בעל הסולם
גדלות חכה"ק וקטנות הפילוסופיא
מתוך הספר ליקוטים ב בהוצאת מכון עטרת שלמה
גוף המאמר
*א' מז. ) חכמת הקבלה מתחלת במקום שמסתיימת חכמת הפילוסופיא:
תתס) רוגז המחברים על פרסום מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ בפשיטות המובא בספרי' החסידות: (ישעיה ו, ג)
במ"ש באיזה ספר שהגר"א ז"ל הקפיד מאד על ספר חסידות תתסא) שכתב שהשי"ת מלובש בכל דצח"מ, ואמר שהוא בכלל בוזי ה' וכו'. הנה כבודו במקומו מונח, ואני אומר שהוא דעת יחיד והשגת נשמתו הפרטית, אבל בזוהר ותיקונים ובספר יצירה מובא כן שאור קדושתו ית' מלובש בכל דצח"מ, ומי שנתן לו השי"ת עינים לראות בנקודה שורשית דל"ב נתיבות חכמה, יראה איך אורו ית' מתלבש גם בהדברים המבוזים ביותר בעיני האדם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א' טז, ז). ואם השי"ת הכין לנו כלי תפיסא המשיגים דברים בזוים ודברים נכבדים, אין שום הכרח לומר שכן הוא בעיניו ית' עצמו. כי הבירור הזה הוא ניתן רק לשמירת קיום הגוף, שדברים המועילים לנו אנו תופסים אותם לנכבדים, והמזיקים - לבזוים. וזה יתכן רק בערכינו מתוך שאנו נזוקים מהם אנו מבזים אותם, אבל לא כלפי הבורא ית' ח"ו שאין גדרים אלו משמשים לו כל עיקר, וא"כ הכל שוה לפניו הנכבדים כבזוים. וז"ס בעל שיר היחוד כָּל טִנּוֹפֶת לֹא תְטַנְּפֶךָ, אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ לֹא תִּשְׂרְפֶךָ (ליל יום כיפור) וזה פשוט.
אכן בעיקר הפ' מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג), שהגר"א ז"ל רצה לפרש רק מבחי' השגחתו ית' ולא מבחי' התלבשותו בהם, כי נראה לו להגשמה, או מפני שגם הרבה פילוסופים מודים בזה. יש להבין הדבר כי באמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולאו דוקא מבחינת החיוב אלא גם מבחי' השלילה. ואם למשל אנו משיגים להשכל שאינו תופס מקום והשכל הגדול יכול להתלבש בהמקום היותר קטן מחודו של מחט, הנה עוד אין בזה שום ראיה שהשכל מגורש מן המקום הגדול ותופס בו רק קרן זוית כנקודה קטנה והשאר ריקן ממנו. כי הרוחני שאינו תופס מקום, הפי' הוא שאינו מחויב למקום, אבל לא שאסור לו להמצא במקום ובזמן, ואדרבה אם אינו תופס מקום הוא מחויב להמצא בכל המקומות ובכל הזמנים וגם מחוצה להם, דהיינו גם בבלתי מושג לנו לגמרי. כי אם אתה יודע בבירור שאינו מצוי במקום גשמי, הרי יש לך השגה במהותו בתנאי אחד מבחינת השלילה, וגם זה חרפה הוא לאנוש המוגבל שאינו יודע במהות רוחני שום משהו תתסב).
והאמת הוא שאין אדם יכול להמצא במקום שאין לו תפיסא לפי הכנת ה' חושים שנתן לו השי"ת. והמושלל ממקום וזמן נמצא אצלו ריקנית לגמרי, והשלילה זו הוא הכחשה ממש במציאות של רוחני, ואין לדמות להשכל שלנו שאנו תופסים אותו כן, הוא כי יש לו חיבור עם הדמיון והחושים, וע"כ הוא מציאות אע"פ שאנו שוללים אותו, כי נתפס לנו. משא"כ השי"ת שאינו מתחבר בדמיון וחושים א"כ הוא הבנה מכחישה אותו.
