בעל הסולם - בקורת לשלום העולם ( 3 שפות)
חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף: גם ה' יתן הטוב, וארצינו תתן יבולה (תהלים פה, יא-יג)
אין רע ומיותר בבריאה – אלא זהו דבר שלא סיים התפתחותו
א. כל דבר שישנו בהמציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם, יש לו זכות קיום, במדה שאסור להשחיתו ולבערו כליל מהעולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו ולהביאו למוטב. שהרי מתוך הסתכלות כל שהיא במלאכת הבריאה שלפנינו, די לנו להחליט על גודל מדת שלימותו של הפועל אותה, ולכן עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, לומר שמיותר הוא ואין בו צורך, שיש בזה משום הוצאת שם רע ח"ו על הפועל שלה.
ב. אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה בעת שבראה, כי כן אנו מוצאים בכל פנה ופנה מהמציאות שלפנינו, והן בכללותה והן בפרטיותה נתונה היא תחת חוקים של התפתחות הדרגתי, החל מן ההעדר, עד גמר גידולו. ומטעם זה, אם למשל אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בהפרי, משום שכולנו יודעים את הסיבה, שהוא משום שהפרי הזה עדיין לא גמר את תהליך ההתפתחות שלו עד לקצה.
וכזה הוא המקרה ביתר הפרטים של המציאות, אם אך מרגישים בחינת רע והזק באיזה פרט, הנה זה רק מעיד על עצמו, שנמצא עדיין במצב של מדרגת מעבר מן תהליך ההתפתחותי שלו. ובכל אופן, אין לנו לקבוע ולהחליט כי רע הוא, ולהטיל דופי בפרט הזה, כי לא מחכמה הוא.
ג. ומכאן כל החולשות למתקני העולם שבהדורות, כי המה רואים את האדם כמו מכונה שאינה עובדת כראוי, שצריכים לתקנה, דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים, ולהחליפם באחרים המתוקנים. כן כל מגמתם של המתקני עולם הללו, רק לבער את כל רע וכל מזיק שבמין האדם.
ד. ואמת הוא, שלולא הבורא ית' בעצמו עמד לנגדם, ודאי שהיו כבר מספיקים מזמן לנפות את האדם כבכברה, ולהותיר בו רק טוב ומועיל בלבד. אלא מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבהבריאה שלו בהקפדה יתירה, ואינו מרשה למי שהוא להשחית שום דבר שברשותו, אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, כדברינו לעיל. לפיכך, כל המתקנים ממין האמור, יתמו מהארץ, והמדות הרעות שבעולם, לא יתמו מהארץ, אלא שמחכים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם, עד שיבואו לגמר בישולם, אשר אז, אותן המדות רעות בעצמן מתהפכות ונעשות למדות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא ית' מראש. בדומה לפרי היושב לו על ענפי העץ, ומחכה וסופר לו את הימים והחדשים המחויבים עוד לעבור עליו עד שיגמור בישולו, שיתגלה אז טעמו ומתיקותו לכל אדם.
ב' דרכים להתפתחות: בעתה ואחישנה, ממשלת השמים וממשלת הארץ
ה. אמנם יש לדעת, שחוק התפתחות האמור השפוך על כל המציאות, המבטיח להחזיר כל רע לטוב ומועיל, הנה הוא פועל את כל פעולותיו בכח ממשלת השמים ממעל, כלומר, מבלי שאלת פיהם של בני האדם יושבי הארץ. ולעומת זה אמנם, שכל וממשלה נתן השי"ת באדם, והרשהו לקבל את חוק ההתפתחות האמור תחת רשותו וממשלתו עצמו, אשר אז נמצא בזה שממהר מאד את הפרוצדורה (-תהליך) הזאת של ההתפתחות לפי חפצו, באופן חפשי ובלתי תלוי לגמרי בכבלי הזמן.
ו. באופן שיש כאן ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה: אחת היא, 'ממשלת השמים' המבטחת לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו, כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. ואם דבר המתפתח הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורין נוראים בזמן שמונח תחת מכבש ההתפתחות, העושה דרכיו באכזריות רבה.
ולעומת זה יש 'ממשלת הארץ', דהיינו בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמור תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא הקץ של ההתפתחות שלו.
ז. וכדברים האלה אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין צח, א) על גמר גאולתם וגמר תיקונם של ישראל. שביארו הכתוב (ישעיה ס, כב) "אני ה' בעתה אחישנה" - "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה". רצונם לומר, שאם יזכו ישראל ויקחו את חוק התפתחות הצריך לעבור על מדותיהם הרעות עד שיתהפכו לטובות, ויביאו אותו תחת ממשלתם עצמם, דהיינו, שישימו לבם ודעתם לתקן בעצמם את כל המדות הרעות שבהם ולהפך אותם למדות טובות, אז "אחישנה", כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, אלא הקץ הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה והתשומת לב. ונמצאים בזה מחישים את הקץ.
