בצמצום ומסך שנעשה רק מצד הנאצל ולא כלל מצד הא"ס ית', כמו שביארתי לעיל. אמנם המסך שבכלי מלכות מעכב את דרכו להתפשט בבחי' ד', וע"כ נק' פגיעת אור א"ס במסך בחי' זווג דהכאה, והבן.חזר לעלות בסוד אור חוזר וכו': פירוש, מזווג דהכאה זה יוצאות ע"ס דאו"ח, אלא כח ההזדככות מתחזק במסך עד שמזדכך כולו, וכל ע"ס דאו"ח שיצאו בסבתו, חוזרות ונעלמות בשורשם.ואז נגמר עולם האצילות בבחי' הכלים: דהיינו עוד על ידי תיקונים המתהווים מני' ובי', שאינם נזכרים כאן, אלא שעל ידי הסתלקות האור נשארות הרשימות דד' הבחינות דאו"י בלי אור, והרשימות דע"ס דאו"ח א נדחות ממקומן למטה מהרשימו דהתפשטות הקדום, שבזה נעשים בחי' כלים גדולים, כמ"ש בענפים הבאים, ואז חוזר א"ס ומתלבש בהם בסוד העצמות.בסוד העצמות: אור החכמה נק' אור העצמות מא"ס ב''ה, להיות אור זה עצמות וכללות האור שבנאצל המושפע לו מא"ס ב"ה, מה שאין כן אור הבינה נק' אור דחסדים וגבורות או אור דאחוריים, כמו"ש לקמן.נקרא עולם האצילות: הוא מלשון אצלו, עד"ש ואהי' אצלו אמון. כלומר, ששם מתפשט אור א"ס ב"ה שה"ס אור העצמות.ויש ג"כ לפרש, מלשון הכתוב ויאצל מן הרוח וכו', שהוא בחי' העתקת האור מצורה לצורה שאינו משתנה ממעלתו, אלא כמדליק מנר לנר שאין שום חילוק מאור הנר המדליק לאור הנר שנדלק הימנו. ועד"ז עולם האצילות מקבל אור א"ס ב"ה באמצעות הא"ק, והבן.כי האור עצמו הוא רק שהוא אחר התעבותו: פירוש, אין שום אור נשפע למטה אלא כשהוא מתלבש בכלי, וענין כלי כבר נתפרש היטב בענף א' בפנים מסבירות עש"ה, שה"ס אור שמתעבה בדרך התפשטותו, כמו"ש בענף זה. ומשמיענו, שזהו כל ההבחן בין עולם א"ק לעולם אצילות כי כאן נשרשים הכלים דעשר הספירות, משא"כ בעולם א"ק עדיין אין שם אפילו השרשה לכלים, אלא לעולם האצילות לבד. וע"כ נקרא עולם האצילות עולם התיקון, שמשם נשפעים האורות לעולמות בסבת התלבשות אור א"ס ב"ה בעשר הספירות, כמו"ש עוד, ועי' בפתיחה כוללת.
ט"ב דאו"ח א' נדחין ממקומם –
א' הרשימות שנעשה מאור הנקודות המכונה או"ח לאחר הסתלקותו מכונה רשימות דאו"ח. משא"כ רשימות דטעמים נקראים רשימות דאור ישר משום שטעמים נקראים אור ישר.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ג / פנים מסבירות
אות ב
ב) אמנם נודע אשר ע"ס דאו''י עם ע"ס דאו"ח התחברו והשתלבו יחד זה עם זה, כמו"ש בפנים בסוד יאהדונה''י ובחיבור זה נעשין קומתם שוה זה לזה, דהמלכות דאו"י קנתה עכשיו מעלת כתר לאו''ח, ונמצא קומתה ומעלתה כקומת הכתר דאו''י. וכן החכמה קנתה מעלת הכתר דאו"י שעליה, שמעלת הכתר על החכמה דאו"י היינו משום שהכתר שורשה והיא מקבלת האור מהכתר, ועכשיו באו"ח נמצא הכתר מקבל מן החכמה ותהיה החכמה שורש והכתר נמשך הימנה. ועד"ז ז"א עם חכמה דאו''י, דכמו דמעלת חכמה דאו''י היא משום שמקבלת מהכתר, כן ז"א מקבל האו''ח מן הכתר, דהיינו כלי המלכות. וכיון שחכמה שוה עם הכתר וז"א עם חכמה נמצאת קומת ז''א עד הכתר. וכן כולם שווי הערך בקומת כתר, וע"כ נקרא אצילות הזה, אצילות כלי הכתר, להיות כל ה' הפרצופין שוים קומתם עד הכתר, אמנם נשתרשו כאן כל ה' הפרצופין בע"ס דאו''י וע''ס דאו''ח.
והנה כדי שיתפשטו הארתם דה' פרצופי הכתר לחוץ מכלי הכתר בדרך המדרגה זה למטה מזה, אז צריך הכתר שבו אור א"ס ב"ה להזדווג עם כלי המלכות העולה ונכלל בכל בחי' ובחי' דד' בחי' הנודעות מאור ישר.
והענין דבהגלות האו"ח מכח העיכוב שבאור העב שבכלי מלכות מתגבר בה כח הזה, והולכת ומזדככת בכל פעם יותר בערך המדרגה, והאור ישר דא"ס ב"ה מזדווג בה בכל מדרגה ומדרגה. ומתחילה מזדככת למדרגת ז"א, דהיינו לבחי' ג' שבד' בחי' הנודעות, וגם אז או''י מזדווג עמה בזווג דהכאה, ויוצא מהמסך שנתעלה לבחי' ג' ג"כ ע"ס דאו"ח. אמנם יהיה בקוטן המעלה מהתפשטות הקדום שהמלכות שבה להיות כתר, וכאן נערך שהמלכות שבה להיות חכמה. כמו"ש באות א' בענף זה שבספירות דאו''ח כל הזך ביותר הוא פחות במדרגה עש"ה. ובזה נמצא מתפשטת הארת החכמה שנשרשה בה' הפרצופין דהתפשטות הקדום שיוצאת לחוץ למטה מהכתר, כי ספירת החכמה דהתפשטות הקודמת היתה קומתה שוה לכתר, אמנם חכמה זו יהיו עה"ס שלה רק בקומת חכמה, דשיעור הקומה תלוי בכלי מלכות ובערכי האו"ח שלה.
ואח"ז שוב מזדכך המסך ביותר, ומתעלה לבחי' ב' דד' בחי' הנודעות, ואור א"ס ב"ה שבכתר מזדווג עם המלכות ההיא שעלתה למקום בינה בבחי' ב' ומעלה ג"כ ע"ס דאו"ח מבינה לכתר. אמנם או''ח זה נערך במדרגת בינה דאו''ח, כלומר שהמלכות הזו לא שבה להיות חכמה, אלא שבה להיות בינה, כמדרגה הג' דהתפשטות הקדום, וע"כ יצאה הארת בינה מחוץ לכתר ולחכמה, ונמצאת למטה מהם.
ואח"כ נזדכך המסך ביותר ועלה בערך בחי' א' מד' בחי' הנודעות שהיא חכמה, ואו"י דא"ס ב''ה יורד גם אז אליה מהכתר לחכמה, ומעלה ג"כ ע"ס דאו"ח מחכמה לכתר, והיינו רק בקומת ז''א שבהתפשטות הקדום, ובזה יוצאת הארת פרצוף ז''א מהכתר ולחוץ למטה מבינה, כי פרצוף ז''א דכתר קומתו שוה לכתר, אמנם הארה דעכשיו שיוצא מזווג או''י מכתר לחכמה במלכות שהיא במקום חכמה, אין המלכות שבה לבינה אלא לבחי' ז"א וא"כ קומתו למטה מבינה. ואח"כ מזדכך עוד המלכות עד לשורש שהוא הכתר ושוב אין שם עוד זווג דהכאה, כי בזה נמצא כל המסך מתבטל ומזדכך. שז"ס ואשתאיב ניצוצא. כמו"ש כל זה לקמן בענף ה' ו' באריכות.
ונתבאר לך איך מתחילה יוצאים כל ה' הפרצופין בכלי הכתר, דהיינו בהתפשטות ראשונה שהמלכות שבה לכתר, ושם ישנם שורשים דע"ס כולם בקומת כתר. ואח"כ נעשה הזוווג הב' דכתר, בסוד עליית המסך ממדרגה למדרגה, שבזווג דהכאה הב' הזה יוצאות הספירות ומתפשטות זו למטה מזו, כסדר ערכי האו''ח העולה מהזווגים, כנ"ל.