[ממעשיך הכרנוך:] אכן באמת אין אנו צריכים להבין את השי"ת במהותו וזה אינו חסר לנו, כי מספיק לנו לראות פעולותיו, כמ"ש "ממעשיך הכרנוך", דהיינו מצורת פעולותיו. שהרי אפילו במהותינו אנו, איננו משיגים רק דרך הדמיון וחושים המכירים רק צורת פעולות, כמו הקושי והרך והצללים וכדומה, שזה מספיק להכיר עצמינו וכל סביבותינו
(תתסג). ונודע המשל שאם תסגור ילד וילדה על מסגר שלא יבואו במגע עם שום בן אדם, מ"מ כשיגדלו יכירו זה את זה ויולדו בנים. ומכאן ראיה שרצון הבורא ית' מוליד השתוקקות, שמהשתוקקות הם באים לכלל הכרה ולכלל פעולות, ואם נבאר זה ההשתוקקות לעצם אור שבילד ולעצם אור שבילדה המלובש בהם תיכף מתחילת הלידה, אין אנו מגשימים כלל את הכח של השתוקקות הזה לומר שהוא תופס מקום, אע"פ שלפי חוש התפיסה ההשתוקקות ממלא את כל התרי"ג אברים וגידים של הילד והילדה, הרי שהרוחני מצד אחד אינו תופס מקום כלל, ומצד השני הוא ממלא כל המציאות של המקום.
ועד"ז הכין השי"ת כח בנבראיו להשתוקק אליו ית' כל אחד מהדצח"מ לפי מעלתו, שאפשר לומר שהארץ משתוקק לקבל גשמים, והעץ לינק מלחלוחית הארץ, מטעם שהטביע בהם הבורא ית' את השתוקקות הזה, ומובן הדבר שכח הזה כבר נפרש ויצא ונגזר מהארתו ית' ונשאר בהארץ ובהעץ. ומצד הב' אפשר לומר שכח השתוקקות הזה עוד לא נגזר מהארת הבורא ית', וכן השכל מחייב, כי מי גזר והפריד אותו, ולמה צריכין להפריד אותו, אם כלפינו העץ מבוזה מאד באשר שהוא חסר דעה והרגש, אבל כלפי בעל מלאכתו שעשאו אינו מבוזה כל עיקר, כי הוא בכונה עשאו כן.
ועוד, לפי השכל הפשוט בלי חקירות, מובן עצמותו ית' לבעל המנוחה המוחלטת, תתסד) כי המתנועע הוא צריך למקום בהכרח, וכיון שאינו תופס מקום הוא בהכרח בעל מנוחה, ואם כן איך אפשר לומר שהארתו ית' הוא בעל תנועה, כלומר שמגושם במקום, הלא זה הן ולאו ביחד. לפיכך אתה מוכרח לומר שהאור הזה של השתוקקות המוכן בהעץ והארץ לא נפרד מעצמותו ית', כי אם היה נפרד היה צריך להתנועע, והיה מוגבל במקום כמונו.
א' מח. הבדלי דצח"מ: תתסה) הרי מבואר שהארתו ית' מלובש בכל הדצח"מ ולא נפרד מהם. ומה שאנו מכנים אותו הארה, הוא מפני היחס משותף שיש לו עם העץ או עם הארץ, שהארה זו הוא צורת פעולה בהכנתינו השכלית {אע"פ שאין לנו תפיסא אמיתית במהות ההארה, אחר ההנחה שאין לנו תפיסא בשום מהות וחומר תתסו) ראשון} ולפי"ז יש לנו לחלק חילוקים ג"כ בהארתו, היינו לפי היחס המשותף שבכלי הלבשה, אשר בדומם הוא קטן וגרוע מכולם, כי לא נפרד כלום להניעו מבחי' פרטיות, וכל הדוממים צורה כוללת להם. נוסף עליו הצומח שכבר יש לכל פרט תנועה מיוחדת לפי הרצון לקבל שלו, אבל בלי הרגש. כלומר, שכח כללי מונח על כל סוג של צומח להניעם כן, אבל בלי כח פרטי מיוחד לכל עץ בלבד. גם מחויב להיות דבוק בהדומם בלי תנועה חפשית לגמרי. נוסף עליו החי שכבר יש לכל פרט שלו תנועה מיוחדת לעצמו לבדו, ואפילו פרט היותר קטן, גם הוא מנותק מהדומם לגמרי. נוסף עליו האדם שיש לו הרגשה במציאותו ובמציאת סביבתו וכח השכלי העיוני המשתף אותם להשיג זה את זה, וכל פרט יש לו משלו ויש לו מדורו ונוטל ירושה מכל הדורות שעברו, והוא הולך וגדול לאין קץ.