ח. אבל אם לא זכו לקבל את התפתחות מדותיהם הרעות תחת ממשלתם עצמם, אלא יעזבוהו תחת ממשלת השמים, הנה גם אז מובטחים בגמר גאולתם ובגמר תיקונם, כי יש בטחון מלא בממשלת השמים, הפועלת על פי חוק ההתפתחות הדרגתי, מדרגה אחר מדרגה, עד שמהפכת כל רע ומזיק לטוב ומועיל כמו הפרי על העץ, והקץ בטוח לגמרי, אלא "בעתה", כלומר, שכבר הדבר תלוי ומקושר לגמרי במדת הזמן. כי התפתחות הדרגתי הזה, עד ביאתו להקץ, הנה מוכרח לעבור עליו מדרגות שונות ומרובות, שדרכם לבא בכבדות ובאיטיות גדולה וארוכה ביותר, עד שלוקחים זמן מרובה מאד.
ט. ומתוך שבנידון לפנינו, הרי דבר המתפתח גם בעלי חיים ומרגישים, הנה מוכרחים גם כן לקבל במצבי התפתחות הללו יסורין גדולים ונוראים ביותר, משום שכל הכח הדוחף שישנו במדרגות הללו עד כדי להעלות האדם ממדרגה נמוכה למדרגה מעולה ממנה, אינו יותר רק מסיבת כח דחיפה של יסורין ומכאובים שנתקבצו בהמדרגה הנמוכה עד שאי אפשר עוד לסבול, אשר אז מוכרחים לעזוב אותה ולעלות למדרגה חשובה ממנה, ועל דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז, ב) "אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה ומחזירן למוטב".
י. והנה הקץ המובטח לבא לישראל על פי חוק ההתפתחות הדרגתי הנזכר, מכונה "בעתה", כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מדותיהם תחת ידיהם עצמם, מכונה "אחישנה", כלומר, בלתי תלוי לגמרי בזמן.
טוב ורע נערכים ביחס ההטבה או הנזק לציבור
יא. ובטרם שאנו נכנסים בהתבוננות של תיקון הרע שבמין האנושי, צריכים לקבוע מקודם את ערכם של אותם השמות המופשטים "טוב ורע". כלומר, כלפי מי מעריכים את המדה ואת המעשה עד להגדיר אם מדה ומעשה טוב הוא, או להיפך שהוא מדה ומעשה רע.
יב. ולהבין זה, צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו וניזון מתוכו, הן בחומריות והן ברוחניות.
ומן המציאות הממשית אנו למדים, שאין כלל זכות קיום להיחיד אם היה מבודד לעצמו בלי ציבור מספיק שישרתוהו ויעזרוהו בסיפוק צרכיו. ומבינים אנו מזה, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבהחברה, הוא כמו גלגל אחד המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, שהגלגל היחיד אין לו חרות של תנועה בערך יחידותו לפי עצמו, אלא שנמשך עם תנועת כלל הגלגלים בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי. ואם יארע איזה קלקול בגלגל, אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל לפי עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה.
והנה כמו כן יש לנו להעריך מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, לא לפי טובת עצמו, אלא לפי שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד, אלא לפי הערך שמזיק את הציבור הכללי, ולא לפי ערכו עצמו האינדיוידואלי (-הפרטי).
יג. והדברים הללו ברורים כשמש בצהרים. הן מצד האמת שבהם, והן מצד הטוב שבהם. כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וטובת הציבור, פירושו טובת כל יחיד ויחיד שבאותו הציבור. והיחיד המזיק להציבור, סופו שנוטל גם חלקו בהזק הזה. וכן היחיד המטיב להצבור נוטל חלקו בהטבה ההיא. להיות היחידים ההם חלקי הציבור, ואין בהציבור שום ערך כל שהוא והוספה משהו יותר מסכום היחידים הללו שבו.
ולפיכך יש להבין שהציבור והיחיד היינו הך, ואין שום ריעותא להיחיד מחמת השעבוד הגדול אל הציבור, שאפילו חירות הציבור וחירות היחיד, ג"כ דבר אחד הם. כי כמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות. הרי שמדות טובות ומדות רעות, ומעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.
יד. וכמובן אשר הדברים אמורים דוקא אם כל היחידים שבהציבור, ממלאים את תפקידם להציבור בשלימות, וכן נוטלים הספקתם כפי המגיע להם באמת, כלומר, שלא יטול חלק חבירו. אמנם אם מקצת הציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא לבד שמזיקים להציבור אלא שניזוקים גם בעצמם.
טו. ואין להאריך יותר בדבר ידוע ומפורסם, אלא שהמשכנו הדברים עד כה כדי להביא לפני העינים את נקודת התורפה, כלומר, אותו המקום התובע את תיקונו. דהיינו, להראות שאינו חסר בעולם יותר, אלא רק שכל יחיד יבין את טובתו התלוי בשרות הצודק של כל יחיד להצבור, והחלוקה הצודקת לכל יחיד מהצבור. וזה ודאי שיש לנו עולם מלא מכל טוב, אלא שצריכים לדעת איך להנות ממנו.
ד' המדות שעשו את התפתחות האנושות עד היום
טז. ואחר שידענו היטב את מדת הטוב המקווה לנו כצלמו ודמותו, דהיינו, הא', שכל היחידים שבהצבור ימלאו את תפקידם בשלימות, כל אחד את המוטל עליו. והב', שכל יחיד יטול את חלקו בהספקה בשיעור צודק, באופן שלא יגע אחד בחלק חבירו. הנה מעתה יש לנו לראות ולהתבונן בהדברים והאמצעים שישנם ברשותנו למעשה, בכדי למהר לעצמינו את הטוב והאושר ההוא.