ונתבאר דבאור ישר אין שום חילוק מפרצוף לפרצוף, משום דאור א"ס ב"ה המתפשט בכתר עד לזווג בכלי מלכות, הנו מתפשט על ד' בחי' הנודעות. ואפי' כשהמסך דמלכות הוא במקום החכמה והאו"י בא מכתר לחכמה, מ''מ מתפשט על ד' בחי' דאו"י שהם כח"ב זו"נ. משום דאין הכוונה על החכמה ממש, דלא שייך מסך בספי' חכמה שיצוייר שם זווג דהכאה והוא פשוט, אלא הכונה על המסך דמלכות המזדכך וקיבל זיכוך דחכמה, והבן זה.
ונתבאר בזה שגם בספירות המתפשטות בזה למטה מזה, יש בכל אחת מהם ע"ס דאור ישר, וכל המדובר הוא רק בערך שיעור הקומה הנמדד על פי מעלת האו"ח, אשר מסך היותר עב דהיינו בשיעור בחי' ד', משוה קומת הע''ס עד הכתר. ומסך היותר דק דהיינו בשיעור בחי' ג', משווה קומתם דע"ס רק עד החכמה. דכאן לא שבה המלכות להיות כתר אלא שבה להיות חכמה, ונמצא בזה שבחי' הכתר דהתפשטות זו יהיה קומתו למעלה מכל ט"ס תחתונות, דאין שני לו בקומה משאר ט' ספירות התחתונות שכולם קומתם שוה עד החכמה, דמלכות דאו"י שבה להיות חכמה וקומתה שוה לחכמה. וכן ז"א דאו"ח שוה קומתו לבינה, להיותו התפשטות מחכמה דאו"ח, והבינה כבר קומתה שוה לחכמה דאו"י, כי כל מעלת החכמה על הבינה דאו"י הוא מפני שהבינה היא נמשכת ומקבלת אורה מחכמה, ועכשיו באו"ח נמצא שהחכמה נמשכת ומקבלת אורה מהבינה, ונמצאים בזה משתווים במעלתם, וכו'. והנך רואה דהכתר הוא למעלה מכולם, ושאר ט"ס התחתונות קומתם שוה עד החכמה. ועד''ז בהתעלות המסך לבינה, שהמלכות שבה להיות בינה, נמצא שכתר וחכמה דאו''י דהתפשטות זה יהיו למעלה מכולם, ושאר שמונה ספי' תחתונות כולם קומתם שוה עד הבינה. ועד"ז בהתעלות המסך לחכמה, ששם שבה המלכות להיות ז''א, נמצא בזה שכתר וחכמה ובינה דאו"י יהיו למעלה מכולם, אמנם שאר ז' ספירות התחתונות, יהיו קומתם שוה זה לזה עד קומת ז''א. והבן זה היטב שהוא מפתח כללי בחכמה.
ובזה תבין ג"כ מדוע לא יש בפרצוף א''א רק ט' ספירות זו למטה מזו, וחסרה לו ספירת א המלכות והיא רק כלולה בנה''י שלו כנודע. שהוא תמוה, דהא איתא בספר יצירה פ"א מ"ד עשר ולא תשע. אלא בנ''ל תבין היטב, שענין התפשטות הספירות דא"א זו למטה מזו, הוא מכח התעלות המסך ממדרגה למדרגה, אשר ע"כ בעלות המלכות לערך החכמה יוצאת הארת ז"א לחוץ, אמנם בעלות המלכות לערך השורש שנזדכך המסך כולו, א"כ אין כאן עוד מסך שיוכל להיות בו זווג דהכאה להוציא הארת מלכות למטה מז"א. אמנם באמת אדרבא, כל ספירה וספירה מט' ספירות דא''א אינה יוצאת לחוץ זולת בכח המלכות, וא"כ יש עשר ספירות ממש בכל אחד, והבן היטב.
ספירות זה למטה מזה, וחסר לו ספירת א' המלכות –
א' ובתע"ס מבואר הטעם שאין בא"א ע"ס מטעם מלכות שנגנזה ברדל"א. ואפשר שנותן עוד פירוש. וי"ל לפי מ"ש כאן זה נוהג לאו דוקא בא"א. אלא בגע"ס שאין שם זווג על עביות דשורש שיצא קומת מלכות.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ד / פנים מסבירות
אות ב
ב) אמנם העגולים שורשם מהרשימו מטרם התפשטות הקו, כמו שנתבאר לעיל בענף ב' עש"ה. אשר הנקודה האמצעית שה"ס המלכות ובחי' ד' דאור ישר, נעשה בה הצמצום ונשארה ריקנית בלי אור, אמנם בג' בחי' הראשונות שהם כח"ב ז''א, בהם לא נעשה שום צמצום כנ''ל ע"ש. ואע"פ שגם הם נסתלקו, אמנם לא משום הצמצום אלא כדי לחזור ולהתפשט רק בג' בחי' כמו שהנקודה קישטה בעצמה כנ''ל ע"ש. וע"כ בהתפשט אח"כ הקו במקום החלל בחי' היושר, מ"מ נשארו בחי' הקודמות על מקומן בסוד ע"ס דעגולים באו"פ ואו''מ וכלי פנימי וכלי חיצון כמו"ש שם בענף ב' עש"ה. אמנם הפרש גדול יש בע"ס דעגולים, כי המלכות שבה אינה מעלה או''ח בהתפשט ושוב, כי זהו רק פעולת הקו וע''ס דיושר, דהיינו קו המדה, משא''כ העגולים הם מקבלים בחי' הארה בהשואה, וגם אין זווג דהכאה נוהג במלכות דעגולים, וזכור זה. וע"כ אין התחתון יכול לקבל מהעליון שלו דרך מלכות דעגולים, דהא אין בה אלא מלכות לבד שהוא כלי בלי אור. אמנם העגולים התחתונים מקבלים מהעליונים דרך ראש הקו כמו"ש בעץ חיים ענף א' וב' וע"ש בפמ"א והבן.
ונתבאר ההפרש הגדול בין ע''ס דעגולים שנקראים נפש, להיות שהתחתון אינו יכול לקבל מהם אלא נפש לבד מפני שג' הבחי' כח''ב ז''א אינן מתחברות להשפיע בהתפשט ושוב בבחי' הד' שהיא מלכות. אמנם ע''ס דיושר נקראים רוח, מפני שג' בחי' הראשונות מתחברות ע''ד התפשט ושוב ומשפיעים במלכות, ובזה יכולה המלכות להשפיע לתחתונים.
ובזה תבין שאין לך שום ניצוץ בכל העולמות שלא יהיה כלול מד' הבחי' הנודעות, מפני שכן דרך יציאתם מא"ס ב"ה עד ביאתם לכלי מלכות, אמנם בסוד עה''ס דעגולים יוצאות חצוניות העולמות עד לעולם העשיה, וכל העגולים מקבלים תחתון מעליון רק דרך הקו ומקבל דרך שם ד' בחי' דאו"י, אבל אין במלכות בחי' או"ח ונשארה המלכות דעגולים בבחי' הצמצום הא'.וכן בכל עגול ועגול אשר קבלת אור הוא דרך הקו, אמנם האור מתפשט בו על בחי' עגולים, דהיינו נפש, עד לעגולי עולם עשיה, ונמצאת המלכות דעגולים דע"ס דעולם העשיה יש בה ג"כ כל ד' בחי' דאור ישר, משום דמקבלים ממלכות דקו דעולם היצירה שהוא ראש הקו וכתר לעולם העשיה, ומשם מתפשט לע''ס דעגולים דעשיה, עד למלכות דעגולים ההם. אמנם אינם מתחברים למלכות בהתפשט ושוב, ונמצאת המלכות דעגולים דעשיה אין לה אור להשפיע למטה, ונמצא שהמקבל ממלכות דע''ס דעגולים דעשיה, הגם שנתרשם בו כל ד' הבחי' מפני שכן נרשמים ג"כ במלכות דעגולי העשיה, אמנם בלי אור כלל, מפני שג' בחי' הראשונות כח"ב ז''א אינם משפיעין לה.
המתבאר ויוצא מכל האמור, אשר ע''ס דאור ישר שה''ס כתר וד' בחי' הנודעות נוהגות בכל המציאות כקטן כגדול, וכל ההבחן אינו רק בערכי ע"ס דאו''ח שה"ס קו המדה א שנק' רוח ב או צלם אדם וכו'. וזה שהשמיענו הרב ז"ל בפרק הזה שהיא ידיעה ראשונה בחכמה זו.
ע"ס דאו"ח שה"ס קו המדה א' שנק' רוח ב' או צלם אדם –
ב' המסך נק' קו ומידה, משום שהוא נותן את גובה הקומה. משא"כ צמצום נק' שאינו מקבל כלום.