*) כדי להבין חכמה זו צריכים למצא קו השוה שאין בו הפרש מעליונים לתחתונים
[חכמי הפסיכולוגיא:] וכבר אמרו חכמי הפסיכולוגיא, שהתינוק מרגיש מקודם את בני סביבתו, ואח"כ מרגיש את עצמותו הוא. ודייקו כי כן מתחילה התינוק מכנה את עצמו בשם נסתר שאינו אומר אני רוצה אלא אומר על עצמו, הוא רוצה, או קורא עצמו בשמו. וטעם הדבר, אע"פ שלכאורה היה צריך להרגיש עצמו מקודם, אכן הוא הדבר אשר דברנו, כי החושים ודמיון כל אדם אינו מרגיש מהות, אלא צורת פעולות, וע"כ פעולות סביבתו קודמות לו בהרגשה מפעולת עצמו.
ואפילו המגודלים, אינם יודעים מעצמם אלא צורת פעולות של עצמם, שהכולל המקיף נק' הרגשה הדומה לחוש המישוש שהוא מרגיש בקיומו שהוא חי ומתנועע וחם, ועד"ז הוא מרגיש את חביריו שהם מרגישים את עצמם חי וחם ומתנועעים. וזה כל פנימיות של הכרתו בחביריו, שמהרגשה זו מתפצלים כל הפעולות למיניהם, השכליים והמדות והמעשים. אכן מהות החיים שלו ושל חביריו אין לנו שום תפיסא. ומכאן מצאו להם הפלוסופים מקום לחקור על עצם האדם מהו, ונבוכו במים שאין להם סוף.
אכן כל העולמות העליונים והתחתונים המכובדים והבזוים כולן יצאו ממחשבה אחת כביכול שהוא להיטיב לנבראיו, כמו שבא לנו מפי הקבלה והנבואה, לא מפילוסופיא. וכל הטובה הזאת שחשב בעדנו, אנו מכנים אותן בשם הארתו ית' שאינה נפרדת ח"ו מעצמותו ית', אלא כדי לשבר את האזן ולדבר לפי תפיסתינו בהיחס המשותף שבין אורות לכלים, שאנו מוכרחים להשיג הכל רק בצורות פעולות, נמצא לנו הכרח לומר ולהגדיר את צורת הפעולה מעצמותו ית' בשם הארה. כלומר, כמו שהיתה, יצאה מבחי' מנוחה המוחלטת ובאה לכלל תנועה, באותו היחס משותף בהכלי.
הרי שאין מושג יותר משומר מהגשמה כל שהוא זולת הגדר של הארה מתפשטת מעצמותו ית', אשר זה הוכן לתפיסתינו הן בעליונים והן בתחתונים, ולא ע"י מחשבות כמחשבותינו שהם אינם פועלים כלום, ומכ"ש שלא ע"י מעשים וכדומה מהמושגים המוגבלים הגשמיים, אלא הארה מתפשטת, שבסופה עושית כלי להתלבש בו. וגם זה אנו מכנים לפי תפיסתנו, שאין אנו משיגים רק צורה מתנועעת, אבל כלפי הבורא ית' אין צורה זאת מתנועעת, אלא גם הארה המתפשטת הוא בבחינתו עצמו בלתי נפרד ממנו ובלתי מתנועע, והוא ממש כעצמותו ית'.