יז. וארבע מדות נמצאים לנו לדבר זה, שהם: חסד, אמת, צדק, ושלום. שבהם שמשו כל מתקני העולם עד היום הזה. או יותר נכון, אשר בד' מדות הללו עשתה עד כאן ההתפתחות האנושית, דהיינו ממשלת השמים, את דרכה המדרגתי עד שהביאה את האנושות אל המצב היום.
יח. וכבר דברנו מזה לעיל, אשר יאות לנו ומוטב בעדינו, לקחת את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו בעצמינו, כי אז נפטור את עצמינו מכל חומר היסורין שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא. ולפיכך נראה ונפשפש בד' מדות הללו, לדעת היטב מה שנתנו לנו עד היום הזה, כדי לידע מתוכם מה שיש לנו לקוות עוד להסתייע מהם להבא.
אי אפשר לסדר על פי האמת לסדרי החיים
יט. והנה, להלכה, ודאי שאין לנו מדה יותר טובה מהאמת. שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, במילוא תפקידו של כל יחיד להציבור, ובנטילת חלק צודק לכל יחיד, הרי אין דבר זה אלא דבר אמת. אלא כל החסרון הוא, אשר למעשה אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי הזה למעשה שישנו בהאמת האמור, מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן מהו.
כ. וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו. שהרי האמת מחייב אותנו להשוות כל היחידים שבהציבור, שיקבלו את חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי האמיתי שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, הוא כנגד הדעת והאמת הברור האמור.
כא. אמנם כיצד יצוייר לנו לברר את האמת הזה באופן שיתקבל על לב כל בני הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה השעותית (-לפי שעה) שהיחיד עובד, דהיינו, שכל אחד מהצבור יעבוד מספר שעות מסוימות בשווה, אין זה עוד מגלה לנו כלל את האמת האמור, ואדרבה, יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא ענין פיזי, כי אין הכח להעבודה מבחינת הטבע שוה אצל כל אחד, ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע מפני חולשתו בשעה אחת, הרבה יותר מחבירו בשתי שעות או יותר.
כב. וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת, יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת הברור, אין לנו לחייב את חלק אחד, להתייגע לסיפוק חייהם יותר מלחלק השני שבחברה. כי למעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבהחברה, שנהנים מיגיעתם של אחרים ומנצלים אותם בזדון לבם, בהיפך מהאמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבהחברה.
כג. ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), הרי מין אמת כזו, דהיינו לקבל לבסיס רק את העבודה השעותית הגלויה, אינה כלל בן קיימא, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר שבין החברה, ולא ירשו להמיעוט הזריזים והגבורים, שהמה ינצלו את כחם ויגיעתם.
כד. ולפי שהבסיס של היגיעה, שעמו האמת הברורה, ועימו הרוב שבחברה, אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר, נמצא מזה שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה לסדר על פיה את דרכי היחיד ודרכי הציבור באופן מוחלט, דהיינו, שיניח את הדעת בהחלט, ואין בו כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם.
כה. ולא עוד, אלא שיש כאן עוד צרה יותר גדולה מהאמור, כי אין לך אמת ברורה ביותר מדרך הטבע בעצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש התחייבות כל שהוא מצידו ליתן לו התמורה.
כו. ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל את חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו, וכל שנותן לזולתו, אינו נותן אלא מחמת הכרח, אשר גם בהכרח הזה שנותן לו, יש בו משום ניצול לזולתו, אלא בערמה רבה, באופן שחבירו לא ירגיש זה, ויוותר לו מדעתו.
כז. וטעם הדבר הוא, מצד שכל ענף טבעו קרוב לשורשו, ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד יחיד והכל שלו, הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו ולתועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.
אלא שההפרש בולט לעין רק במדת בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. וכן אפילו כל אחד מהם, אם היה עולה לו הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל העולם בכל אלו יחד, גם בעושר וגם בממשלה וגם בכבוד, אלא שמוכרח לבחור לפי אפשרותו.
וחוק הזה אפשר לכנותו "חוק היחידיות" שבלב האדם, שאין כל אדם נמלט ממנו, אלא הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו.
כח. והנה חוק היחידיות האמור שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מהעולם או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא "האמת המוחלט".
כט. ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו במדה השווה יחד עם כל בני הציבור, שאין לך דבר רחוק מהטבע אנושי יותר מזה, בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו.
ל. והנה הראינו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור על פי מדת האמת, באופן שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון.
חולשת האמת גרמה להתפלגות החברה ע"פ ד' המידות
לא. ועתה ניקח את ג' מדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם אלא ליקח מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו. ותדע, שמכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות בהסידורים של חיי הציבור.
לב. כי להלכה, הסכימו כל בני החברה וקבלו עליהם בכל תוקף לבלי לנטות מהאמת אף משהו. אמנם למעשה, כולם נהגו את עצמם בהיפך לגמרי מהאמת המוסכם. ומאז, נפל גורלו של כל האמת בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אל החלשים והצדיקים שיוכלו אפילו להסתייע מהאמת, לא מיניה ולא מקצתיה.