א' נפש נק' נפישא בלי תנועה שאינו יכול להשפיע. ורוח נק' תנועה שהוא יכול לעשות תנועה להשפיע למטה.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות
אות ד
דברי הרב
ד) והנה כאשר נעריך ונמשיל לענין זה, כבר ידעת היות ד' יסודות לכל, והם: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. והם סוד נשמה לנשמה ונר"ן. ונתחיל לבאר מסוד הנשמה ואילך, ואח"כ נתחיל לקודם אליה, ונאמר, כי הלא נמשיל ונצייר האזנים, כי יש בהם רוח דק בתוכם, והנסיון לזה, כאשר יסתום האדם אזניו, ישמע בתוכם קול הברה מחמת הרוח הנצרר בתוכם. אח"כ מחוטם יוצא מתוכו הבל יותר נרגש מאוזן. ואח"כ מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם, וכפי ערך הדברים ובחינתם כך יהיה דקותם. כי אוזן להיותו סוד בינה, ההבל היוצא ממנו הוא יותר דק מהבל היוצא מהחוטם, וכן הבל החוטם יותר דק מהבל הפה, שהוא למטה ממנו במעלה.
פנים מאירות
ד) היות ד' יסודות לכל וכו': שה"ס חכמה בינה ז"א ומלכות. ונקראים יסודות, משום יציאתם מכלי הכתר, ששם קומת כל עה"ס שוות זל"ז, ויציאה הראשונה, נק' ד' יסודות הנ"ל, רשר"ד.כי יש בהם רוח דק בתוכם וכו': כלומר, ב' הבחנות יש כאן: הבחן א', הוא הרוח שבתוך האוזן וחוטם ופה, וה"ס ג' בחי' דאור ישר, בג"ד, המובאים בענף הקודם. והבחן ב', מה שמתפשט הרוח מהכלים שלהם ויוצאים חוץ מהם, אשר ביציאתם לחוץ נגרע ערכם, כמו"ש בע"ה.מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם: והיינו משום דהוא בחינה הד', ושלימות כלי הקבלה.
ט"ג יסודות הנ"ל, * רשר"ד –
* עיין תע"ס ח' ה' דף ש"ט אות כ"ג כ"ד.
חלק ה מטי ולא מטי / דברי הרב - אור פנימי
דברי הרב
כג) והנה ד' בחינות אלו הם מציאות ד' אותיות הוי'ה, כי י"ו הם ב' בחינות התפשטות, וה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות. וכבר ידעת כי שם הוי'ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. והטעם לפי שד' בחינות אלו לא שייכים אלא מחכמה ולמטה, אבל בכתר לא יש בו רק ב' בחינות בלבד, וכנגדן נקרא י"ה יהו"ה. וז"ס, כי בי"ה הוי'ה צור עולמים, לפי שבהם התחיל לצייר ולברא את העולם מתחלה, שה"ס עקודים, אשר הם סוד י"ה הוי'ה, כי י"ה בכתר, הוי'ה בשאר פרצופים כולם.
אור פנימי
כג) י' ו' הם ב' בחינות התפשטות, ה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות. כי התפשטות הא' הוא סוד יוד, והתפשטות הב' ה"ס ו'. והסתלקות הא' ה"ס ה' ראשונה, והסתלקות הב' ה"ס ה' אחרונה. כמ"ש לפנינו.הוי'ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. כנודע, שהיוד ה"ס חכמה. ו' ה"ס ז"א. וה' ראשונה ה"ס בינה. וה' אחרונה ה"ס מלכות. אבל הכתר, אינו מרומז בד' האותיות, זולת בקוצו של יוד. והוא מטעם שמבאר כאן הרב לקמן.
דברי הרב
כד) והטעם, כי הנה למטה בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הוי'ה, לד' חסרונות אלו. ואלו הם, הא' הוא התפשטות האור פעם א', כי אז התחיל האור להתפשט בכתר, ראשון מכולם, ואז כל הט' שלמטה ממנו היו חסרים מאותו אור, באופן זה כי בעת שנתהווה האור במציאות הכתר עדיין כל השאר היו חסרים, והרי זה חסרון א' בהתפשטות האור בט' כלים, ואין חסרון זה נוהג בכתר.
אור פנימי
כד) ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הוי'ה. פירוש, כי סוד האותיות הם כלים שנאצלו ונעשו ע"י הניצוצין שנפלו מהאו"ח של ד' הקומות שיצאו בעת הסתלקות האור של התפשטות הא', ובאו לתוך הכלים הריקנים אחר הסתלקות האור מהם, כמו שנתבאר, בדברי הרב לעיל ח"ד פ"ג אות י"ב (ועיין באו"פ שם סעיף ק). וכל 'שם' פירושו השגה, כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם, ונודע שאין השגה באור בלי כלי. גם נתבאר בדברי הרב לעיל (חלק ד' פרק א' אות ט') "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שהחסרונות של האור גורם מציאות התהוות הכלים והשמות הקדושים. וזה אמרו "בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון שיוכל לקרות בשם הוי'ה". דהיינו שיהיה אפשרות להשיגו בשם הזה. והבן זה.התפשטות האור פעם א' וכו' והרי זה חסרון א' בהתפשטות הא' בט' כלים. כלומר, בשעה שהתחיל האור להתפשט בכתר, היה התפשטות בבחינת אור ישר רחמים, ואז כל הט' שלמטה ממנו, היו חסרים מאותו אור השלם. ואע"פ שיצאו אח"כ בשעת הסתלקות בד' מדרגות שעשה המסך בדרך זיכוכו כנודע, אמנם הם נבחנים לאו"ח ודין, וע"כ נקראים בשם נקודות, וע"כ יש כאן חסרון בט' תחתונות דהתפ"א. אבל אין כאן שום חסרון בכתר, ולכן אין הכתר מרומז בהאותיות דשם הוי'ה, להיותם בסוד חסרון האור כנ"ל. אלא התפשטות הט"ס שלמטה מכתר, שהם ד' הקומות חו"ב זו"ן, שיצאו בסוד או"ח ודין, ה"ס ה' דהוי'ה. והסתלקות דכל התפ"א זה בכללו, ה"ס ה' דהוי'ה. והם הנק' י"ה דכתר. כי כל התפ"א נקרא כתר.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות
אות ז
דברי הרב
ז) אמנם כבר ביארנו, כי מבחי' הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה, אך אין הראיה סוד *הבל הנמשך למטה כמו אח"פ. והטעם, כי נר"ן שהם אורות אח"פ הם מתפשטים למטה, אבל הנשמה לנשמה שהיא הסתכלות העין אינה מתפשטת, רק נשארת במקומה בסוד או"מ, כנ"ל, ואין בה זולתי הסתכלות דק מאוד, והוא סוד הראיה והסתכלות, אכן אינה דומה כמו הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה, לכן מסוד ראיה ג זו נעשו ל' כלים שהוא הגוף, י' כלים להבל האוזן הנקרא נשמה, וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח, וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש.
פנים מאירות
ז) מבחי' הראיה עצמה וכו': והיינו אור החכמה, כנ"ל.רק נשארת במקומה בסוד או"מ: דבכלי הכתר היו כל ע"ס בתכלית מילואם, וכשיצא אור החכמה לחוץ א"כ נעשה בחכמה פנימי ומקיף, כי קומת הכתר שהי' לאור החכמה בעודה בכלי הכתר חזרה ויצאה הימנה ונעשתה למקיף מחוץ לה, ומה שנכנס מהחכמה בפנימיות הכלים דאור החכמה נק' הסתכלות דק, כמו"ש עוד בע"ה.ואין בה זולת הסתכלות דק וכו': פירוש, כבר נתבאר בענף ג' בפמ"ס אות ב', דסיבת יציאות האורות מכלי דכתר ולחוץ, הוא מכח הזדככות המסך שעולה ומזדכך ממדרגה למדרגה, ע"ש. והנה בהזדככות המסך בשיעור דבחי' ג', אז יוצא מבחי' כלי כתר ולחוץ אור החכמה, כי אור ישר מא"ס ב"ה אינו פוסק אפי' רגע, וכשאו"י מכה על המסך דבחי' ג' אז לא תשוב המלכות לבחי' כתר, אלא לבחי' אור החכמה, כמו"ש שם. וזה האו"י הפוגע במסך דבחי' ג' נקרא הסתכלות דק, משום דהמסך נזדכך מעביות שלו שהיא בחי' ד' וקיבל לעביות דבחי' ג' שהוא דק הימנו.הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה: פירוש, גם האו"י המתפשט על המסך הדק יש בו ד' בחי' הנודעות, והיינו ד' יסודות רשר"ד כנ"ל, ונתבאר בענפים הקודמים אשר בסוד התפשטות דאו"י נמצאות חו"ב אב"א, (עי' בענף ד') אלא בפגיעה במסך הדק אז שבות חו"ב פב''פ, ונמצא אור החכמה מושפע בכל ע"ס, אשר זהו נקרא הסתכלות דק כנ"ל. ונמצא, דבחי' בינה וז"א ונוק' דאור ישר, יהי' עצמותם דאור ישר מתפשט למטה, משא"כ בחי"א שהיא אור העינים והחכמה אין עצמותה דאו"י מתפשט, אלא נפסק, מסיבת הבינה שהשיבה פניה לכתר לינק אור דחסדים ואינה יונקת מאור החכמה. ומה שנמשך מאור החכמה הוא רק בסיבת זווג דהכאה במסך, שה"ס אור חוזר שנק' הסתכלות דק, אבל לא עצמותו, והבן.לכן מסוד ראיה זו נעשו ל' כלים: פירוש, כללות הנאצל הזה ה"ס פרצוף החכמה שיצא לחוץ מכלי הכתר, כנ"ל, שיש בו ע"ס: גולגלתא, ה"ס כתר. עינים, חכמה. אוזן, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות שבה המסך. והנה כתר וחכמה דנאצל זה אינו נחשב לכלי, כי בחי' ב' היא בחי' שורש הא' לכלי, כנ"ל. וע"כ אומר שיצאו ל' כלים, דהיינו לג' בחינות בג"ד, שכאו''א מתפשט על ע"ס.