א' מט. מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: הרי שאותם החכמים שרצו לבאר דוקא הפ' מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג) בשם השגחתו ית', הרי הוא יותר הגשמה לאין שיעור על ביאור המקובלים שהוא בהתלבשותו ית' בהם, והוא מנהיג אותם בהתלבשותו בהם. שזה הגדרה יותר רוחניות ויותר אמיתית שבאפשרות הביטוי של השגתינו, אשר משגיח על בריותיו ית' ע"י התלבשות בהם עצמם, ואין שום דבר בזוי ח"ו נגד עיניו.
ולפי"ז צריכים להבדיל בהכרח בין העולמות העליונים ובין התחתונים, ובין הצדיקים בעלי התועלת ובין הרשעים מבְלִי עולם, מאחר שאתה אומר ש-מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. ובכולם מתלבש בשוה. ובדרך כלל צריכים להבין, שהוא אצלו כן, אבל לא אצלינו. כי אצלינו יש מדרגות בטוב וכנגדן ברע והיזק, ע"ד שכר ועונש. אבל אצלו הוא רק השגחה פרטית בכל נפש.
א' נ. () אני ה' הַשֹּׁכֵן וכו' בְּטוּמְאוֹתָם: וכדי להבין זה צריכים להבין היטב החוק הזה, אשר כל מה שאין בא בהרגשת האדם, הרי אצלו כדבר שאינו במציאות לגמרי, שאינו מתפעל בו לא לטוב ולא לרע ואינו נוגע בו. וע"כ הגם שהארתו ית' מלובש בהדומם כמו בהאדם, מ"מ כלפי הדומם עצמו אינו מלובש כלל, כי אינו מרגיש אותו. ועד"ז אע"פ שאורו ית' מלובש גם בהחוטאים, כמ"ש אֲנִי ה' הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (ויקרא טז, טז), עכ"ז לגבי עצמם הרי זה נחשב כמו שאינו כלל במציאות לגמרי, שהרי המה אינם מרגישים אותו כן. אלא הצדיקים שחביבה יתירה מודעת להם [תורה אור: חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם (אבות ג יד)], שהשי"ת מלובש בתוכם (תתסז) והם מרגישים אותו כן, הרי זה נחשב אצלם למציאות אמיתי כמו יתר דברים שבמציאות הגשמים כלפי שאר הבריות.
א' נא. מהו התלבשות? ולפי"ז תבין בנקל ההפרש בין העולמות העליונים לבין התחתונים, כי העליונים מרגישים בהתלבשותו בשיעור גדול מאד, וכל עולם הקטן מחבירו הוא קטן רק בהרגשה של מציאות ההתלבשות, אע"פ שמציאות בעצם אינו משתנה כלל. עד שבתחתונים ההרגשה נעלמת לגמרי ונחשב לפי ערכם שאינו מלובש בהם כל עיקר. והוא האמת הגמור גם כן, כי כל שאינו בהרגשה אינו במציאות. באופן שמובן הפשוט של התלבשות הוא הרגשה בהתלבשותו ולא במהות ההתלבשות שאינו משתנה כלל.
א' נב. כמו שאין חילוק מעליונים לתחתונים במהות התלבשות, כן אין חילוק בהכלי קבלה: ומי הוא הגורם לשינוים הללו, תדע שהוא הכלי בעצמו, כי הכלי הוא רצון לקבל, ובזה משתנים הדצח"ם וכל פרטיהם. ועד"ז בכל העולמות העליונים, כי גם בענין כלי קבלה אין חילוק מעליונים לתחתונים. כמו שאין הפרש במהות ההתלבשות אלא כל הבהירות של הכלי הזה אצל העליונים הוא כשיעור השואת הצורה אל המאציל שהוא הרצון להשפיע.