לג. והנה, מתוך שלא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, הנה נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה, ומכאן יצאו ונצמחו מדת החסד והצדק לפעול את פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם לתמוך את הנחשלים, בכדי שלא להזיק את כללות החברה, וע"כ היו נוהגים עמהם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה. אמנם, מטבע התנאים שכאלו להרבות את הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות בהמוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות, ומכאן יצאה ונתגלתה מדת השלום בעולם. הרי, שכל אלו המדות, חסד וצדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת, והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, כי מהם תפסו להם את החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושו לאחרים. ומהם שתפסו להם את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.
לד. ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלקם לבעלי בנין ולבעלי חורבן: כי בעלי הבנין שהיו חפצים בבנינם ובטובתם של כללות הציבור, היו מוכרחים משום זה לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים. אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היו יכולים להתאחז ותופסים במדת האמת לתועלתם הפרטי, דהיינו, שלי שלי ושלך שלך. ולא היו רוצים לעולם לוותר אף משהו מחלקם לאחרים, מבלי לקחת בחשבון שהמה מסכנים בזה את קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן.
תקוות השלום – מחסרת ערך
לה. ואחר שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות ביותר, וכללות החברה באו לידי מצב של סכנה, הנה אז צמחו ונתגלו עושי השלום בהחברה, שנטלו את התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.
לו. אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת מבחינת 'שלי שלי ושלך שלך'. והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבהחברה, המכונים גבורים אמיצי הלב, מטעם שהמה המוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכימו הצבור לדעתם.
מה שאין כן בעלי הבנין שבהחברה, דהיינו בעלי החסד וצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור, אינם מוכנים להפקיר את עצמם ואת הציבור ולהעמידם בסכנה עד להכריח את הציבור להסכים לדעתם. ולפיכך, המה תמיד הצד החלש שבהחברה, המכונים מוגי הלב ופחדנים.
ומובן מעצמו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, שעל כן טבעי הוא הדבר, שכל עושי השלום מבעלי החורבן באים, ולא מבעלי הבנין.
לז. ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מחכים אליו בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך, הן מצד הנושא והן מצד הנשוא.
כי הנושאים, דהיינו עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם, הרי המה לעולם מאותו החומר אנושי שאנו מכנים אותם 'בעלי החורבן', להיותם ממבקשי האמת, דהיינו, להעמיד את העולם על מדת 'שלי שלי ושלך שלך'. שטבעי הוא שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד להעמיד בסכנה את חייהם וחיי הציבור כולו. והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו חומר האנושי, בעלי הבנין, שהם ממבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, שהמה הפחדנים מוגי הלב. באופן, שביקוש האמת וחורבן העולם, היינו הך. וביקוש החסד ובנין העולם, היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן שיבנה השלום על ידם.
לח. וכן השלום המקווה הוא מחוסר ערך לגמרי גם מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמם. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של מדת האמת שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא, שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בהחברה, בלתי מרוצים מהתנאים האלו, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת, אשר המה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ.
שלום העולם כולו תלוי בשלום היחיד
לט. ולא יהיה זאת לתמיהא מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו. כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד שבעולם, מתוך שיונק את לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו, נעשה בזה משועבד לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו.
מ. כי הוכחנו לעיל את השעבוד המוחלט של היחיד להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן בהמכונה, שהוא מטעם שנוטל כל חייו וכל אושרו מהציבור ההוא, ועל כן טובת הציבור וטובתו הפרטית היינו הך, וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו, הנה בהכרח שנעשה משועבד להציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל.
מא. ויש להבין עם זה, אשר שיעור הציבור ההוא שאמרנו, נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריות הקדמוניות, היה מרחק הזה משוער רק במשפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע של מי שהוא, רק מבני משפחתו לבדו. אשר אז ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה של עצמו. ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. ואחר כך, כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות, והיה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל המדינה.
ועל כן בדורנו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.
מב. ולפיכך, אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, בשעה שלא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנחנו, כבר מקושרות המדינות זו בזו בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד היום מסדרים צודקים ומובטחים לשלום של מדינה אחת או אומה אחת, אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד שבעולם, תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.
מג. ואע"פ שדבר הזה כבר ידוע ומורגש למדי למעשה, עם כל זה עדיין העולם לא תפסו את זאת להלכה כראוי. והוא להיות כן בטבע המהלכים של התפתחות, אשר המעשה מקדמת את עצמה להבנת הענינים, ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה.
האמת והחסד, הצדק והשלום, סותרים זה לזה
מד. והמעט לנו את הקשיים המעשיים הממשיים האמורים המפריעים על דרכנו, חדלי האונים, הנה נוסף לנו עוד ערבוביא ומלחמה גדולה מבחינת הנטיות הפסיכולוגיות שבנו. כלומר, מסבת המדות בעצמם השוררים בכל אחד מאתנו, באופן מיוחד ובסתירה מאיש לרעהו, והוא להיות כי ארבע מדות הנזכרים, חסד ואמת וצדק ושלום, שנתחלקו בטבעי בני אדם, אם מתוך ההתפתחות, ואם מתוך החינוך, הנה המדות הללו בעצמם סותרות המה זו לזו.