אך אין הראיה סוד * הבל הנמשך למטה –
* המדובר הוא בנקודים שאין שם רק ג' פנימים נר"ן וב' מקיפין. ואומר שאור החי' הוא או"מ ואינו נמשך למטה כמו הנר"ן הפנימיים הנק' או"פ. נמשך למטה פירושו התלבשות בכלים.
מסוד ראיה ג זו נעשו ל' כלים –
* אין זווג דהכאה רק מאור החכמה שעליהם הי' הצמצום. ולא על נר"ן שהם חסדים. ואומר שמהראיה נעשה ההכאה לעשות כלים והוא עצמו נשאר באו"מ. אבל מאח"פ אין זווג דהכאה ואין כלים.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות
אות ז
דברי הרב
ז) אמנם כבר ביארנו, כי מבחי' הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה, אך אין הראיה סוד *הבל הנמשך למטה כמו אח"פ. והטעם, כי נר"ן שהם אורות אח"פ הם מתפשטים למטה, אבל הנשמה לנשמה שהיא הסתכלות העין אינה מתפשטת, רק נשארת במקומה בסוד או"מ, כנ"ל, ואין בה זולתי הסתכלות דק מאוד, והוא סוד הראיה והסתכלות, אכן אינה דומה כמו הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה, לכן מסוד ראיה זו נעשו ל' כלים שהוא הגוף, י' כלים להבל האוזן הנקרא נשמה, וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח, וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש.
פנים מאירות
ז) מבחי' הראיה עצמה וכו': והיינו אור החכמה, כנ"ל.רק נשארת במקומה בסוד או"מ: דבכלי הכתר היו כל ע"ס בתכלית מילואם, וכשיצא אור החכמה לחוץ א"כ נעשה בחכמה פנימי ומקיף, כי קומת הכתר שהי' לאור החכמה בעודה בכלי הכתר חזרה ויצאה הימנה ונעשתה למקיף מחוץ לה, ומה שנכנס מהחכמה בפנימיות הכלים דאור החכמה נק' הסתכלות דק, כמו"ש עוד בע"ה.ואין בה זולת הסתכלות דק וכו': פירוש, כבר נתבאר בענף ג' בפמ"ס אות ב', דסיבת יציאות האורות מכלי דכתר ולחוץ, הוא מכח הזדככות המסך שעולה ומזדכך ממדרגה למדרגה, ע"ש. והנה בהזדככות המסך בשיעור דבחי' ג', אז יוצא מבחי' כלי כתר ולחוץ אור החכמה, כי אור ישר מא"ס ב"ה אינו פוסק אפי' רגע, וכשאו"י מכה על המסך דבחי' ג' אז לא תשוב המלכות לבחי' כתר, אלא לבחי' אור החכמה, כמו"ש שם. וזה האו"י הפוגע במסך דבחי' ג' נקרא הסתכלות דק, משום דהמסך נזדכך מעביות שלו שהיא בחי' ד' וקיבל לעביות דבחי' ג' שהוא דק הימנו.הבל אח"פ אשר עצמותם נמשך למטה: פירוש, גם האו"י המתפשט על המסך הדק יש בו ד' בחי' הנודעות, והיינו ד' יסודות רשר"ד כנ"ל, ונתבאר בענפים הקודמים אשר בסוד התפשטות דאו"י נמצאות חו"ב אב"א, (עי' בענף ד') אלא בפגיעה במסך הדק אז שבות חו"ב פב''פ, ונמצא אור החכמה מושפע בכל ע"ס, אשר זהו נקרא הסתכלות דק כנ"ל. ונמצא, דבחי' בינה וז"א ונוק' דאור ישר, יהי' עצמותם דאור ישר מתפשט למטה, משא"כ בחי"א שהיא אור העינים והחכמה אין עצמותה דאו"י מתפשט, אלא נפסק, מסיבת הבינה שהשיבה פניה לכתר לינק אור דחסדים ואינה יונקת מאור החכמה. ומה שנמשך מאור החכמה הוא רק בסיבת זווג דהכאה במסך, שה"ס אור חוזר שנק' הסתכלות דק, אבל לא עצמותו, והבן.לכן מסוד ראיה ב זו נעשו ל' כלים: פירוש, כללות הנאצל הזה ה"ס פרצוף החכמה שיצא לחוץ מכלי הכתר, כנ"ל, שיש בו ע"ס: גולגלתא, ה"ס כתר. עינים, חכמה. אוזן, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות שבה המסך. והנה כתר וחכמה דנאצל זה אינו נחשב לכלי, כי בחי' ב' היא בחי' שורש הא' לכלי, כנ"ל. וע"כ אומר שיצאו ל' כלים, דהיינו לג' בחינות בג"ד, שכאו''א מתפשט על ע"ס.
ט"ב אך אין הראיה סוד * הבל הנמשך למטה –
* המדובר הוא בנקודים שאין שם רק ג' פנימים נר"ן וב' מקיפין. ואומר שאור החי' הוא או"מ ואינו נמשך למטה כמו הנר"ן הפנימיים הנק' או"פ. נמשך למטה פירושו התלבשות בכלים.
ט"ב מסוד ראיה ב זו נעשו ל' כלים –
* אין זווג דהכאה רק מאור החכמה שעליהם הי' הצמצום. ולא על נר"ן שהם חסדים. ואומר שמהראיה נעשה ההכאה לעשות כלים והוא עצמו נשאר באו"מ. אבל מאח"פ אין זווג דהכאה ואין כלים.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות
אות ח
דברי הרב
ח) אבל ההבל עצמו שהוא אור הפנים, אי אפשר להתפשט למטה, לפי שבחי' הראיה נמשך מהעינים, *שהם יותר עליונים מכולם, לכן בראיה זו לבדה יצאו הכלים, משא"כ מאח"פ כי לא היה אפשר להאציל מהם שום מציאות, אם לא מהבל היוצא מהם ממש ג.
פנים מאירות
ח) אבל ההבל עצמו שהוא אור הפנים וכו': החכמה נקראת אור הפנים, כי כלי דפנים ה"ס בחי' ב', ובסוד הסתכלות דק שב החו"ב פב"פ, ונמצא הכלי מלא מאור החכמה, שז"ס חכמת אדם תאיר פניו. אמנם אינו נמשך למטה, כנ"ל.
ט"ב יותר * עליונים מכולם –
* כי התחתונים נכנסים תחילה בכלים וע"כ כיון שלא היה שם אלא ג' כלים כח"ב, נתלבשו בהם נר"ן, ואור העינים שהוא עליון מהם נשאר מבחוץ.
ממש ג –
* הוסיף היינו האו"י.
* מאור נר"ן אין זווג דהכאה ואין כלים. רק כל המציאות הוא אור ישר שבהם, ואם יש להם כלים מכונים יש להם מציאות, ולא זולת.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ה / דברי הרב - פנים מאירות
אות מ
דברי הרב
מ) אך כלים אל הגוף, שהם ז' תחתוניות, עדיין לא היה כח בראיה זו, עד שתפגע בנפש הנפש עצמה, ועל ידי הסתלקות [הסתכלות] ב' מלמטה למעלה, שהם אור העקודים ואור העינים, היה האור חוזר ומלביש את הז' תחתוניות.