מה. וכשנקח למשל את מדת החסד בצורה מופשטה, אנו מוצאים את כח ממשלתה שסותרת את כל המדות האחרות, כלומר, שעל פי חוקי ממשלת החסד אין שום מקום עוד להופעת יתר המדות בעולמנו. כי מדת החסד מתפרשת ומוגדרת בהאומר "שלי שלך ושלך שלך", כדברי חז"ל במשנה. ואם היו בני העולם כולו מתנהגים במדה זו, הרי בטלה והלכה לה כל התפארת והיקר שבמדת האמת והדין, כי בשעה שכל אחד מאתנו מוכן מטבעו ליתן את כל אשר לו לזולתו, ולא לקחת כלום מאשר לזולתו, הנה כבר בטל והלך לו כל ענין וכל גורם לשקר בעמיתו, ואין מקום לדבר אז ממדת האמת כל עיקר, כי האמת והשקר המה יחסיים זה לזה, ואם לא היה השקר בעולם, הנה אז לא היה לנו שום מושג של אמת בעולם. ואין צריך לומר שאר המדות שהמה נצמחו ובאו רק מחולשת האמת, כדי לחזק אותו, כנ"ל.
מו. והאמת, המוגדר בהאומר "שלי שלי ושלך שלך", סותר למדת החסד, ואינו סובל אותו לגמרי, כי אין זה הגון כלל מבחינת האמת, לעמול ולהתיגע בשביל זולתו, כי מלבד שמכשיל את חברו ומרגילו עם זה לנצל את זולתו, הנה האמת נותן, שכל אדם מחויב לאצור לו רכוש לשעת הדחק, שלא יצטרך ליפול למעמסה על יגיעת זולתו.
ומלבד כל אלה, אין לך אדם שאין לו קרובים ויורשי רכושו, שעל פי האמת הם מוקדמים לאחרים, כי כן הטבע מחייב, שהנותן כל רכושו לאחרים נמצא משקר בקרוביו ויורשיו, שאינו משאיר להם כלום שירשו אותו.
מז. וכן השלום סותר לצדק. כי כדי לעשות שלום בהציבור, מוכרחים להיות התנאים כמות שהם קיימים, המבטיחים לפי תוכנם להזריזים והפיקחים להיות עשירים, ואת המתרשלים והתמימים להיות עניים. באופן, שכל בעל מרץ ביותר, נוטל חלקו וחלק חבריו המתרשלים, והוא חי בחיים טובים ביותר, עד שלא נשאר עוד להמתרשלים והתמימים אפילו כדי חיותם ההכרחית, ונשארים על כן בעירום ובחוסר כל ובנושים מרובים. וזה ודאי בלתי צודק להעניש את המתרשלים והתמימים במדה מרובה כל כך על אשר לא חמס בכפיהם, ומה חטאם ומה פשעם של האומללים האלו אם ההשגחה לא העניקה להם את הזריזות והפיקחות, שמסיבה זו נענוש אותם ביסורים כאלו הקשים ממות? הרי שאין צדק כלל בתנאים של השלום, והשלום סותר לצדק.
מח. וכן הצדק סותר לשלום, כי אם נסדר את חלוקת הרכוש על פי הצדק, דהיינו, ליתן להמתרשלים והתמימים חלק חשוב בערך עם הזריזים ובעלי המרץ, הרי בעלי הכח והיזמה הללו, ודאי לא ינוחו ולא ישקוטו, עד להפיל את כל הנהלה ממין הזה, המשעבדת את הגדולים בעלי המרץ ומנצלים אותם בשביל הנמושות (-החלשים) הללו. ואין על כן שום תקוה לשלום הציבור, הרי שהצדק סותר לשלום.
מט. והנך רואה, איך המדות שבנו מנגחות ונלחמות זו בזו, ולא לבד בין כתות לכתות, אלא בכל אדם יחיד גם כן נמצאות הד' המדות הללו שולטות בו בבת אחת או בזה אחר זה, ונלחמות בקרבו, עד שאין מקום להשכל הישר לסדר אותם ולהביאם לידי הסכמה מוחלטת אחת, אלא שכל אחת מפריעה על דרכה של חברתה.
שורש הערבוביה וההרס – מידת הייחודיות שבאגואיזם
נ. והאמת היא, ששורש כל הערבוביא הרבה הזאת השוררת בנו, אינו יותר רק ממדת היחידיות הנזכר לעיל, המצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר.
והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה מאד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא ית', יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות. עם כל זה, מתוך שנתישבה בבחינת האגואיזם הצר שלנו, נעשית פעולתה לפעולת הריסה וחורבן, עד שהיתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם.
נא. ויש לדעת, שאין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה, וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם מתחלקים הבריות זה מזה. אבל הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות שבעולם לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו. ולא חשוב כאן כלום ההוראת היתר שכל אחד ממציא לעצמו על פי כוון המתאים לו, כי הרצון הוא שורש לכל שכל ואין השכל שורש להרצון. והאמת ניתנת להאמר, אשר כל שהאדם גדול ביותר ומצויין ביותר, הרי באותו השיעור ממש, מדת היחידיות שבו גדול ומצויין ביותר.
ב' צדדים במטבע הייחודיות: קבלה והשפעה
נב. עתה נחדור להבין בתוך התנאים הישרים שיתקבלו סוף סוף על האנושות לעת הופעת הזמן של שלום העולם, לדעת במה כחם של התנאים הללו יפה, עד להביא את החיי האושר להיחיד ולהציבור, ולדעת את ההכנה שישנה בכלל האנושות, עד כדי להעמיס על עצמם לבסוף התנאים הגבוהים האלו.
נג. ונחזור לדבר היחודיות שבלב כל אדם, העומדת לבלוע להנאתה את כל העולם ומלואה. כי השאלה הנזכרת בדבר החשיבות ותפארת שורשה, שהיא נמשכת ישר מיחידו של עולם לבני האדם שהם ענפיו כנזכר לעיל, הריהי עומדת ותובעת לעצמה תשובה: איך יצוייר לה להגלות בתוכנו בצורה מקולקלת כזאת ולהעשות לאבי אבות כל מזיקי ומחריבי עולם, ומהמקור של כל בנין, יתמשך ישר ויצא המקור של כל חורבן. ואי אפשר להניח שאלה כזאת בלי פתרון.
נד. אמנם יש שני צדדים בהמטבע של היחודיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצדה הא' והעליונה, דהיינו, מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורות של "השפעה לזולתו", שהרי הבורא ית' כולו להשפיע הוא עומד, ואין בו מצורות של קבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מבריותיו שברא, ולכן, גם היחודיות שנמשך בנו ממנו ית', מחויבת שתפעול גם כן רק בצורות של השפעה לזולתו ולא כלום לקבל לעצמו.
נה. ומצד הב' של אותו המטבע, דהיינו, אם נסתכל בה מצדה הב' התחתונה, דהיינו מבחינת צורת פעולתה המעשית שפועלת בנו, נמצאת שפועלת בכוון הפוך לגמרי, כי פועלת רק בצורות של קבלה לעצמו, כגון להיות העשיר הגדול היחידי שבכל העולם, או המכובד הגדול היחיד שבכל העולם, וכדומה. באופן, שב' הצדדים האמורים הם ב' קצוות רחוקים זה מזה בתכלית המרחק כרחוק מזרח ממערב.
נו. ומצאנו בזה הפתרון למה ששאלנו, איך אפשר שאותה היחידיות הנובעת ומגעת אלינו מיחידו של עולם, שהוא המקור לכל בנין, תהיה משמשת בנו למקור לכל חורבן. כי זה הגיע לנו מתוך שאנו משמשים עם כלי היקר הזה בכוון הפוך, כאמור.
ב' הצדדים במטבע הייחודיות – ב' נקודות בהתפתחות הבריאה
נז. ואיני אומר שהיחודיות שבנו לא יארע לה לעולם שתפעול בנו בצורות השפעה לזולתו כמו צד הא' הנזכר, כי אי אפשר להכחיש שנמצא בתוכנו אנשים, שהיחודיות פועלת בהם גם בהשפעה לזולתם, כמו המפזרים רכושם לטובת הכלל בהצטיינות ניכר העולה על כל העולם, וכן המפזרים כל יגיעתם לטובת הכלל, וכדומה.
נח. אלא אותם ב' הצדדים שבהמטבע שתיארתי, מדברים רק מב' הנקודות שבהתפתחות הבריאה, המביאה לכל דבר על שלמותו. שהיא מתחלת מההעדר, ומטפסת ועולה במדרגות ההתפתחות לאט לאט, ממדרגה הנמוכה למדרגה גבוהה ממנה, ומשם ליותר גבוהה, עד הגיעה על תכלית גובהה, דהיינו במדת השלמות הקצובה לה מראש, אשר שמה כבר תנוח, ונשארת קיימת כן לנצח.
אשר יש בסדר התפתחות הזה ב' נקודות, דהיינו: נקודת ההתחלה, שהיא שליבה התחתונה הקרובה להעדר הגמור, שהיא המתוארת לצד הב' של המטבע. ונקודת תכלית הגובה, ששמה תנוח ותשאר קיימת לנצחיות, היא המתוארת בצד הא' של המטבע.
נט. אמנם תקופה זו שאנחנו נמצאים בה, כבר התפתחה במדה מרובה, ועלתה כבר מדרגות רבות, דהיינו, במדה שהתרוממה למעלה משליבה התחתונה שהוא צד הב' הנזכר, והתקרבה במידה ניכרת אל צד הא', ועל כן כבר נמצאים בנו אנשים המשמשים עם היחידיות שבהם בצורות של "השפעה לזולתו", אלא שעדיין מועטים המה, להיותנו נמצאים עוד באמצע הדרך של ההתפתחות.
ס. וכשנגיע לנקודת הגובה סוף כל המדרגות, אז כולנו נשמש בהיחידיות שלנו רק בצורות של השפעה לזולתו, ולא יארע פעם לשום אדם שישמש עמה בצורות של קבלה לעצמו, דהיינו, לגמרי כצד הא' של המטבע.