פנים מאירות
מ) אך כלים אל הגוף שהם ז''ת: כלומר, בערך הראש נקרא כל הגוף רק ז"ת, והוא משום אור חוטם ופה דראש, המתפשטים בגוף כמו"ש לקמן דחוטם פה הוא זו"נ.עדיין לא היה כח בראי' זו וכו': משום דכלי הגוף הם מסוד אותיות הנופלות מפאת הביטוש דאו"פ באו"מ, שאין זה נוהג בכלים דראש, כמו"ש.עד שתפגע בנפש הנפש: כלומר. אור א"ס ב"ה מתפשט בפה עצמו על ד' בחי', שאז או"מ ואו"פ עקודים ומקושרין בכלי אחד, וכיון שבחי' הד' עצמה מתפשטת על ד' בחי', נמצא האור ישר פוגע בנפש הנפש, דהיינו מלכות דמלכות.וע"י הסתלקות א [הסתכלות] ב' מלמטה למעלה וכו': כלומר, בסבת האו"פ שטבעו לזכך את המסך שמלובש בו, דע"כ הולך ומזדכך המסך מלמטה למעלה, שמתחילה מזדכך לבחי' ג', ואח"כ מזדכך לבחי' ב', ואח"כ מזדכך לבחי' א', עד שנמצא צורתו מזדככת לגמרי כמו הכתר, ובדרך עליתו מתמעט ג"כ האו"ח עד שנעלם לגמרי, כמו"ש לקמן בענפים הבאים בע"ה. [עי' פנים מאירות ענף ט' אות ב' ד"ה הנה קודם בסוגריים]
ט"ב וע"י הסתלקות א' ב' מלמטה למעלה –
א' יש ב' הסתלקויות עד שנסתלק לגמרי. א' הסתלקות הטעמים, וב' הנקודות.
מ"א
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז
אות ג
תוכן
ג) והתגין שהוא בחי' הרשימו הנשאר מכללות אור הטעמים אחר הסתלקותו נקרא מ״ה, והוא נתבאר בזוהר בסו״ה, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (הקדמת הזהר אות ז') ע״ש בהמשך. והענין, משום שאינו מסתלק א בסיבת העלם האו״ח, והיא בחי' ב' דהיינו אור הבינה. ומובן זה ע״פ המבואר לעיל בענף ד', אשר בהתפשטות אור ישר מא״ס ב״ה על ד' הבחי' נמצאים החכמה והבינה אחור באחור, שבהיות הבינה שמה פניה לינק אור שלה שהוא אור דחסדים מן המאציל, אז אינה מקבלת ואינה יונקת מאור החכמה. ונק' זה אשר פניה אל הכתר ואחוריה אל החכמה, וכיון שהבינה אינה מקבלת אור החכמה, מכ״ש שאין להם לז״א ומלכות כלל מאור החכמה, וע״כ נחשב שבכללות הנאצל אין אור החכמה מתפשט בו. וכמו״ש הרב בענף זה, אשר אור העינים אין עצמותו מתפשט למטה, אלא בחי' הסתכלות וראיה לבד, והיינו משום הבינה שמחזקת פניה לינק מהכתר כנ״ל. אמנם בפגיעה במסך דמלכות שיוצאות ע״ס דאו״ח, אז נובע אל הבינה אור דחסדים בשפע מאור חוזר זה דמלכות ואינה צריכה עוד לינק אור דחסדים מהכתר, וע״כ משיבה פניה לינק אור החכמה מספי' החכמה עש״ה. ובזה תבין אשר בעת התעלמות דאור חוזר, נמצא ג״כ שאור החכמה נפסק מן הנאצל, להיות ספי' הבינה שוב מחזרת פניה אל הכתר לינק אור דחסדים, ושוב נמצאת עם החכמה אחור באחור.
המתבאר מהנ״ל שלא לבד האור חוזר נעלם מסבת הזדככות המסך אלא האור ישר ג״כ נעלם עמו, והיינו בחי' כתר וחכמה דאור ישר שאינם משפיעים בבינה מסבת הפיכת פניה לאור דחסדים. ובזה מובן ג״כ מה שנשאר מן האור ישר אחר הסתלקות הטעמים הנ״ל הנק' רשימו, שהוא אור הבינה, וז״א ומלכות הכלולים בבינה כנודע. וע״כ נקרא הרשימו דטעמים בשם בינה, משום דרק היא נשארת אחר הסתלקות הטעמים. והנה נתבאר ענין התגין שהוא בחי' רשימו דטעמים שנקראים בינה, מפני שהוא ממש בחי' בינה שאינה מסתלקת בסיבת העלם האו״ח, וזכור זה.
והאותיות שה״ס רשימו הנשאר מאור הנקודות נקראים הויה דב״ן ונקראים זו״נ. וצריך שתדע שעיקר עה״ס נמצאים רק בכתר, דהיינו בא״ק הפנימי, והספירות שלמטה מכלי כתר שהם חו״ב ז״א ונוק', אינם אלא רק הארות היוצאות מן הכתר ולחוץ, כמו״ש בעה״ח שער מ"ב שער כללות אבי״ע פ"ב ע״ש. וע״כ מתחילה יצא למטה מן הכתר פרצוף החכמה, והיינו כלי הראש שהם גולגלתא ואח״פ, דכל ה״פ אלו הם פרצוף החכמה שיצא מהכתר ולחוץ, ע"ד שבארנו לעיל על סדר טנת"א. אמנם הבינה עוד לא יצאה לחוץ מן הכתר, משום דכל ענין היציאה לחוץ ממעלת הכתר היא בסבת הזדככות המסך, כנ״ל. וכבר נתבאר שענין העלם האו״ח והזדככות המסך אינו גורע כלום מאור הבינה, אלא לבחי' אור העצמות דכתר וחכמה לבד, ונמצא דמעלת הבינה לא נתקטנה עוד, וע״כ נבחנת שעודה נשארת בא״ק הפנימי ולא יצאה עוד לחוץ, וע״כ צריך לבאר איך נגרע כלי הבינה ויצא לחוץ מא״ק הפנימי.
אלה ע"ש בהמשך : והענין, משום שאינו מסתלק א' בסיבת –
א' פירוש אור הבינה אינו מסתלק מסיבת או"ח.
מ"ב
ט"א והיינו כלי הראש הנ"ל, שהם גולגלתא * ואח"פ –
* צ"ל גולגלתא ועינים ואח"פ
זגכ
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז
אות ד
תוכן
ד) ועי' בדברי הרב ז״ל בתחילת שער העקודים וז״ל בקיצור לשון: אשר ה' פנימים וה' מקיפין דבחי' אוזן וחוטם יצאו משני נקבים, דמנקב ימין יוצאים ה' מקיפין ומנקב שמאל יוצאים ה' פנימים הן באוזן והן בחוטם, שהנקבים נבדלים ורחוקים זה מזה. אמנם ה״פ וה' מקיפין דאור הפה יצאו מנקב אחד שהוא הפה ונתחברו תוך הפה יחד, וע״כ בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומההכאות שבהם אתייליד הויות בחי' כלים, ולכן נק' פה, שבגי' ס״ג וכ״ב אתוון, כי האותיות הם הכלים עכ״ל.
פירוש דכבר נתבאר סוד אח״פ שהם ג' בחי' בג״ד, שנק' בינה ז״א נוקבא דפרצוף החכמה שיצא מן הכתר שהוא א״ק הפנימי. כי ה״פ דפרצוף החכמה, הם גולגלתא עינים ואח״פ, כנ״ל. והנה בכל או״א מה' פרצופין אלו נבחן בו ה״פ פרטיים, הן בבחי' אור פנימי והן בבחי' או״מ. והנה נתבאר בענפים הקודמים שב' כלים נבחנים בה״פ, שהם בחי' ב' ובחי' ד' שהם בינה וזו״נ, והבינה נקראת חלון ונקב, להיות אור העב שלה ראוי ג״כ לקבלה מאור העצמות, משום דעליה לא היה הצמצום הא'. משא״כ בחי' הד' שה״ס מלכות נקראת מסך וכותל, והיינו משום דעליה עובר כח צמצום הא' שלא תקבל עם בחי' ד' זו, וע״כ נקראת מסך שאין בה חלון ונקב לקבלה. אמנם בה נוהג זווג דהכאה, שנעשית מעיין לבחי' ע״ס דאו״ח הנובעים על ידה ע״ש. וע״כ בחי' ב' נעשית כלי לאור פנימי ובחי' ד' נעשית כלי א לאו״מ ב.
והענין דבכלי הכתר נמצאים ה' פנימיים בכל מילואם ואין שם להם בחי' או״מ, אלא לבחי' ד' לבד. וגם הוא לא בבחי' עצמותה דהמלכות שהוא מעצמות ז״א, אלא בבחי' העביות הנוספת בה ע״י התגברותה אחר תוספת שפע, שהעביות הנוספת נקראת בחי' ד', אמנם עיקר בנינה הוא חלק מז״א שנבחנת בזה לבחי' ג', ואשר ע״כ סוד בחי' ד' שהוא המסך שבה שנעשה כתר לע״ס דאו״ח זהו סוד ה' מקיפין דכתר, בשביל שעדיין לא עלה שם תיכף כל האו״ח הראוי עוד לצאת הימנו בעולמות, אלא מה ששייך לפרצוף א״ק לבד והבן.ועי' בענף ד'.