ועל פי דברים הללו, מצאנו לנו הזדמנות להסתכל בתנאי החיים של דור האחרון, כלומר, שבעת הופעת הזמן של שלום העולם, דהיינו בזמן שהאנושות כולה תגיע לנקודת הגובה לצד הא' של המטבע, ויהיו משמשים עם היחידיות שבהם רק בצורות של השפעה לזולתו ולא כלל בצורה של קבלה לטובת עצמו.
סא. וכדאי להעתיק כאן את צורות החיים שלהם מחיי היחיד וחיי החברה, במידה שתשמש אלינו לקח ומופת, ולהתיישב תחת שטף גלי החיים שלנו, אולי כדאי ואפשר גם בדורנו זה לעשות איזה נסיון, להתלבש בצורות החיים שלהם.
תנאי החיים של הדור האחרון
סב. ומתחילה ראוי להקדים את הדבר הנכבד ביותר, שכפי הנראה הוא היסוד שכל בנין החברה ההיא נבנה ונשען עליו, והוא, כי ביגיעה גדולה למעלה מכל גבול המציאו לעצמם יצירה ספרותית קלאסית מספרי חכמה הערוכים באמנות דיאלקטית (-לשונית) רבה, המסגלים ומביאים לידי גילוי של תפיסת עולם מיוחדת מבחינת השפעה לזולתו. והמה צודים כ"כ לבבות, עד שכל העם מגדלם עד קטנם עסוקים בהם ראשם ורובם בהנאה עמוקה.
הבתי משפט שלהם מלאים עבודה מחלוקת "תוארי כבוד" להעם, המציינים את מדרגת השגה המעשיות שזכה בהשפעה לזולתו, ואין אדם שלא יהיה מזוין בתואר כבוד מאיזה מדרגה על שרוולו. ודעת הקהל מחשיב ומכבד מאד את משיגי התוארי כבוד ממדרגות החשובים.
התחרות גדולה התפתחה בהעם על שדה פעולה מהשפעה לזולתו, עד שמביאים עצמם לפעמים מחמת זה גם בסכנות עצומות.
אדם שנכשל באיזה עבודה לתועלתו הפרטית, הרי כל עמידתו החברתית התנדפה והלכה לה באויר החיים של החברה כעננים על פני רוח מחמת האנטיפטיה (-הרגשת דחיה) העמוקה מכל שדרות העם אליו.
אם לא להתחשב עם אבידת תוארי הכבוד מחמת אשמה, לא נמצא בחוקי המשפט שלהם שום צורה של עונש, ולא עוד, אלא למעשה יוצא כל נאשם מבית המשפט עם רווח. למשל, אם האשמה הוא בהתרשלות בעבודה, יוצא הפסק דין על פי רוב, או להוסיף לו על סדרי מזונותיו שיבריא יותר, או להפחית לו את מספר שעות עבודתו. ולעתים רחוקים מאד יארע ג"כ ששולחים את הנאשם לבית חינוך מיוחד לאלו, כדי להיטיב הפסיכולוגיה שלו.
כל אחד מהם ממלא את תפקידו בשרות הצבור בתכלית השלימות בלי שום השגחה, כי דעת הקהל לוחץ על כל אדם כבגלוי כבסתר, עד שהאדם מרגיש בעצמותיו את חומר העוון ממשהו אונאת הציבור, במדה שהאדם שלנו מרגיש את העון של רציחת נפש.
ההפרש המעמדי שבהצבור בולט וניכר לעין בין המתרשלים לבין הזריזים, כי מעמד המתרשלים ירוד מאד בהחברה, כי ההשגחה העליונה מנעה אותם מכבוד.
כל חברה, דהיינו מספר אנשים עם אמצעים המספיקים לכל צרכם שעושה אותם בלתי תלויים באחרים, יש לה הנהלה משלה עם תקציב של מספר שעות עבודה בהתאם לתנאי המקום שלהם, באופן שיספיקו לכל משאלותיהם, אשר תקציב הזה מתמלא על ידי החברים משעות חובה ומשעות נדבה.
השעות חובה באים מד' סוגים, שכל אדם נאמן על עצמו להכנס להסוג שהוא בהתאם עם כחו. סוג הא', הם החלושי כח שבהחברה, מתחייבים בשעה אחת ליום. סוג הב' הבריאים מהם, מתחייבים בב' שעות. סוג ג' האמיצי כח, בד' שעות. סוג ד' הזריזים ביותר, מתחייבים בשמונה שעות ליום. אלו המה שעות חובה.
ומלבד זה נמצאים חברים מכל הד' סוגים שנותנים שעות נדבה מתוך רצונם החזק בהשפעה לזולתו, שהאצור משעות נדבה אלו בונה אוצר להחברה, והאוצר הזה קיים לתמוך בחברות נחשלות בכל הארצות.
סג. אשער לעצמי כעת, שאין צורך להאריך ולתאר יותר מתנאי החיים של דור העתיד, כי גם הדברים שהבאתי, כבר נותנים ענין רב לכל בר דעת להתבונן בהם על כמה שהמה מסוגלים ומתאימים לדורינו זה, וגם אני אנסה לשאת וליתן בהדבר, כי לדעתי יש אפשרות לא רחוקה ביותר, להנהיג הסדרים הללו גם בסדרי החיים שלנו, אלא רק בהבנה תלוי הדבר.