וע״כ גם בחכמה שיצאה לחוץ מהכתר נוהג בה ד' בחי' דאור ישר מא״ס, שמתחילה התפשט או״י על בחי' ד' דהמסך, והתפשטות א' זו נקראת ג״כ כלי הכתר, אלא אינו בחי' כתר ממש כמו א״ק הפנימי, אלא בערך כתר דחכמה, שזה יתבאר עוד לקמן. וזה ההתפשטות דגולגלתא ואור עינים ואח״פ שהם כח"ב זו״נ דחכמה, כשנתפשטו על בחי' הד' יצאו כל או״א בה״פ בקומת כתר דחכמה, ונבחנים באורות פנימים ובאורות מקיפין, אשר הפנימיים נחשבים עה״ס דאו״י בהתלבשות עליהם האו״ח, והמקיפין כוללים כל בחי' האו״ח שעתיד עוד להופיע מהמסך ויתלבש על עה״ס דאור הישר. ולהם ב' כלים, דכלי דאו״י הוא בחי' ב' שנק' נקב וחלון משום שהיא ראויה לקבל העצמות, וכלי דאו״ח הוא המסך ובחי' הד'.
והנה נתבארו ב' הנקבים דאוזן וחוטם הימיניים שהם בחי' הד', שבה נאחזים ה' מקיפין. והשמאליים דאוזן וחוטם הם בחי' הב', שבה מלובשים ה' פנימיים כח״ב זו״נ.
ובזה תבין ג״כ אשר ה״פ דאוזן וחוטם רחוקים מה״מ דאוזן וחוטם. כלומר, שאינם תלויים כלל זה בזה, כי אפי' אחר שנעלמו ה״מ וכל האו״ח שבהם, אינו נוגע כלל לה' פנימיים שבאוזן וחוטם, להיותם בחי' אור הבינה שאינה נגרעת מסבת העלם או״מ, וע״כ הנקבים נבדלים ורחוקים זה מזה, ואפי' בחוטם יהיה בו האו״פ בבחי' ג' והאו״מ בבחי' ד', והבן.
אמנם הפה שהוא בחי' מלכות דפרצוף החכמה שהוא עצמות בחי' הד' וגופה, לא יוכל להיות שם ב' נקבים, דהיינו בחי' ב' לבדה ובחי' ד' לבדה, משום דהוא בחי' הד' לבד כנ״ל. וע״כ ה' פנימיים וה' מקיפין מקושרים בכלי אחד, והיינו כיון דעצמות בחי' הד' הוא חלק מבחי' ג', וזהו הכלי הפנימי שלה לה' פנימים. ובחי' העביות הנוספת בזה, הוא כלי חיצון שלה לאו״מ. אמנם הם יחד בנין אחד, שנק' כלי מלכות, משא״כ בז״א הם נבדלים זמ״ז כי כלי פנימי הוא בחי' עצמו, דהיינו בחי' ג' שאינו מחובר עם בחי' ד', וכלי חיצון הוא מה שמגיע לו מבחי' הד' שמקבל האו״ח על ידיה. ובאוזן מרוחקים יותר, כי כלי פנימי הוא בחי' ב' דגופה, וכלי חיצון הוא בחי' הד' המקבלת או״ח מהמלכות כנ״ל, וע״כ ה' פנימיים דאור הבינה ואור הז״א דאור ישר נשארים כולם אפי' אחר העלמת האו״ח כולו.
ונתבאר דהעלמת או״ח אינו נוגע אלא לאור העינים שהוא אור החכמה, וגם לבחי' מלכות דחכמה שהוא הפה, מסבה שהיא בעצמה היא בחי' הד'. ונמצא ה״פ וה״מ קשורים יחד בתוך הפה, כלומר בא״ק הפנימי, וע״כ בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זב״ז ומבטשים זב״ז.
ט"ב ד' נעשית כלי א' לאו"מ ב' –
א' וי"ל אם בינה נשארת מדוע היא נקראת רשימו, שעל הרשימות האלו שעולים לראש כשהם כלולים בהמסך. הלא אין להם שום חסרון. לבינה. אולי כוונתו שהרשימות של חכמה נכללו בהבינה, שבינה נק' בחינה עליונה. אבל הרשימות בטח שנשארות שהרשימות האלו גורמים לידת פרצופים חדשים.
ב' האור ישר כבר נגלה פעם לפני הצמצום. אבל אחר הצמצום, שלא יכולים לקבל בלי מסך, שע"י מתגלה האו"ח. נמצא לפי גלוי האו"ח, כך מתגלה האו"י. נמצא מה שחסר דתתגלה בעתיד, הוא רק או"ח, שזה עוד לא היה מגולה בכל השלמות. ומתי שיתגלה כל האו"ח שפירושו שיוכלו לקבל את כל האור שנתגלה במחשבת הבריאה שנקרא א"ס. אז יהיה גמר התיקון. לכן נק' או"ח בשם מקיף ע"ש שעתיד להתגלות.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז
אות ה
תוכן
ה) וענין הכאה זו וביטוש זה, נבין במה שנוגע לאור הפה בסיבת התפשטות א' הנ״ל ובסיבת הסתלקות ההתפשטות הנ״ל, ע״ד שבארנו בענין טנת״א. כי בהתפשטות א' נתפשטו כל או״א מאח״פ על ע״ס בקומת כתר, משום דהאו״י התפשט עד בחי' ד' שהוא הפה, והנה גם הפה לבדו נתפשט בזה לע״ס שנק' ע״ס דעולם העקודים, והיה ג״כ בקומת כתר.
והנה נתבאר שביציאת ד' בחי' דאו״י יהיה החו״ב אב״א, אלא בסגולת האו״ח שבים החו״ב פב"פ, ונמצא שאור הפנים דחו״ב תלוי בעביות המסך, כלומר באו״ח שלו. וע״כ כשעלה האו״ח והשיב את חו״ב פב״פ, נמצא שבחי' ב' שה״ס כלי פנימי דה״פ דעקודים, נזדככה מאחורים שלה שהיא העביות דבחי' ב' שלה, להיות שעזבה את הכתר ואור דחסדים וחזרה ונתעצמה עם ספירת החכמה שהיא בחי' א'.
וז״ס שה' פנימיים וה' מקיפין מכים זה בזה, כי מסבת התפשטות האו״י מבחי' ג' להכאה בבחי' הד' שהוא המסך ועלה האו״ח, נמצא מזדכך אחור ועביות דבינה שהוא השורש לעביות דבחי' ד', וכיון שנזדכך השורש נזדכך הענף עמו שהוא המסך עצמו, והתחיל האו״ח להסתלק בסדר המדרגה עד שנעלם בכתר, שיש כאן הבחנת טנת״א.
והנה כאן נעשה ביטוש בין הרשימות דטעמים ובין הרשימות דנקודות שהמה הפכים זה לזה, כי הרשימו דטעמים רוצים וחושקים בעביות דבחי' ד', שתשאר בעביותה ולא תסתלק, להיות בעביות זו כל בחי' אור הפנים שלה. אמנם רשימו דהנקודות, דהוא בחי' המסך שהתחיל להזדכך, הנה כח נקודת הצמצום בו, שבחרה בהשואת הצורה למאציל ונמנעת מקבלת שפע, וע״כ רק מזדכך ועולה עד שמשוה צורתו למאציל, שזו ההפכיות עושה ביטוש ביניהם עד שמתפרדים ב' הרשימות זה מזה.
והנה רשימו דנקודות שנק' אותיות, המה פחותים בערך מרשימו דטעמים הנק' תגין. כי רשימו דטעמים הם כלי כתר, דהם החזיקו לעצמם כמה שיכלו מבחי' העביות דבחי' ד' כדי להשאיר רשימו שלהם, אמנם רשימו דנקודות הם מקבלים הזיכוך והיציאה מכלי כתר לחכמה וע״כ הם בערך כלי חכמה, וע״כ יוצאים למטה מכלי כתר והרשימו דכתר. וסיום כלי כתר הוא בטבור דא״ק דהיינו בחי' ד' דמלכות, שרשימות דאור הנקודות שהם האותיות הם נדחים למטה מטבור הכתר. ונמצא נחלק הגוף לשנים, דעד הטבור הוא כלי דכתר ברשימו דטעמים הנק' תגין. ומטבור ולמטה הם כלי דחכמה ברשימו דאור הנקודות הנק' אותיות.
והנה נתבאר שכלי הכתר נק' ע״ב להיות האו״י מזדווג בבחי' ד', אמנם כלי חכמה נק' ס״ג להיות האו״י מזדווג במסך הדק, שהיא בחי' ג'. ונמצא שנחלק כלי דעולם העקודים לשנים, דהיינו העצמות * שבה מז״א שהיא בחי' ג' נפל למטה בסוד כלים דחכמה. ובחי' העביות והמסך שבה נשארה ברשימו דכלי הכתר למעלה מטבור, והבן זה.
* כמ"ש כאן בד"ה אמנם.
סהנ
כיחיחך
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז
אות ז
תוכן
ז) ובזה יובנו דברי הרב ז״ל (ענף ז' מאות ק') וז״ל: והנה מכאן תוכל להבין איך יש ג״כ בעולם העקודים מציאות ביטול מלכים בצד מה, כדמיון המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו ונתבטלו, כנזכר בדרוש עולם הנקודים. שענין התעלמות האורות דעקודים ועליתם במאצילם הוא ג״כ ביטול מלכים בכאן, דו״ק ותשכח. אמנם ההפרש וכו' כי כאן הוא קלקול ע״מ לתקן וכו', והמשכיל יבין שגם בא״ק היה כל אותו הצמצום שבארנו למעלה, (היינו בבחי' התעלמות האורות דכח״ב זו"נ דעקודים) גם אותם שנבאר לקמן בענין צאת הנקודים ממנו, איך צמצם עצמו ופריס חד פריסה בטבורא דיליה, כ״ז קרוב לביטול המלכים וכו' והמשכיל יבין עכ״ל.
פירוש כי סוד שבירת הכלים ומיתת ז' המלכים המוזכר בשער הנקודים, הוא ענין הפרשת אור דחסדים מעל אור העצמות, דנתבאר לעיל בענף ד' אות ה' איך באצילות, איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. דאיהו, ה״ס כתר. וחיוהי, ה״ס חכמה, כי אור החכמה נקרא חיה כנודע, שהכלים דה' פרצופין נקראים כח״ב זו״נ, והאורות שבהם נק' יחידה חיה נשמה רוח נפש כנ״ל. וגרמוהי, ה״ס בינה וזו״נ, שהמה בחי' אור דחסדים ואור חוזר. וכולהו חד, דכולם בטלים ונכללים באור העצמות כנר בפני אבוקה, כמו הנר שמצוי בתוך אבוקה גדולה שאינו ניכר שם מציאותו כלל וכלל, שאור הנר הוא מתחבר לכלל האבוקה ובטל אליה במציאותו, אמנם אם אנו מוציאים את הנר ממקום האבוקה ולחוץ, אז נעשה הכר לאור הנר ונבחן מציאותו לעצמו. וזה מכונה, שבירה באור הנר היוצא, כי טרם יציאתו היה מתיחד בכללות אור האבוקה והיה בבחי' ״כל״ אמנם עם יציאתו החוצה, נבדל בבחי' חלק הנשבר מה״כל״. ואין עוד בו בחי' ״כל״ אלא בחי' חלק לבד.
ועד״ז תבין שז' מלכים ה״ס ז״א ומלכות, כי ששה מלכים חג״ת נה״י בז״א, ומלך אחד במלכות, שענינם יתבאר במקומם. אמנם כללות בנינם נודע שהם אור דחסדים הנמשכים מאור הבינה ואור חוזר הנמשך מהמלכות, כמ״ש לעיל. וכיון שיצאו ונבדלו מעולם האצילות שה״ס אור העצמות וחכמה, ע״כ נחשבים לשבורים. ע״ד הנר היוצא מהאבוקה כנ״ל, כי נשבר החלק מה״כל״.
והנה ההפרש הנ״ל מאור החכמה בבחי' חלק מהכל הוא נמשך מפאת הזדככות המסך מדרגא לדרגא עד שמזדכך לבחי' ב', ונמצא אור המלכות במקום בינה, ואור הכתר ואור החכמה מתעלמים לשורשם כנ״ל, וא״כ לא נשאר בפרצוף זולת קומת בינה וזו״נ, שהם אור דחסדים ואור חוזר, ונמצאים נפרשים ונבדלים מאיהו וחיוהי שה״ס כתר וחכמה. ואח"כ כשמזדכך עוד לבחי' א', אז נמצא אור המלכות בקומת ז״א, ונעלם ג״כ אור הבינה שהוא בחי' השורש לאור דחסדים דז״א ומלכות, ונחשבים בזה שזו״נ חסרי ראש, כי ראש ה״ס השורש. ואח״כ כשמזדכך עוד לבחי' כתר, אז לא שייך יותר בחי' מסך לזווג דהכאה כי אשתאיב מכל העביות שלו, ואז נמצא נעלם אור המלכות כולו. אמנם נודע, שכאן בעקודים נשאר רשימות דכח״ב זו״נ כנ״ל, וע״כ לא נחשב זה לשבירה ממש, כי הרשימו דע״ב הנשאר, עדיין דבוק בהם.
אמנם זהו רק מטבורו דא״ק ולמעלה שנשאר שם רשימו דטעמים כנ״ל, משא״כ רשימו דנקודות שנפל מסיבת הביטוש דרשימו דטעמים למטה מטבור, וכיון שאין בהם מבחי' רשימו דטעמים, א״כ נחשבים הניצוצין וכלים שנפלו כדוגמת שבירת הכלים דנקודים שנפלו לבי״ע דפרודא, שענינם בינה ז״א ומלכות הנפרדים מכתר וחכמה שנק' אצילות, וע״כ מקומם מתחת המלכות דאצילות, כמ״ש בנקודים. ועד״ז כאן בעקודים, אשר הטבור ה״ס מלכות דרשימו דטעמים, וכח״ב זו״נ בניצוצין שנפלו למטה ממלכות דעקודים, שוב אין בהם מרשימות דכתר וחכמה, וע״כ המה נבחנים שנעשו לבחי' בי״ע, כנ"ל א בנקודים, והבן. וזה שאמר הרב ז״ל (לעיל אות ז'), דו״ק ותשכח, והיינו כמו שבארנו, דדמיין אהדדי ממש. אולם מה שאומר הרב ז״ל, דמ״מ לא נחשב כאן שבירה משום דהוי קלקול ע״מ לתקן, עדיין צריך ביאור.
נבחנים, שנעשו לבחי' בי"ע, כנ"ל א' בנקודים –
א' אבל גם למטה מטבור נשארו רשימות של הארת חכמה מה שהי' מאיר למטה מטבור הנקראים ע"ס דלמטה מטבור, נמצא שגם שם יש רשימות דחכמה. לכן יכולים לומר כיון שיש שם רשימות דהארת חכמה, לכן עוד לא דמי לנקודים שהי' שם שבירה ממש.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ו / דברי הרב - פנים מאירות
אות מ
דברי הרב
מ) והנה כיון שכבר נתחברו האורות המקיפים עם הפנימים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים, אלא שהם זכים בתכלית הזכות כמו"ש, ולפיכך עדיין לא נתגלה כאן רק בחי' כלי' אחד לבד אבל האורות הם נחלקים ליוד.
פנים מאירות
מ) מכאן* התחיל להתהוות בחי' כלים: דכאן נעשה בטישא בין הרשימו ובין האו''ח היורד, שמהם נפלו האותיות למטה מטבור כמ"ש לקמן.
מכאן * התחיל להתהוות בחינת כלים –
* ממרן. מכאן התחיל בחינת הסתלקות. אבל לא בראש. כמ"ש במאמרי רשב"י בראשית י"א ד"ה מרוב אונים. וז"ל דוגמת עלמא עילאה שאין שם הסתלקות ע"ש. ונודע שעלמא עילאה ה"ס ראש.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / פמ"ס ה,ו,ז
אות יא
תוכן
יא) והנה עתה עת דודים לבאר כל עניני המדידות הנאמרים בדברי הרב ז״ל בערך תוארם הרוחני, דהיינו שורש העיגול ושורש האורך ושורש הרוחב ושורש המרובע השטחי בעל זויות הנצבות, ושורש המעוקב בעל ששה קצוות, ושורש האלכסון ושורש המשולש.
והנה שורש העיגול כבר נתבאר בכל צרכו בענף א', שה״ס הצמצום עצמו בטרם ביאת הקו ע״ש. ועתה נבאר שורש האורך, והנה באם נקח מאיזה דבר בחי' האורך שבו בלתי הרוחב שבו, נמצא שיהיה רק בחי' קו דק מחשביי. כלומר, שאינו נתפש במהות, להיות שאין בו עובי ורוחב כלל והבן זה. ובזה תבין דברי הרב ז״ל בענף א' שאומר על בחי' הקו דא״ס שנמשך לתוך הרשימו שהוא קו דק, דהיינו בחי' אורך בלי רוחב כלל.
והענין משום דאור החכמה שהוא כללות העצמות המיוחס לאור א״ס ב״ה, אינו שופע ובא בע״ס דאור ישר, זולת בהגלות המסך שבכלי מלכות, שאז נמשך האור העליון לזווג דהכאה כנ״ל בענף ג' ואז יוצאות ע״ס דאו״ח מן המלכות, ובזה שבים חו״ב פב״פ ואור החכמה יכול להתפשט בכללות הנאצל, ע״ש.