סד. ראשית כל, צריך כל אחד להבין היטב ולהסביר את הסביבה שלו, אשר שלום החברה - דהיינו שלום המדינה, ושלום העולם, תלויים זה בזה לגמרי, כי כל כמה שחוקי החברה אינם משביעים רצון לכל יחיד ויחיד שבהמדינה, אלא שמשאירים מיעוט בלתי מרוצים מהנהלת החברה, הרי המיעוט הזה חותר תחת הנהלה זו ומבקש להפילה.
ואם אין כחו מספיק להלחם עם הנהלת המדינה פנים בפנים, הריהו צודה להפיל אותם בדרך עקיפין, שדבר הקרוב להם ביותר הוא לשסות הממשלות זו בזו, ולהביאם לידי מלחמה. כי טבעי הוא שבעת מלחמה נוסף עליהם הרבה בלתי מרוצים מבני המדינה, ואז יש תקוה להם להשיג רוב מכריע ולהפיל הנהלת המדינה, ולהקים הנהלה כזו הנוחה להם ביותר. הרי ששלום הפרטי של המדינה הוא גורם ישר לשלום העולם.
סה. ולא עוד, אלא אם תקח בחשבון את אותו החלק הנמצא תמיד בהמדינה אשר המלחמה היא אומנותם וכל תקוות הצלחתם, כמו המלומדי מלחמה והעוסקים בהספקת צרכי זיון, שמבחינת האיכות החברתי הם מיעוט חשוב מאד בהמדינה, ואם עוד תצרף עליהם את המיעוט שאינם מרוצים מחוקים הקיימים בהמדינה, הרי לפניך בכל שעה ושעה רוב בנין גדול בהמדינה המשתוקקים למלחמות ושפיכות דמים, מבחינת המעשיות, הרי ששלום העולם ושלום המדינה תלויים זה בזה.
סו. ואם כן הוא, נמצא בהכרח, שאפילו אותו החלק שבהמדינה אשר מרוצים כעת מהחיים הקיימים, דהיינו הזריזים והפקחים, עדיין עומד לפניהם דאגה רבה לבטחון חייהם מחמת חוסר השלום בעולם, ואיזה סיפוק נפשי מוצא אדם בשעה שיודע שרוב בני המדינה חותרין תחת חייו. ואם היו מבינים את זאת, היו שמחים בודאי לקבל בהחלט את סדרי החיים הנזכרים של דור האחרון, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו.
השינוי בין קבלה ולהשפעה – הוא פסיכולוגי בלבד
סז. והנה, כאשר נסתכל ונתפוס בשכלנו היטב את התכנית הנזכרת של דור האחרון, הנה כל נקודת הקושי והכובד מונחת בהתהפכות הטבע שלנו מן הרצון לקבל לעצמו עד הרצון להשפיע לזולתו, כי לכאורה המה ב' דברים המכחישים זה את זה.
סח. ובהשקפה ראשונה מדומה זה רק לפנטזיה (-דמיון) בעלמא, ולדבר שלמעלה מהטבע האנושי, ועל כל פנים ממרבית האנושות. אמנם כאשר נעמיק בדבר, נמצא, אשר כל הסתירה מקבלה לעצמו להשפעה לזולתו, איננה רק מבחינה פסיכולוגית בלבד, כי למעשה אין לך אדם בעולם שיהיה מקבל לעצמו, אלא כולנו רק משפיעים לזולתנו בלי שום טובת הנאה כלל לתועלתו עצמו הפרטית.
סט. כי הקבלה עצמית, אף על פי שמתוארת אצלנו במינים שונים מרכוש וקנינים ומחמדי הלב, העין, והחיך וכדומה, הרי כל אלו מוגדרים רק בשם אחד של תענוג, באופן שכל עיקר הקבלה לעצמו שאדם מתאוה, אין זה אחרת, אלא שרוצה להתענג.
ע. ועתה, צא ודמה לך, אם נקבץ כל שיעורי התענוג שמשיג האדם במשך שבעים שנותיו לצד אחד, ונקבץ את כל הצער והיסורים שסובל במשך שבעים שנותיו לצד השני, בב' מערכות, לעיני אותו האדם בטרם שנולד, הרי כל בעל שכל יוכל להשבע ששום בן אדם לא היה מסכים מדעתו להולד. כי אין לך אדם בעולמנו היום, שאין היסורין עולים פי שבעים ושבעה על התענוג שלו שבמשך ימי חייו. ואם כן הוא הדבר, איזו קבלה לעצמו משיג האדם בעולמו. ועשה לך חשבון מתמטי פשוט, נניח שיש להאדם בימי חייו עשרים אחוזים תענוג ושמונים אחוזים יסורין, וקח ונכה את העשרים אחוזים של תענוג מהשמונים של יסורין, ישאר בידך ששים אחוזים יסורים בלי שום תמורה. ואמור מעתה, את (אולי צ"ל אם) הקבלה עצמית אפשרית להאדם למעשה.
אמנם אין הששים אחוזים יסורין הללו שנשארו בלי תמורה נחשבים לדפיצט (-גירעון), אלא רק לאותו האדם עצמו. אמנם, אם תעשה חשבון עולמי כללי, הנה סוף סוף האדם יוצר יותר ממה שמקבל לקיומו ולהנאתו.