ובזה תבין שכח הצמצום שהיה ברשימו בטרם ביאת הקו בבחי' נקודה בגו עיגולא, נמצא עתה בביאת קו האורך הדק עד לזווג דהכאה, שנתפשטה זו הנקודה ונעשית לקו רחב מושכב למטה בסיום קו האורך לרחבו, כזה אשר ע״ס דאור חוזר העולות מהמסך נתנו מדת הרחבה בקו הדק, אשר אור החכמה נמשך בע״ס ממעלה למטה, כפי שיעור האו״ח א ואו"ח עולה בע״ס המסך כזה:ממטה למעלה כזה:
והנה או״ח ואו״י משתלבים ומתחברים זה בזה כנודע. וע״כ נמצאים קו הרוחב וקו האורך נארגים זה בזה. וז״ס אמתא בריבועא, ושיעור אמה הוא ג״כ על בחי' המסך, דרחבו אמה בת חמשה טפחים, והיא בערך ה״פ שנכללים בע״ס, דהיינו כח"ב זו"נ, כנודע. שה״ס השורש שבבחי' אור א״ס השופע על סדר ד' הבחי' הנודעות שהם חו״ב וז״א ומלכות. אמנם אלו ד' בחי' מיוחסות כולם לנקודת הצמצום, כי בטרם הצמצום אין שום הבחן כלל בין בחי' לבחי' כמ"ש בענף א' וב' וע״כ נק' טפחים, שהוא לשון הבחנות המיוחדות, בסו״ה וימיני טפחה שמים. ונתבאר דהן שיעור הרוחב והן שיעור הקומה, הכל ע״י נקודת הצמצום נבחן, וע"כ נמצא באמתא דריבועא הנ"ל כ״ה טפחים, חמשה טפחים בקו האורך וחמשה טפחים בקו הרוחב, שעושים הפ"ה שהם כ״ה.
והנה קו הרוחב הזה, כמו שהתפשט ממטה למעלה באמה מרובעת מאו״י ואו״ח יחדיו, כמו כן התפשט מלמעלה למטה בשיעור העליון באמה מרובעת, כי המסך נעשה בהלבשתו לע״ס דאור ישר לבחי' כלי קבלה על שיעור הזה שהמשיך בעליונים, וע״כ התפשט למטה ג״כ באמתא בריבועא, כנ״ל.
ודע שב' התפשטויות הנ״ל, מכונים לחי העליון ולחי התחתון, ואמתא עילאה נק' שפה עילאה ואמתא תתאה נקראת שפה תתאה. ונקראים לחי מלשון חיה, דאור החכמה נקרא חיה כנודע, דכלים דע״ס נק' כח"ב זו"נ, ואורותיהם נקראים יחידה חיה נשמה רוח נפש, וכיון שכל ענין הדקות שבקו האורך הוא באור החכמה, וכל שיעור הרוחב דבמסך הוא בשיעור המשכתו מאור החכמה, ע״כ מרומז בשם לחי, דהיינו שעומד על משמרתו להמשיך בחי' א' שנקראת חיה.
וע״כ יוצאים בב' הלחיים ל״ב שינים הרומזים על ל״ב נתיבות החכמה, כי אמתא עילאה שאמרנו בה שיש לה כ״ה טפחים, ה' פעמים ה', היינו עם השורש, אבל השינים ה״ס הגבורות הנבחנים בד' בחי' הנודעות, שה״ס ערך העביות מבחי' א' עד בחי' ד', וע״כ יש באמתא עילאה ד' פעמים ד' שהם י״ו שינים, ובאמתא תתאה ג״כ דפ״ד שהם י״ו שינים.
והנה יש הבחנה גדולה בין לחי העליון ללחי התחתון, משום דבלחי העליון נתגלה מתחילה שורש האורך מא״ס ב״ה, ואח"כ נגלה הרוחב ומילא את השטח כנ״ל. אמנם בלחי התחתון נבחן שקו הרוחב הוא השורש דכל האמה הזאת. וע'כ לא ניכר כל כך הרוחב בתמונת הראש, כי צורתו כמו עגול משוך לארכו כזה. D להיות כאן מרומז התחלת הכל שהיא תמונת העגול שהיא עוד מטרם ביאת הקו. ומרומז בו עוד בחי' האורך שהיא התחלה ב' דביאת הקו הדק, אמנם בחי' הרוחב השטחי אינו ניכר אלא מפה ולמעלה ובצד הפנים ביחוד, והיינו משום דעוד לא נגלה כאן המעוקב, זולת אמה שטחיית משפה עילאה ולמעלה. וז"ס חכמת אדם תאיר פניו, כי כל ענין כ״ה טפחים דלחי העליון, אינם אלא בחי' אור החכמה לבד שה״ס זיו הפנים. אמנם מלחי התחתון ולמטה עד הטבור ניכר בה רק שורש הרוחב ולא עגול כלל, והוא משום דכל התפשטות זו וכ״ה טפחים אלו אינם אלא משורש הרוחב לבד דכבר נעלם ממנו בחי' הנקודה, כי בסוד ההכאה נעשה מהנקודה קו הרוחב.
שיעור האו"ח א' ואו"ח עולה בע"ס –
א' ציור של רוחב, ועדיין אין כאן מעלה מטה בחשיבות. ולאחר שיש לנו או"ח שנק' רוחב, היינו שמרחיב את הקו שנוכל להשיגו, אז ניכר בהקו בחינת מעלה מטה.
מ"ט
ט"א אות * י"ד, ועתה יתבאר –
* יש מהדורה שניה המופיעה בשתנצל. עשרה עמודים.
ט"ג ואז מכים א' ומבטשים –
א' (מכים היינו זווג דהכאה שנעשה כל פעם על מדרגה עליונה אז המדרגה התחתונה יוצאת לחוץ נמצא שהיא בוטש את המדרגה התחתונה לחוץ נמצא שמכים, הכוונה על בינה עליונה וביטוש הוא על מדרגה התחתונה שבוטש אותה לחוץ ממעלתה). מחק זה.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / דברי הרב - פנים מאירות
אות נ
דברי הרב
נ) וזהו פרטן: אור א', טעמים. אור אחוריים, נקודות, כי הנקודות הם לעולם דין. ואור הרשימו תגין. ואור של הניצוצין הנופלים ע"י הכאות האורות זה בזה כנ"ל, הוא אותיות, אשר מהם נעשו בחי' הכלים. והרי נתבאר איך נעשו בחי' הכלים והוא מהכאות ובטישת האורות כנ"ל.
פנים מאירות
נ) אור א' טעמים: ומכונים טעמים מפני שהם אורות המתפשטים מן הפה, בסו"ה וחיך יטעם לאכול.אור אחורים נקודות: ומכונים נקודות ע"ש הזדככות המסך שנמשך לו מכח נקודת הצמצום.ואור הרשימו תגין: להיותם שארית מקומת כתר, וכתר בלשון תרגום* תגא.ואור של הניצוצין וכו' אותיות: שהמה באים מהאו"ח היורד מהזווגים שנעשו על המלכות בשעת עליתה והזדככותה לג' בחי' הראשונות, שהוא התחלת שיתוף מדה"ר בדין, שג' בחינות הראשונות המה בחינת רחמים, והמלכות נקראת את, והארת הרחמים ה"ס ו' לכן שיתופם יחד את עם ו' ה"ס אות. וע"כ מכונה אור הניצוצין בשם אותיות.אשר מהם נעשו בחי' הכלים: היינו לצורך התפ"ב.
א' עיין בזהר ר"ט הקדמת הזהר דף שכ"ש שתרגום נק' אחוריים מראה על הסתלקות שכוונתו שנשאר הרשימו מאור הכתר שהיה מאיר. לכן נק' הרשימו תגין, להורות שהם שיירים מקומת הטעמים שהוא קומת כתר של הפרצופים.
עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף ז / דברי הרב - פנים מאירות
אות ת
דברי הרב
ת) ודע, כי במלכות א של עולם העקודים נשארו בה יוד שרשים של יוד הנקודים, כמ"ש בע"ה. בועד"ז בכל האצילות, כי המלכות של השרשים אשר בפה א"ק היא כלולה מיוד, והם יוד שרשים אל יוד דעקודים, ובמלכות דעקודים יש יוד שרשים אל י"ס דנקודים, ועד"ז בשאר העולמות.
ודע כי במלכות א' של עולם העקודים –
א' והוא סוד אור ג' ששמש בנקודים הכולל לאור דאחורים ולכלים דאחור שהיה בע"ס דנקודים דהם נתבטלו ונשברו. והבן שלולי אור זה היוצא להאיר בנקודים לא היה שום מציאות לז"ת דנקודים. שהרי אין להם מאור עינים כלום. כי אור עינים בסתם בפה. (המוכנה בדה"ר אור האוזן כנודע).
הנקודים, כמ"ש בע"ה : ב' ועד"ז בכל –
ב' ועד"ז בכל אצילות וכו', כוונתו דבכל אצילות צריכים להבין ב' שורשים, דהיינו מצמצום ב' ומחידוש כלים של פרצוף ההוא. ויחד עם זה נמצא בו בהכרח גם הכלים מיחס צמצום א' או מכלים הישנים דהפרצוף העליון.